משחקי מים

1. נפתח במה שסגרנו בשבוע שעבר. כפי שהבטחנו ביום חמישי שעבר, כבר ביום ראשון השבוע פנינו ללשכת ראש הממשלה כדי לברר שני עניינים: האחד הוא כמה עולה לציבור "המועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש הממשלה", בראשותו של פרופ' יוג'ין קנדל, כמה תקנים יש בה ומה שכרו של העומד בראשה מאז שנת 2009. אנחנו לא ממש מבינים למה במדינה קטנה כל כך צריך להפעיל משרד כלכלי קטן במקביל לשלושה מוסדות כלכליים מרכזיים כמו בנק ישראל, משרד האוצר ומשרד הכלכלה, שאמורים לעזור לראש הממשלה לגבש את המדיניות הכלכלית של ישראל.

הדבר השני שביקשנו זה להביא לידיעת הציבור כמה עלה ומה עלה בגורלו של המכרז החיצוני שבו זכה מכון ראנד לגיבוש האסטרטגיה החברתית-כלכלית של ישראל - מכרז שגיבש לא אחר מאשר היועץ פרופ' קנדל. כאילו אין מספיק משרדים, כלכלנים ויועצים בממשלת ישראל, הוחלט שתמורת כמה מיליונים טובים יגבש קבלן חיצוני מחו"ל את משנתה החברתית של ישראל. בשלב הבא אולי כדאי להחליף את כל ממשלת ישראל בעובדי קבלן. זה גם יהיה זול יותר, וגם כנראה מועיל יותר.

כצפוי, לא קיבלנו תשובה עד היום, למרות נדנודים יומיומיים. בלשכת רה"מ אמרו שיענו בתחילת השבוע הבא. אם לא יעשו זאת, נפנה שוב לעזרתו הברוכה של חוק חופש המידע כדי לגלות את מה שמשרדי הממשלה מנסים להסתיר - כיסי האי-יעילות והבזבוזים, בחסות סעיפים תקציביים כלליים ולא ממש שקופים, שמגלים טפח ומכסים טפחיים.

2. הנה סיפור שמספר את סיפורה של הכלכלה, בזעיר אנפין. יש בו הכול: חלמאות, צביעות, יוקר מחיה, אי-קבלת אחריות וגם שחיתות, לפחות לפי החשד. כך הסיפור מתחיל: בתחילת החודש חגג ראש עיריית תל אביב רון חולדאי את הגרלת 77 הדירות המוזלות במסגרת פרויקט דיור בר-השגה בדרום העיר. הייתה חגיגה כמו שצריך: מסיבת עיתונאים, הצהרות גדולות, הרבה פאתוס ובדיחה אחת גדולה. הרי 77 דירות מוזלות בתל אביב הן לעג לרש, כפי שחולדאי ודאי מבין ואף אמר זאת בין השיטין.

בפועל, כפי שהסברנו כאן בעבר, לראשי העיריות, ובמיוחד לחולדאי, יש אינטרס ברור מאוד שבועת הנדל"ן תמשיך להתנפח. ראשית, הם מעוניינים שבעריהם יהיו כמה שיותר עסקים וכמה שפחות מגורים בגלל הארנונה הגבוהה היחסית של העסקים. שנית, היטלי ההשבחה והיטלי הפיתוח בתחום הנדל"ן הפכו לסעיף הכנסות משמעותי מאוד, במיוחד בתל אביב. ושלישית, לעיריית תל אביב עצמה יש מלאי קרקעות בבעלותה שמניבות ועוד יניבו לה הכנסות אדירות מדי שנה.

המסיבה הנדל"נית הקדימה בשבוע מסיבה אחרת, שבה חולדאי לא השתתף אבל עובדי חברת מי אביבים (תאגיד עירוני בבעלות עיריית תל אביב) בהחלט כן. זו הייתה מסיבה ממש לא חגיגית, שהתקיימה במשרדי החקירות של המשטרה ובבית המשפט, שהובאו אליהם יותר מ-20 חשודים, עובדי תאגיד המים של תל אביב "מי אביבים". החשד: עובדי מי אביבים חברו לחברות קבלניות, המועסקות כזכייניות על ידי התאגיד בכפוף למכרז, ולקחו מהן שוחד בתמורה לניתוב קריאות מוקד לטיפולן ולאישור דרישות תשלום מנופחות. לפי החשד, אותן חברות דיווחו דיווח כוזב על תיקון בהיקפים גדולים מהנדרש ומזה שבוצע בפועל, הנפיקו לתאגיד המים חשבוניות מנופחות ועשו שימוש בחשבוניות פיקטיביות.

