חוסר אמון ברשויות השלטון

למרות גישתו החד-משמעית של גרוניס, בשבוע שעבר נפל דבר בבג"ץ

בעולמו של נשיא בית המשפט העליון, אשר גרוניס, יש מעשה שיפוטי אחד הנחשב בעיניי לשיא האקטיביזם - אפילו יותר מפסילת חוק שחוקקה הכנסת - בשל פגיעתו בזכויות אדם המעוגנות בחוקי היסוד: התערבות בשיקול-דעתו של היועץ המשפטי לממשלה בשאלה אם להגיש כתב אישום נגד חשוד, או לסגור את התיק. צעד שיפוטי כזה מצד בג"ץ נחשב בעיני גרוניס לצלם בהיכל, מעשה שלא יעלה על הדעת, המקבילה השיפוטית להתפוצצות נתיך חשמלי.

בפרשת הנשיא לשעבר משה קצב, היה גרוניס בין שלושת שופטי הרוב שדחו את העתירות נגד סבירותו של הסדר הטיעון שחתם היועמ"ש דאז מני מזוז עם סנגורי הנשיא, וגרוניס אף הסתייג מהמלצת חבריו לדעת הרוב ליועץ, לשוב ולשקול את סבירות ההסדר.

לפני שבועות אחדים ניפנף גרוניס, יחד עם חבריו להרכב, את העתירה נגד החלטת היועמ"ש יהודה וינשטיין לסגור את תיק החקירה העיקרי נגד שר החוץ אביגדור ליברמן. הנימוק תמיד זהה כמעט: "אנחנו לא נשמש יועץ-משפטי-על", הסביר גרוניס.

בפסק הדין בעניין קצב הוא טרח והסביר כי "מאחר שלא בדקנו את חומר הראיות הגולמי, ומאחר שאין צידוק שבית משפט זה ייעשה כן, אין אפשרות לדעתי לומר שנפל בהחלטתו של היועץ פגם המצדיק התערבות שיפוטית".

והנה, למרות גישתו החד-משמעית של גרוניס בשאלה זו, בשבוע שעבר נפל דבר בבג"ץ: ההרכב הבכיר של בית המשפט העליון, הכולל מלבד גרוניס גם את השופטות מרים נאור ועדנה ארבל, החליט להוציא צו על-תנאי נגד היועץ המשפטי לממשלה וינשטיין, המחייב אותו לנמק בתוך כחודשיים מדוע לא יוגש כתב אישום נגד הרבנים יצחק שפירא ויוסף אליצור, מחברי הספר "תורת המלך - דיני נפשות בין ישראל לעמם", בעבירות של הסתה לגזענות, לאלימות ולהמרדה. הספר, שיצא לאור לפני 4 שנים, עוסק בין היתר בקריאה להריגת "גויים", וכן בהריגת ילדים.

החלטת בג"ץ התקבלה בתום דיון בעתירות שהגישו שורת ארגונים, ובהם המרכז הרפורמי לדת ומדינה, התנועה המסורתית, שומרי משפט, קולך והמטה למאבק בגזענות. החלטת היועמ"ש שלא להעמיד לדין את שני הרבנים התקבלה בנימוק של היעדר ראיות מספיקות. זאת, אף שעותק הספר נמצא בידי המשטרה והפרקליטות, והשניים אף זומנו לחקירה - והחליטו לשתוק.

במהלך הדיון הקשו השופטים על נציג הפרקליטות, עו"ד יובל רויטמן, בשאלות שתי-וערב, בניסיון להבין את ההחלטה שלא להעמיד את הרבנים לדין. רויטמן ניסה לצאת ידי חובה באומרו כי "היועץ הביע דעתו שהדברים שפורסמו בספר ראויים להוקעה", אולם הדגיש כי על בג"ץ להימנע מלהתערב בהחלטות התביעה באשר להעמדה לדין, ובמיוחד כאשר ההחלטה מתקבלת על בסיס דיות הראיות, דהיינו על יסוד היעדר ראיות מספיקות.

כדי להבין עד כמה החלטת בג"ץ היא דרמטית, אף שמדובר רק בהוצאת צו על-תנאי ולא בפסק דין סופי, ועד כמה הצטרפותו של גרוניס למהלך היא יוצאת דופן, די להזכיר ששופטי בג"ץ מעולם לא התערבו בהחלטת התביעה לסגור תיק חקירה, ולא הורו לתביעה להגיש כתב אישום, כאשר הנימוק לסגירת התיק היה היעדר ראיות מספיקות.

הפעם היחידה שבה ביטל בג"ץ החלטה לסגור תיק, והורה ליועמ"ש להגיש כתב אישום, הייתה בפרשת ויסות מניות הבנקים; אולם אז ההחלטה לסגור את התיק התבססה על נימוק של חוסר עניין לציבור, והשופטים לא נאלצו לצלול לעיסוק בראיות עצמן.

איך אפשר ליישב את גישתו של גרוניס עם הצטרפותו לצו על-תנאי? האם בג"ץ מאפשר לעצמו התערבות רבה יותר בשיקול-דעת התביעה בעבירות של הסתה והמרדה, מאשר בתיקים רגישים של שחיתות שלטונית? או שמא יש דרך אחרת לפענח את התנהלות נשיא העליון?

בין החלטת השופטים להוציא צו על-תנאי נגד היועמ"ש, ובין פסק דין אחר שנתן בג"ץ בשבוע שעבר, עובר קו מחבר. מדובר בפסק הדין שבו הורו השופטים גרוניס, נאור וניל הנדל למדינה לפעול לפינוי בתי מתנחלים שנבנו בכמה מאחזים לא חוקיים על קרקע פלסטינית פרטית, לאחר שהמדינה מתחמקת מביצוע הצווים במשך שנים. "התנהלות המדינה איננה מניחה את הדעת ואינה ראויה", כתב גרוניס.

הקו המחבר בין הפרשות הוא אפוא התעצמות חוסר האמון שרוחש בית המשפט להחלטות המתקבלות ברשויות השלטון.

צרו איתנו קשר *5988