הכול בגלל קלקסן קטן, כידוע (או לא). אילו נמנעו רופאיו של אריאל שרון מלתת לו נוגדי-קרישה בעקבות האירוע המוחי הראשון, המוגבל, של דצמבר 2005, לא היה מתרחש אירוע מוחי שני בארבעה בינואר 2006. בחמישה בינואר היה ראש הממשלה האחד-עשר מצונתר. החור בלבו היה נסגר, ובהיעדר חור לא היה ממילא צורך בקלקסן.
ב-28 במארס 2006 היה אריאל שרון מוביל את "קדימה" לניצחון עצום-ממדים בבחירות לכנסת ה-17.
ביולי 2006 היה ראש הממשלה שרון מחליט שלא לצאת למלחמה נוספת בלבנון לאחר חטיפת שני חיילי צה"ל בידי החיזבאללה. "אין לי כוונה להקריב אלפים במלחמה קונבנציונלית", הוא היה אומר ומצווה על מלחמת-סתרים. מנהיג האופוזיציה המגומדת היה מכריז אז בכנסת, ש"עם ישראל משלם את מחיר הטראומות הפרטיות של ראש ממשלתו... אפילו אולמרט היה יוצא למלחמת-מגן". הרמטכ"ל דן חלוץ היה אומר בפגישת-בור נרגזת, "החמצנו את ההזדמנות לחסל את החיזבאללה, זאת בכייה לדורות". ראש הממשלה היה משיב בשקט, "דן, אתה לא מוכן".
הרבה תרחישים היפך-עובדתיים היו נכתבים אז על "מה היה קורה אילו יצא שרון למלחמה חדשה בלבנון". לפי אחד מהם, מלחמה כזאת הייתה טורפת את הקלפים המדיניים, ותוכנית ההתנתקות הייתה שובקת חיים לכל חי. מי יודע. כך או כך, ההתנתקות/התכנסות ביהודה ובשומרון הושלמה במרוצת 2008.
קלקסן קטן או לא, אריאל שרון סבל מתסמונת "ארבע השנים החסרות", שעשתה שמות במורשתם של רוב ראשי הממשלה בישראל. בן גוריון היה זקוק להן ב-1963, כדי להיפטר מדור הוותיקים של מפא"י; אשכול, ב-1969, כדי למנוע את הסיפוח הזוחל; שמיר, ב-1992, כדי למנוע הידברות עם אש"ף; רבין ופרס ב-1996, כדי להשלים את תהליך אוסלו.
ואף על פי שלא היה שום דבר מייחד בעצם השתוקקותו של שרון אל ארבע שנים נוספות, ברור למדי שרק הוא טען למנדט אסטרטגי מובהק ודרמטי, ורק הוא עמד לקבל אותו, כדי לפלס נתיב חלופי מוגדר היטב.
לינדון, יוליוס, דאגלס
שרון היה גדול אויביה של האינרציה, לא מפני שאחרים אהבו אותה, אלא מפני ששרון התברך, לפעמים קולל, בנחישות הדעת להתגבר על מחסומים, לעקוף בסיבוב מסוכן, לדרוס, וגם לשכנע במתק שפתיים. במובן הזה הוא אולי דמה לנשיא לינדון ג'ונסון בארצות הברית בשנות ה-60. החודש ימלאו 50 שנה להכרזת המלחמה של ג'ונסון "על העוני". רק בולדוזר טקסני כמותו, עם חוות שקמים ענקית, היה מסוגל. אחר כך באה מלחמת וייטנאם, והרסה הכול.
ללמדך שבפוליטיקה, מרחבי התמרון מוגבלים, והסדק בין הדלת למשקוף הוא תמיד צר מאוד; ואם הוא צר באמריקה, הוא צר שבעתיים בישראל. התחושה שאצה לו הדרך ליוותה את שרון באשר הלך, אפילו כאשר היה נער. הוא היה מקצר הדרכים פר-אקסלנס. במובן הזה הוא קורץ מחומר לא-מודרני, שלא לומר מחומר לא-דמוקרטי. בעצם מדוע לא לומר? דמוקרטיה היא צורת שלטון המכריזה על האמצעים, לא על המטרות. היא עומדת לא רק עם שעון-עצר (של תקופות-כהונה), כי אם גם עם רצועת-הולכה קצרה יחסית.
נקל לשער מה היה אריאל שרון יכול להיות אילו נולד ברומא, אלפיים שנה קודם, או קצת יותר. הוא היה יוליוס קיסר החוצה את הרוביקון ושם קץ לרפובליקת הפטפוטים, החולשה וההססנות של הסנאט הרומאי; או, מוטב, הוא היה אוגוסטוס קיסר, עם ארכה של 40 שנה, עם אוסף בלתי נמנע של כישלונות, אבל עם הצלחות אשר יחרתו את שמו במעמקי הזיכרון המערבי.
פרופ' צבי יעבץ, ההיסטוריון המהולל של העולם העתיק, גירה את הדמיון הציבורי בארץ לפני 25 שנה, כאשר פרסם ביוגרפיה של אוגוסטוס, ולא דחה כלל את הפירוש שהוא הביע בזה געגועים אל שליט חזק.
היסטוריונים אמריקאים אוהבים לתאר את הפוטנציאל הקיסרי של גנרל דגלס מקארתור, המנצח המהולל של יפן במלחמת העולם השנייה. לאחר שהודח, בעקבות אי-ציות לדרג האזרחי, הוא התייצב במושב משותף של הקונגרס, שנקרא לחלוק לו כבוד. "חיילים ותיקים אינם מתים", ציטט מקארתור, "הם רק נגוזים" (fade away).
"מת מגן ישראל"
שרון לא נגוז. בערוב ימיו הוא התקרב אל מעמד אוגוסטיני. הישראלים היו מוכנים להעניק לו את הסמכות לטרוף את סדרי חייהם. בסוף 2005 היה נדמה שהם חיכו לו בעצם כל חייהם; שבו נכרך הקליימקס הטבעי.
מסחררת היא המידה שבה נמזגו באיש אחד כל-כך הרבה תקוות, לאחר שנמזגו בו כל-כך הרבה אכזבות, לאחר שנמזגו בו כל-כך הרבה ציפיות והערצות וסלידה וגועל-נפש. ההיסטוריה הישראלית בין 1948 ל-2006 נשמעת כמעט כמו מוזיקת רקע בסרט על חייו. כביכול, כל מה שקרה, קרה כדי להביא אותו אל הפסגה, כדי להיוושע באמצעותו.
פוליטיקאים אוהבים להתלטף באסוציאציות צ'רצ'ילאניות. אבל הוא באמת היה צ'רצ'יל, צירוף הגדולה והיוהרה, הנרקיסיזם ותחושת-הייעוד, האומץ וקלות-הדעת. צ'רצ'יל אמר שלא הגיע לשלטון "כדי לחסל את האימפריה הבריטית", אבל היא התקרבה אל קיצה בשתי תקופות כהונתו. אף שרון הבטיח שלא לחלק את הארץ, אבל ב-2005 היה מנוי וגמור איתו "לצרוב את חלוקת הארץ אל התודעה הלאומית" (מתנצל, אינני זוכר את מי אני מצטט, אבל בוודאי לא את עצמי).
עיתון בקונטיקט הכריז השבוע בעמודו הראשון, "מת מגן ישראל". אני מתקשה לחשוב על מיצוי הולם יותר של חייו. לא יהיו עוד אנשים כאיש הזה. הבה נקווה שגם לא יהיה בהם צורך.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