בקיצור, ישראבלוף על חשבון הצרכנים. התקשינו לשמוע את קולו של חולדאי בפרשה. רק תאגיד המים, לכאורה ישות זרה מהמאדים, הגיב שהוא סומך על עבודת המשטרה וישתף איתה פעולה ככל שיידרש.

אז כך: מי אביבים היא תאגיד עירוני בבעלות עיריית תל אביב, שבראשה עומד רון חולדאי. זאת ואף זאת: מי אביבים היא תאגיד המים שהוגשו נגדו הכי הרבה תלונות של צרכנים, ובמועצה לצרכנות ישמחו להעיד על כך. כבר כתבנו כאן על שערוריית תאגידי המים, יוזמה של גאוני האוצר, והשחיתות לכאורה במי אביבים רק מחדדת אותה. כדי לחדד אותה עוד יותר צללנו השבוע לדוחות הכספיים של מי אביבים - הרי כל תאגיד מים חייב לפרסם את דוחותיו ברבים - והנה כמה ממצאים מעניינים ומרתיחים.

הלהיטות של האוצר להקים את תאגידי המים הייתה גדולה עד כדי כך שהמשרד החליט להעניק "פרסים" עם הקמת התאגיד. זה די מדהים. בא רגולטור, דורש משהו, ובתמורה למשהו הזה עוד נותן כסף. במקרה של מי אביבים, זה לא היה כסף קטן כל כך. ביאור 22 בדוחות התאגיד מגלה שעל פי ההסכם עם רשות המים, החברה זכאית למענק מדינה בסכום של 38.8 מיליון שקל. הזכאות למענק נפרסה על פני חמש שנים מיום הקמת התאגיד ב-2010. התוצאה העקומה והבלתי מכוונת של המענק הזה היא שהאוצר נתן פרס לתאגיד מים שעובדים בכירים בו רימו את הציבור. אין ספק, מי שהגה את הרעיון זקוק לפרס בפני עצמו.

נעבור הלאה: תאגיד המים של תל אביב מפסיד מדי שנה, מאז יום הקמתו. לכאורה זו בשורה חיובית לצרכנים: לתאגיד יש הכנסות משירותי מים וביוב (תשלומי הצרכנים) והוצאות של עלות השירותים (תחזוק, שיפוץ וכדומה), ולכן אם הוא מפסיד, זה אומר לכאורה שהוא "מחזיר" את כל מה שהצרכנים שילמו לציבור בשדרוג מערכת המים והביוב. ב-2012, למשל, קיבל התאגיד מהצרכנים כ-419 מיליון שקל במסים (מדובר, אגב, ב"צמיחה" בריאה מהכנסות של כ-374 מיליון שקל ב-2011) והחזיר הכול באמצעות שירותיו הטובים.

אבל זו כמובן הנחה נאיבית וטעות של מתחילים. הרי קריאת דוחות אף פעם לא יכולה להתחיל ולהסתיים בשורה העליונה או התחתונה. מה שמעניין יותר הוא כל הסעיפים באמצע והביאורים - ואלה, כמו סעיפים תקציביים, מגלים טפח ומכסים טפחיים. הדוח של "מי אביבים" מגלה דבר פשוט: בין החברה הבת, תאגיד המים, לבין הבעלים, עיריית תל אביב, מתקיימת מערכת יחסים ענפה של העברת כספים, בדרך כלל בכיוון אחד, מהתאגיד לעירייה. בז'רגון השוק-הוני קוראים לזה עסקאות בעלי עניין, והבעיה היא שאיש לא מסוגל לפקח או להבין עד הסוף את כל העסקאות הללו.

לדוגמה, בין התאגיד לעירייה יש הסכם גבייה: העירייה תיתן לחברה שירותי גבייה לצורך גביית חובות הצרכנים בגין מים וביוב, ובתמורה התאגיד ישלם לעירייה מדי חודש 3.5% מהסכומים, הכוללים מע"מ, שנגבו עבור החברה. כמו כן, נכתב בדוחות, תאגיד המים ישלם לעירייה הוצאות בגין שירותים נלווים לשירותי הגבייה.

