באוקטובר 2012, במהלך אימון לקראת תחרות ישראמן, נפצע אבי דה פילוסוף בתאונת אופניים, וספג פגיעה קשה בעמוד השדרה. הפציעה הזו שינתה את חייו. מאתלט פעיל ואחד מבכירי הרצים למרחקים ארוכים בארץ, הוא הפך למשותק בשתי רגליו ורתוק לכיסא גלגלים.
אבל דה פילוסוף (39), אבא לשחר, כבת 9, בעל תואר במדעי הספורט, בעברו קצין אימון גופני בצה"ל, מאמן טריאתלון ואתלטיקה ורכז קורס מדריכים לריצות ארוכות בבית הספר למאמנים במועדון הספורט של אוניברסיטת תל אביב - לא חשב לרגע להרים ידיים. את תקופת השיקום אחרי ניתוח הגב שעבר, שאורכת כרגיל כשנה, הוא סיים בתוך ארבעה חודשים.
כשמדובר בריצות ארוכות ובספורט בכלל, בדרך הטבע מתייחסים להישגים. בעקבות הפציעה השתנה עולם המושגים של דה פילוסוף. לגמרי. "גם להתגלגל בבוקר על כיסא גלגלים לעבודה במועדון הספורט באוניברסיטה זו משימה לא מובנת מאליה, כשכל אחד כמעט יכול לעקוף אותך בריצה קלה", הוא אומר. "ההישג המשמעותי ביותר עבורי כיום הוא לחזור ולהתייצב על קו הזינוק ולהשתתף במירוצי כביש רגילים בכיסא הגלגלים, והיעד העיקרי הוא השתתפות במשחקים הפרה-אולימפיים בריו דה ז'ניירו, ב-2016".
אחד מהגופים שבהם הוא מצא עידוד וסיוע הוא קבוצת הריצה ברוקס ID (ראשי תיבות של Inspire Daily; חברת ברוקס, המשווקת נעלי ספורט ואביזרים נוספים, נתנה להם חסות). לבד מריצה לשמה, חבריה רצים כדי לעשות שינוי - בסביבה ובעצמם. "זמן קצר אחרי השיקום פנו אליי אילן בניסטי ופיטר מנדלוביץ' מברוקס ושאלו אם אהיה מוכן להצטרף אליהם. החיבור היה מיידי. מצאתי אנשים עם נוכחות ועם כריזמה, שאני יכול לאהוב. קבוצת הריצה שהקימו תומכת ומפרגנת. יחד עם בת זוגי גלי, פיזיותרפיסטית במכון וינגייט, הם פשוט עזרו לי לקום מהקרשים".
רצים מובילים בקבוצת עילית
כל תינוק בישראל יודע כיום שבלי כסף אין ספורט. בניסטי, שיחד עם גיסו רונן בכור ועם רעייתו לימור הוא המנהל והיבואן של מותג ברוקס בישראל, אחראי על הצד הכלכלי של הקבוצה. "קבוצת הריצה היא חלק מהפעילות השיווקית של ברוקס", הוא אומר. "הרצים שלנו גם משתתפים בהדגמת הקטלוגים של החברה, וזה עובד יותר חזק מכל סלבריטאי. אלה אנשים 'על אמת', שבאים מהשטח. הטרנד של קבוצות ריצה הממומנות על-ידי מותגים התחיל בארצות הברית, וככה זה עובד כיום בעולם". אגב, בניסטי, בן קיבוץ פרוד, היה בעבר אלוף הארץ לנוער בריצות ארוכות, ייצג את ישראל באליפות העולם ובהמשך הפך זאת לדרך חיים.
באמצע שנות ה-70, כשאמריקה החלה לרוץ בשביל הכיף, קראו לזה running boom. באיחור של שלושים שנה כמעט התופעה נחתה גם בארץ. בניסטי: "לפני כעשר שנים, כשהתחלתי לייבא לארץ נעלי ריצה, הסתכלו כאן בחיוך מבטל על מי שרץ. כיום זו תופעה שמקיפה עשרות אלפים, אם לא מאות, שרצים ריצות ארוכות על בסיס קבוע. קשה לנצח את הריצה. זהו ספורט זמין, זול יחסית, ואנשים מתחברים אליו באופן טבעי".
