מדוע נכשל ביהמ"ש פעם אחר פעם במכירת חברות במשבר?

ערב מכירת השליטה באי.די.בי: בטר פלייס, ג'אמפ ואופיס דיפו - 3 חברות שהן חלק משרשרת כישלונות במכירת עסקים שנקלעו למשבר באמצעות בית המשפט

מיזם הרכב החשמלי בטר פלייס, רשת האופנה ג'אמפ וחברת הציוד המשרדי אופיס דיפו - 3 חברות שהן חלק משרשרת כישלונות במכירת עסקים שנקלעו למשבר באמצעות בית המשפט.

בכל אחד מהמקרים הללו, גורם אשר נמצא על-ידי בית המשפט כקונה ראוי, התברר לאחר פרק זמן, קצר יותר או פחות, כמי שאינו מסוגל לממן את המשך הפעילות הנרכשת, להבריא אותה ולהמשיך להעסיק את עובדיה.

שאלת מידת יכולתו של בית המשפט למכור חברה במשבר, מתחדדת לנוכח המכרז המתנהל כיום באולמו של השופט המחוזי איתן אורנשטיין, למכירת השליטה בחברת אי.די.בי אחזקות.

בכיר בתחום של כינוס נכסים ופירוק חברות טוען כי "אני לא בטוח שמישהו הלך ובדק את כל המציעים באי.די.בי ומה באמת החוסן שלהם. מה שמעניין את כולם זה כמה הפקידו, אבל אף אחד לא עצר לרגע לחשוב מה יקרה בעוד שנה, מאיפה אז הם יביאו את הכסף לו התחייבו".

"הבעיה הגדולה היא כאשר העסק קורס בפעם השנייה", הוא מוסיף, "אז המצב הרבה יותר גרוע, נשבר האמון במערכת, וכל העסק הופך לקשה יותר".

נציין כי מקרה אי.די.בי שונה מעט מהמקרים שנסקרו בתחילת המאמר, שכן השופט אורנשטיין כפה על החברה חדלת הפירעון מסלול של מכירה בדרך של הסדר חוב, ולא של פירוק או כינוס.

יחד עם זאת, אופן ניהול ההליך - במסגרתו מונה מומחה מטעם בית המשפט, ונפתח מכרזי בלתי רשמי לכירת השליטה בקונצרן - הוא בעל קווים דומים לאופן בו התנהל בית המשפט במקרים שהוזכרו.

מהירות על חשבון נאותות

כאשר עסק כושל מגיע לבית המשפט, אם דרך מסלול של כינוס נכסים או של פירוק, ממנה לו בית המשפט בעל תפקיד מטעמו - מפרק או כונס - שמטרתו אחת: להוות 'העין הבוחנת' והמקצועית שתחווה את דעתה על המציעים השונים לרכישת אותו עסק.

לאותו בעל תפקיד יש חשיבות מכרעת בכל הנוגע לאופן בניית העסקה, עריכת המכרז ובחירת הרוכש, שכן הוא זה שעומד על יכולתם הכלכלית של המציעים השונים, ממליץ לבית המשפט מה יהיו הביטחונות שיועמדו על-ידם, בודק ערבויות אישיות, שיעבודים וכדומה.

בנוסף, נדרש בעל התפקיד לשמש בתקופת הביניים שעד למכירה על תקן "המבוגר האחראי" בעסק הכושל, ולתמרן בין שחקנים רבים בסאגה - נושים וספקים שמחכים לקבל את כספם, לקוחות שממתינים לסחורה, ולא פחות חשוב - העובדים, שלרוב לפחות למשך מספר חודשים לא קיבלו משכורת.

הבעיה הקריטית היא שבמרבית המקרים אותם עסקים כושלים מגיעים לבית המשפט אחרי הדקה ה-90, כאשר העסק כבר שקוע בבוץ עמוק, אין כסף בקופה, ספקים בוזזים את החנויות, ולקוחות מאיימים לבטל חוזים.

במילים אחרות, נקודות המוצא של בית המשפט היא בעייתית: לא רק שעליו לבנות עסקת מכירה בה "המוצר" לא ממש אטרקטיבי, עם לא מעט שחקנים שצריך לרצות במסגרתה, אלא שעליו לבצע אותה תחת לחץ של זמן.

"לבתי המשפט יש אינטרס 'להעיף' תיקים של עסקים במשבר כמה שיותר מהר", אומר עו"ד אביחי ורדי, מומחה לפירוק ולשיקום חברות ויו"ר ועדת פירוקים של לשכת עורכי הדין.

ורדי מסביר כי עסק שמנוהל בידי בעל תפקיד שמונה על-ידי בית המשפט, זוכה לאמון קטן יותר מצד השוק: "אורך החיים של בעל התפקיד קצר, והוא למשל לא יכול לחתום על חוזים ארוכי-טווח. לקוחות רוצים ודאות, עובדים רוצים לדעת שיש להם בית, ספקים רוצים חוזה יציב ושישלמו להם. כלומר, רמת הביטחון בעסק בכל המובנים נמוכה, וזה מחייב את בית המשפט לפעול מהר".