רגע, רגע. מדוע צריך את המנגנון המסובך הזה? למה העירייה משמשת קבלן הגבייה של תאגיד המים? האם עובדי התאגיד לא אמורים לעשות זאת בעצמם? האם "קבלן הגבייה" של העירייה הוא בעצם "קבלני גבייה" חיצוניים? אנחנו מקווים שרשות המים, הרגולטור של תאגידי המים, יודעת לספק את התשובות, אבל הדוחות מספקים את המספרים של העסקאות הללו: 16 מיליון שקל עמלות גבייה הועברו לעירייה בשנת 2012, ובסך הכול 30 מיליון שקל בשנתיים. וזו לא עסקת בעלי העניין היחידה: עוד מיליונים זורמים מהתאגיד לעירייה תמורת מיכון, דמי שכירות וארנונה (?!). מי קובע ואיך קובע כמה עובר ולמה? כל זה נשטף עם המים.

והנה עוד הוצאה קטנה המסתתרת בדוחות: הוצאות ההנהלה וההוצאות הכלליות של התאגיד, הכוללות "ייעוץ מקצועי" בהיקף של כ-4.8 מיליון שקל. מי המעושר או החברה המעושרת שחוגגים על כספי התאגיד, הזקוק באופן דחוף ל"ייעוץ מקצועי"? זה הרי ממש אופנתי להשתמש ב"יועצים חיצוניים", ובמיוחד תאגיד צעיר כל כך חייב, ממש חייב, "ייעוץ מקצועי" כדי לשרוד בג'ונגל העסקי של שוק המים.

אנחנו צוחקים כמובן, אבל האוצר, ברוב אדיבותו וברוב להיטותו להקים תאגידי מים "לטובת הציבור" (זו תמיד הסיסמה) הפקיד בידי ראשי העיריות עוד תאגיד ועוד צעצוע שבו הם יכולים לעשות כבתוך שלהם, כולל עסקאות בעלי עניין לא ממש ברורות עד תומן, שאינן בהכרח "לטובת הציבור". אין פלא אפוא שבתוך שלוש שנים מהקמת התאגיד, הגיש הציבור נגד מי אביבים 13 תביעות ייצוגיות וארבע תביעות אחרות. התביעה הגדולה מכולן עוד תגיע כנראה מהמדינה (באמצעות הפרקליטות), שדחפה להקמת התאגיד ואף נתנה לו כסף בשביל זה.

3. שבוע חלף מאז פסטיבל אי.די.בי, והנה כמה מספרים מעוררי מחשבה: יוסי מימן שרף קרוב ל-1 מיליארד שקל מכספי מוסדיים בחברת אמפל, שהובלה לפירוק בלי הרבה רעש תקשורתי, ולא תרם ולו שקל אחד מכיסו (ואת הנזקים העצומים שנגרמו מפרשת הגז המצרי כדאי שלא נספור). מימן וסמנכ"לית הכספים שלו משכו שכר של עשרות מיליונים לאורך שנות כהונתם באמפל, בחגיגה פרועה. יצחק תשובה שרף 1.5 מיליארד שקל מכספי מוסדיים בחברת דלק נדל"ן, אבל לפחות תרם להסדר כמה מאות מיליונים מכיסו ולא משך שקל בשכר.

בשני המקרים, אותם מוסדיים שנתנו את הכסף למימן ולתשובה הפכו פתאום לצדיקי הדור במלחמתם "לטובת הציבור" בהסדר החוב של אי.די.בי. נוחי דנקנר שרף למוסדיים ולבנקים כ-2 מיליארד שקל ואף פחות (בשקלול הסדר החוב ויחד עם חובותיו הפרטיים, שחלקם עוד עשוי לחזור עם מימוש אפשרי של חלק מהערבויות האישיות) ומשך שכר די נדיב, אבל בעיקר פינק לא מעט מקורבים.