לא חסרות כיום בארץ קבוצות ריצה, בחברות היי-טק ועד צה"ל והמשטרה. גם כל אחד מ-12 הרצים של ברוקס חבר במועדון ריצה כזה או אחר. "מדובר ברצים מובילים בתחומם ולגילם", אומר מנדלוביץ' (53), המנהל ומאמן את הקבוצה. "זוהי אמנם קבוצת עילית, שסף הקבלה אליה הוא ארבעים דקות לעשרה קילומטר לנשים, ו-35 לגברים (עבור רצים "רגילים" חמישים דקות ייחשבו לתוצאה טובה, ג' ג'), אבל המטרה היא לא רק לנצח בתחרויות אלא גם לרוץ יחד למען מטרה. למשל, חברי הקבוצה תורמים נעלי ריצה יקרות ופרסים אחרים שזכו בהם בתחרויות שונות, לאגודות ספורט שבהן חברים ילדים ממשפחות שאינן יכולות להרשות לעצמן".
פגשתי אותם בבגדי ריצה, מתנשפים אחרי אימון. נועה ברקמן (24), צעירה חייכנית, היא רצה עתירת הישגים, המשתתפת בקורס של דה פילוסוף למדריכי ריצה, והיחידה בינתיים בארץ שעוסקת בקרב 5 מודרני (סיף, שחייה, רכיבה על סוסים, ריצה וירי באקדח אוויר).
אור כרמלי (35), שהייתה בת 6 וחצי כשעלתה מאתיופיה, היא סגנית אלופת הארץ בריצות מרתון וחצי מרתון ל-2013, נשואה פלוס שניים (4 וחצי ו-3), לומדת להיות מאמנת. "גם בעלי הוא רץ מרתון, ואנחנו רצים יחד", היא מחייכת.
אני מקור השראה?
אם מחפשים השראה, לוריס מנדלוביץ', רעייתו של פיטר, היא דוגמה טובה. היא ילידת דרום אפריקה, 53, שב-2009 הייתה אלופת הארץ בריצת מרתון וב-2010 זכתה באליפות ישראל ובמקום שני כללי. היא מדריכת כושר ורכזת ענף הספורט והאירובי בקאנטרי כוכב יאיר, ואת זמנה הפנוי היא מבלה ב... ריצה. "במשך השבוע אני צריכה להספיק להתאמן לפני שיעור הסטודיו, וכשיש אימון בשבת אני קמה בארבע בבוקר".
- את מקור השראה?
(מחייכת) "אולי בכך שאומרים עליי, 'אם היא יכולה בגילה, אז למה אני לא'".
בגרעין הקשה של הקבוצה חבר גם אורן בועז, 47, שרץ כבר כ-12 שנים, "גם רץ מהר, גם עורך דין פלילי וגם תימני", כהגדרתו. "אני רץ בכל בוקר מארבע עד שבע, מתאמן במועדון רצי רמת השרון בהדרכת זהבה שמואלי המיתולוגית. אפילו השופט יודע שלא לקבוע לי דיון בזמן שאני במרתון ברלין. יותר ויותר עורכי דין וגם שופטים רצים כיום בצורה חצי מקצועית, ובכל שנה מצטרפים עוד".
גם איתי גלזר, 27, בוגר פרויקט תלפיות שסיים זה עתה תשע שנות שירות בצבא, סטודנט למדעי המחשב במכון ויצמן, חבר בגרעין הקשה. "הקבוצה הייתה צריכה מישהו חכם", צוחק בועז.
- למה אתם רצים?
גלזר: "שאלה קשה. זה מורכב מהרבה משובים חיוביים שיוצרים תחושה של סיפוק עצמי גדול מאוד. בלי להישמע דרמטי, הריצה למרחקים ארוכים מעצבת את האופי, משפרת את המשמעת העצמית, גורמת לי להיות איש עבודה טוב יותר. וכשמתגברים על הקושי הפיזי, זה אפילו מרגיש כמו מדיטציה, ומגיע השלב שבו אפשר להריץ מחשבות תוך כדי. בתקופות שבהן אני מרפה, אני מרגיש סמרטוט".
בועז: "אחרי ריצה אני מרגיש יותר חד בעבודה. אנחנו מכורים, זה ברור".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.