שלג על המסך

שידורי הסערה בתוכניות החדשות המיוחדות, ערוץ 2

לשנייה הזאת כיוון הרגולטור כאשר אסר על שני ערוצי הברודקאסט מעבר לבירת הנצח של עם ישראל: הנה כי כן חזונו קרם עור וגידים, ולא רק שאין מהדורת חדשות טלוויזיונית שאינה משדרת עוד מירושלים וסביבתה, אלא שאף כתבי החדשות, דרי מישור החוף, שבורחים בכל לילה מיד אחרי התחזית בחזרה לתל-אביב, הפכו בן-לילה לירושלמים בעל-כורחם.

כמובן שהדבר הראשון שנצרב בזהותם החדשה הוא החמיצות הנרגנת שמבעד למשקפיה יש להביט בעולם ולמתוח ביקורת על הכול, עוד בטרם היה מחדל כלשהו לדווח עליו.

מותר בהחלט לציבור משלמי המסים לדעת מדוע עורכים לפניו להטוטי מפלסות ומחסני מלח ערב הסופה, רק כדי לשמוע על חסימת כבישים עם הגעתה. מותר בהחלט לאזרח לשאול מה טעם בשקע ותקע שמפרסמים בעשרות מיליוני שקלים במהלך השנה, אם ברגע האמת הם מתגלים כבובות-וודו, אלא שהשאלה הזאת צריכה להישאל בקול נוקב, בהישר מבט אל הרשויות, ולא ביללה צווחנית.

לכן מיהר גבר-גבר כמו רוני דניאל, אחד שמתקל אפילו חזית קרה במיוחד בסנדלים תנ"כיים, לשאול על מה הזעקה, בעצם?

צודק דניאל: מי שמיהר לירושלים עם ילדיו "לראות שלג", בניגוד להמלצת המשטרה, איבד את הזכות להתלונן על טעמם של הסנדוויצ'ים במרכז הסיוע. וגם מי שהצטופפו סביב בקבוק חם ושיחקו "מונופול" לאור נרות אינם בדיוק "קורבנות אסון". וכשאמנון אברמוביץ' קושר בחוכמה בין הימ"חים הריקים של מלחמת לבנון השנייה, המחסור בכבאיות בשריפה בכרמל וקריסת רשת החשמל בירושלים, דניאל פוטר אותו כבכיין.

לא מעט כתבים עטו על הסופה הזאת כהזדמנות להיחלץ מאלמוניות-יחסית, אך מנצח יש רק אחד, ובמקרה הזה בהחלט נמצא הג'ינג'י עם המפתחות: הסערה הייתה סוף השבוע הגדול של חיים ריבלין, לרוב "תקוע" בנושאי רווחה, והנה הוא כובש את רחובות ירושלים המושלגים ברכב 4X4. הוא מתאר, הוא מראיין, הוא מתריע, הוא מבקר. כבוד.