כיצד קרה שאיש אינו מזכיר לא את תשובה ובמיוחד לא את הפיאסקו של מימן? מדוע מחיקת הענק, הפירוק של אמפל (החברה נותרה למעשה בלי כלום) ושערוריית הגז המצרי מעולם לא הגיעו באופן נרחב למהדורות המרכזיות של ערוצי הטלוויזיה או לתוכניות התחקיר של הערוצים? כיצד קרה שיוסי מימן ועסקת הגז עם מצרים, עיסקה מוזרה ומשוועת לבדיקה-חקירה, זכו ל"טיפול מלכותי" וטופלו בתקשורת בכפפות של משי?

עשו בבקשה גוגל על בעלי המניות בשני ערוצי הטלוויזיה המסחריים ונסו להגיע לפתרון התעלומה. אולי תגיעו למסקנה שכל המטיפים בשער בפסטיבל וקרקס אי.די.בי סובלים מריכוזיות מפחידה ומסוכנת של אינטרסים, צביעות וצדקנות.

המספרים האמיתיים: העשור האבוד של השכר בישראל

אחרי פסטיבל השכר במגזר הציבורי השבוע, אחרי שהאוצר העמיס על העיתונאים מאות עמודים של טבלאות, סיכומים ופרטים עתירי רייטינג על השכר מנקר העיניים של פלוני ועל השכר המפוצץ של אלמוני, הגיע הזמן לספר את הסיפור האמיתי של מערכת השכר בישראל (הכללית, לא הציבורית או הפרטית). את הסיפור הזה בחרנו לספר באמצעות טבלה אחת. הכין אותה עבורנו ד"ר ז'ק בנדלק, כלכלן בביטוח הלאומי, המכין מדי שנה דוחות שכר מפורטים מאוד על ציבור השכירים של ישראל.

כפי שציינו כאן בעבר, נתוני הביטוח הלאומי הם המדויקים ביותר במערכת, כיוון שהם מתבססים על מאגר הנתונים של מס הכנסה. המוסד מקבל מדי שנה מנציבות מס הכנסה את הדוחות השנתיים של כל המעסיקים בארץ (טופס 126), שבהם רשומים נתוני השכר ששולם במשך השנה ומספר חודשי העבודה. הביטוח הלאומי מצליב את נתוני השכר עם הנתונים בקובץ הבריאות שלו, קובץ נתונים על המבוטחים בביטוח בריאות שהמוסד לביטוח לאומי מנהל לצורך רישום חברותו של כל תושב בקופת חולים ומרכז באופן שוטף מידע על האוכלוסיות המבוטחות בקופת חולים.

כך, נתוני הביטוח הלאומי מעודכנים לרוב השכירים במשק ולכן הם למעשה הכי מדויקים שיש, ולא כל סקרי הלמ"ס למיניהם או נתו ני בנק ישראל המתבססים על הלמ"ס. יתר על כן, בניגוד ללמ"ס המחשב את השכר למשרת שכיר, הנתונים של הביטוח הלאומי מחושבים לעובד וכוללים את כל הכנסות העבודה.

בטבלה מופיעים נתוני השכר הממוצע ונתוני השכר החציוני של השכירים והיא מדברת בעד עצמה: הנתונים די עלובים ודי מביישים אבסולוטית, ויותר מכך, הם לא הדביקו את עליית המדד באותה תקופה. כלומר, העובד הישראלי ה"ממוצע" או ה"חציוני" סובל משחיקה בשכר הריאלי, מה שמוכיח שהצמיחה בעשור האחרון לא חלחלה אליו כלל. הדבר שכן "חלחל" אליו זה בועת הנדל"ן ויוקר המחיה, שברובו אחראית לה לא אחרת מאשר מדינת ישראל. גם ההפרש הגדול בין השכר החציוני לשכר הממוצע משקף את האי-שוויון הגדול במערכת השכר הישראלית ואת הנזק הגדול שספגו בעיקר העובדים החלשים.

מערכת כלכלית שפויה, הוגנת ובריאה אינה יכולה לשרוד אם מחצית מעובדיה מרוויחים 5,831 שקל ברוטו בחודש. זו בושה, פשוט בושה. עוד יותר מביך שהאוצר מארגן מדי שנה פסטיבל של שיאני השכר בסקטור הציבורי אבל מעולם לא נדרש ל"פסטיבל" אחר, פסטיבל שיסביר לעבדים למה הם מרוויחים כל כך מעט.

 שכר