שאולמרט ירכין את ראשו

הרשעתו של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, בלקיחת שוחד בפרשת הולילנד, היא הפעם השנייה שבה הורשע אולמרט בעבירות של שחיתות שלטונית. לפני כשנתיים הרשיע אותו בית-המשפט המחוזי בירושלים בהפרת אמונים ב"פרשת מרכז ההשקעות"; ובשבוע שעבר באה ההרשעה בשני סעיפי שוחד. מההודעות היוצאות מטעמו ניתן להבין כי אולמרט עדיין לא אמר את המילה האחרונה, וכי האמת עוד תתברר. כך נהגו גם אנשי ציבור שהורשעו בעבר בפלילים, אם כי בכל המקרים התברר שההמתנה הייתה לשווא.

האופן שבו מתנהל אולמרט כלפי התקשורת, גם לאחר שהורשע בעבירת השחיתות החמורה ביותר, מלמד שהוא עדיין תופס את עצמו כפרסונה ציבורית. אולי הוא לא ויתר עדיין על חלום החזרה לצמרת הפוליטית; אולי שיקולים עסקיים דוחפים אותו להמשיך לייצר מצג כזה; ואולי האסטרטגיה המשפטית שגובשה אצלו ואצל צוות פרקליטיו גורסת, שהדרך להשפיע על החלטות השופטים עוברת דרך דעת-הקהל. כך או כך, נדמה שהצהרותיו התקשורתיות של אולמרט, באמצעות דובריו, חשובות בעיניו לא פחות מקבלת ההחלטות במישור המשפטי.

הנה הצהרה אחת כזו, שמסר דוברו לאחר ההרשעה: "בית-המשפט זיכה את מר אולמרט משני אישומים, והרשיע בשניים אחרים ... מדובר בשני אישומים שבהם מר אולמרט לא נטל כספים לכיסו... כפי שהבהרנו, לא מדובר בסוף פסוק".

מה ניתן ללמוד מההודעה הזו? ראשית, שזיכויו של אולמרט משני סעיפי שוחד, הוא פרט חשוב יותר מאשר הרשעתו בשני סעיפי שוחד אחרים. כאילו זיכויו הוא תעודת-יושר כלשהי. והרי השופט דוד רוזן הדגיש - לפני ואחרי שכתש את מהימנות עדותו של אולמרט עד דק - כי גם הזיכויים בתיק היו מחמת ספק "קל שבקלים", והיו כחוט השערה מהרשעה. אז מה בדיוק יש לחגוג כאן?

עוד ניתן ללמוד, שאלמלא הרטוריקה החריפה של רוזן כלפי אולמרט בתקציר הכרעת הדין, היינו צפויים כנראה למסע ספינים נוסף מבית היוצר של אולמרט, שהיה יוצא מאולם בית-המשפט, חוגג את זיכויו משני סעיפי שוחד, מצניע במידת האפשר את האישומים שבהם הורשע, ומצהיר מול המיקרופונים: "הוכח שלא לקחתי שוחד לכיסי!", בלי להתחשב במה שבאמת נקבע בהכרעת הדין. איש ממילא אינו קורא. כך הוא פעל גם לאחר שהורשע חלקית במשפטו הקודם, בבית-המשפט המחוזי בירושלים.

שם את מבטחו בשופטי העליון

העניין השלישי, המרמז על כוונתו של אולמרט לערערלבית-המשפט העליון על הרשעתו, לאחר שרוזן יגזור את דינו, מכניס אותו לדילמה הסברתית קלה. דובריו של אולמרט הרי יצאו בשצף-קצף נגד הפרקליטות, על החלטתה של זו לערער על זיכויו בפרשות ראשונטורס וטלנסקי. איך אמר אז דוברו? "שלושה שופטים בכירים בחנו במשך ארבע שנים כל פרט וכל טענה, ופסקו פה-אחד שאולמרט זכאי בכל הפרשיות המרכזיות... ראוי היה שהפרקליטות תרכין ראש בפני בית-המשפט, ותפנים את הביקורת על התנהלותה בפסק-הדין. תחת זאת החליט פרקליט המדינה להציל את כבודו באמצעות ערעור שלא היה צריך להיוולד כלל".

טוב לראות שאולמרט גילה, באיחור של כמה שנים, את ההיררכיה הנכונה במערכת בתי-המשפט, ואת העובדה הפשוטה שבית-המשפט העליון נמצא מעל המחוזי. שהרי, לא רק השופטת מוסיה ארד וחבריה "בחנו כל פרט וכל טענה", אלא כך גם השופט רוזן. כך שאולי ראוי היה שגם אולמרט "ירכין ראשו" בפני בית-המשפט, יפנים את הביקורת על התנהלותו, וישקול שנית אם ערעורו בפרשת הולילנד צריך כלל להיוולד. אלא שנראה כי הגשת הערעור אינה מוטלת בספק, מהטעם הפשוט, שעל העונש שייגזר על אולמרט יוטל "עיכוב ביצוע" עד לסיום הליכי הערעור.

רמיזתו הרפה בדבר הגשת ערעור, מרמזת שאולמרט שם את מבטחו בשופטי העליון. בסוג של הפוך על הפוך, התנהלותם התמוהה של שופטי העליון, שטרם מסרו את פסק-דינם בערעור בתיקי ראשונטורס-טלנסקי, עוד עשויה לצאת בשכרם: אולמרט עוד עלול למצוא עצמו מסונדל להבעת האמון הזו בערכאת השיפוט הבכירה, גם אם זו תעשה כמעשה השופט רוזן, ותמצה עמו את מלוא חומרת הדין.