הצלם הולך יחף

"ביל קניגהאם, ניו יורק", ג' 21:15, ערוץ 8

אני מבין קטן מאוד באופנה- ומגוון הטרנינגים וחולצות הטריקו הדהויות, שבעזרתם אני מנסה להתגונן מפני פגעי החורף הישראלי האכזר, יעיד על כך. משום כך לא גיליתי עד כה עניין רב בפרויקט האופנה של ערוץ 8. אלא שהסרט הזה שונה בכל זאת: ביל קניגהאם הוא שם מוכר בתעשיית האופנה בהיותו צלם האופנה של ה"ניו-יורק טיימס" והמתעד הגדול של אופנת הרחוב בניו-יורק. אפילו אנה וינטר, העורכת המיתולוגית של "ווג" (ע"ע "השטן לובשת פראדה"), טענה פעם ש"כולנו מתלבשים בשביל ביל". מה שמפתיע בסיפור הזה הוא שניתן היה לחשוב שצלם אופנה מוערך כל-כך, יהיה איזו דמות נוצצת בקהילת הפאשינסטות, אך המציאות לא יכולה להיות רחוקה יותר: בצנעה ובפשטות הוא מסתובב ברחובות מנהטן רכוב על אופניו, חמוש במצלמתו ומתגורר בסטודיו הקטן שלו. הוא אינו רודף אחרי האובייקטים שלו ברחוב, להיפך: אחרי שהמושג "סטריט פאשן" חדר ללקסיקון, הרי שדווקא הם אלו שרודפים אחריו, שלא לדבר על דור חדש של צלמים שמחקה את עבודתו בת הלמעלה מ-50. צפייה מסוגננת לכם.

לבעלי לב חזק

"אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור", ג' 22:00, "הוט פריים"

בין מעריצי סדרת הסרטים של "אינדיאנה ג'ונס", קיים ויכוח מתמיד באשר לסרט הטוב בסדרה. בדרך-כלל, מצטמצם הוויכוח הזה לשני סרטים (אחרי שגולגלות הבדולח מהסרט האחרון והמים הקדושים מ"מסע הצלב האחרון" נשפכים על הרצפה, למרות נוכחותו המענגת של שון קונרי כאביו של הריסון פורד הארכיאולוג השובב): הראשון והשני, ובשמם: "שודדי התיבה האבודה" ו"המקדש הארור".

דווקא כמי שמצדד יותר בראשון, אני חייב לומר שהשני מפחיד יותר: כהן הוודו שעוקר בידיו החשופות את ליבם של קורבנות האדם הופיע בחלק מסיוטי הלילה שלי כנער. למרות הקטעים "המפחידים" (היום אני מפחד רק מהחדשות), יש כאן יופי של סיפור, "אקשן" עוצר נשימה, ארוחת הערב המפורסמת עם העכבישים, המרק עם העיניים ומעדן מוח הקוף, וכמובן - ההליכה לאורכו של חדר שורץ חרקים. תענוג אמיתי.