וכך קורה שהבהילות לסגור עסקה מגיעה לעתים על חשבון בדיקה לעומק של איתנותם הפיננסית של המציעים, או כשירותם להפעלת החברה הנרכשת. קריסתם לאחרונה של עסקי אבי מלכה, בעלי רשתות האופנה מתאים לי וג'אמפ, היא עדות מובהקת לכך.

בפברואר השנה רכש מלכה מפירוק את רשת הציוד המשרדי אופיס דיפו, ומקץ פחות משנה הכריז בשבוע שעבר בית המשפט כי החברה הגיעה לסוף דרכה, היא תפורק וכל 780 עובדיה יפוטרו.

ורדי: "בעל תפקיד מטעם בית המשפט לא צריך להתבייש לקחת ביטחונות משמעותיים מהקונה במועד הרכישה, אפילו עד כדי שיעבוד הבית שלו. הקונה צריך להבין שאם הוא בא לבית המשפט, הוא חייב לשלם. שהוא לוקח סיכון גם ברמה האישית".

איפה השופטים?

והיכן השופט בכל העסק הזה? בית המשפט מקדיש זמן לבחינת העסקה המתגבשת רק אחרי שקיבל את חוות-הדעת של בעל התפקיד ושל הכנ"ר. הוא לא בודק את המציעים, ולכן יכולת הבקרה שלו אינה גדולה. "השופט מניח שבעלי התפקיד האחרים הקדישו לזה הרבה זמן", אומר ורדי.

ואכן, בפועל ממעט בית המשפט להתערב בהסכמים עם הרוכשים: "השופטים לא מתייחסים לאיך בונים את העסקה", אומר לנו גורם בתחום הפירוקים. "הם חושבים 'איזה יופי, נמצא קונה'. הם לא עוצרים לרגע לחשוב מה יקרה בהמשך, אלא על הכותרת שתתפרסם מחר בעיתון".

יתרה מכך, אותו גורם מציין כי יש משקל לא מבוטל לניסיונו של השופט בתחום: "לפעמים זה נובע מחוסר ניסיון של השופט, כמו בבטר פלייס. אם השופט לא שוחה בחומר, זה סינית עבורו".

מקרה בטר פלייס מקבוצת החברה לישראל, מיזם בו הושקעו כ-3 מיליארד שקל שירדו לטמיון, הוא דוגמה לבלגן שלם שמתנהל בחסות בית המשפט. תחילתו בהכרזת בית המשפט על חברת סאנרייז האלמונית כזוכה.

לאחר זמן קצר, כשהתברר כי היא אינה מעבירה כנדרש את הכספים להם התחייבה, נאלץ בית המשפט להסתפק בהצעה כספית נחותה בהרבה, שהגישה חברת נכסי הצלחה של צחי מרקור.

אלא שהתברר כי החברה הפרה התחייבות לשלם תשלום ראשון ולכן בוטל ההסכם, נקודה שהוכרעה סופית עם ביטול העסקה על ידי ביהמ"ש. נכון להיום המליצו בעלי התפקיד שמינה בית המשפט למכור את החברה בחתיכות, ללא פחות מ-3 חברות שונות.

איך עושים זאת נכון

אז מה הפתרון הנכון למכירת חברה שנקלעה לקשיים? הנה כמה אפשרויות: ראשית, הגדרת דרישת סף להגשת הצעות, שתכלול הפקדת מרכיב מזומן גבוה דיו בקופת בית המשפט כדמי רצינות - סכום אשר יהווה מסננת למתמודדים שבאים "לתפוס כותרת" בלבד. מגיש הצעה שזכה ונסוג לאחר מכן, יידרש לשאת בקנס משמעותי בגובה עשרות אחוזים מסכום הצעתו.

יש לזכור גם כי ההצעה הגבוהה ביותר אינה בהכרח המתאימה מכולן, ובהתאם יש לערוך בחינה מדוקדקת בהרבה מהנהוג כיום של הגוף המציע, איתנותו הפיננסית ומומחיותו בעסקי החברה הנמכרת. על בעל התפקיד לגבות ביטחונות ראויים מהרוכש שישמשו את הנושים ביום סגריר. המכירה המוצלחת של רשת אייס אוטו דיפו שקרסה לחברת אלקטרה מוצרי צריכה יכולה להדגים "איך עושים זאת נכון".

ומילה אחרונה לסיום: ייטב אם הרשויות ייאותו לנסח מסמך המדריך את בתי המשפט כיצד להתנהל בעסקאות שכאלה, דבר שעשוי ליישר קו בין בעלי התפקידים והשופטים השונים. כמו כן, בית המשפט צריך להמשיך ולעקוב אחר החברה למשך תקופה מסוימת לאחר סגירת העסקה, ולוודא כי הרוכש אכן עומד בהתחייבויותיו.

הקונה לא סיפק את הסחורה
 הקונה לא סיפק את הסחורה