ביג אין ג'פן

הלך הרוב - אבל נשאר הרובי ריבלין

פחות מיממה לאחר שיאיר לפיד הודיע כי יתנגד ליוזמת נתניהו לדחיית הבחירות לנשיאות בחצי שנה, נצפה יו"ר יש עתיד צועד אל תוך מליאת הכנסת, מתיישב לצדו של רובי ריבלין, לוחץ את ידו ומחליף אתו הלצות. לפיד כנראה רצה להבטיח שרה"מ קלט את המסר. זמן קצר אח"כ, כאילו בתיאום מושלם, פגש בריבלין גם יו"ר הבית היהודי, נפתלי בנט, ברכתי המליאה, והגיב באותה החמימות.

רק שבוע אחד היטיב יותר עם רובי ריבלין מהשבוע האחרון: השבוע שבו הודח על ידי נתניהו מתפקידו כיו"ר הכנסת לפני כשנה. בסוף אותו שבוע פורסם סקר של עיתון "הארץ" שבו המריאו אחוזי הפופולריות של ריבלין לשיא דמיוני של 75%, כשמאחוריו השאיר דמויות ממלכתיות כמו הנגיד, הרמטכ"ל ואפילו הנשיא פרס.

נתניהו הוכיח שוב שהוא קמפיינר מעולה. של רובי. אין ספק שריבלין לא ישכח לנתניהו את מה שעשה השבוע למענו, כשהתגייס לקמפיין מיפן הרחוקה. אם עד השבוע הזה לא הסתמן מועמד מוביל מובהק, אז השבוע הזה גברו סיכוייו של ריבלין להיות האזרח מספר 1 לאחר שנתניהו סיפק לו מנות של תמיכה על מגש של סושי. הקמפיין של נתניהו כל כך הצליח שגם במחנה פואד עלה החשש שהמשך ההתנגדות של נתניהו, יעלה את התמיכה בריבלין.

כמו תמיד נתניהו מייצר משבר, מסתבך אתו, מסבך בתוכו את כל המערכת הפוליטית ובסוף יוצא בלי כלום. מקרה נתניהו קלאסי.

בשבת שעברה, לפני שיצא לטוקיו, שוחח נתניהו ארוכות עם לפיד. אחרי הכל, אף אחד מהם לא ממש אולטרה-דוס. בלילה המריא רה"מ ליפן עם הבנה ששר האוצר לצידו ביוזמה לדחיית הבחירות לנשיאות, ועם תחושה שיש על מה לדבר גם עם בנט. מלבני, כמו תמיד, הוא הצליח להבין מה שהוא רוצה. הוא נחת ביפן והחל לקדם את המהלך. לא היה איש בקואליציה שנתניהו לא דיבר אתו. ישב שם, ודיבר פה. חי בשעון יפן ועבד בשעון ישראל. האובססיה היתה בשיאה. היה מי שתהה אם גם בפגישתו עם הקיסר בקיוטו הנושא עלה.

הארנק נפתח והקופה רשמה: ללבני הבטיח לעמוד בראש הוועדה שתביא את שינוי החוק, לבנט הבטיח למנות את מקורבו איל גבאי, ללפיד הבטיח להיות לצדו בקרב על תקציב הביטחון, לאורי אריאל הוא היה מבטל את ההקפאה השקטה. הוא היה מוכן למכור גם את סבתא שלו, העיקר שריבלין לא יהיה נשיא המדינה.

לליברמן הבטיח נתניהו את החוק שקובע שהמנדט להקמת הממשלה יוטל על ראש המפלגה הגדולה ולא על מי שיש לו יותר ממליצים אצל הנשיא. המהלך היה הופך את האיחוד בין ישראל ביתנו לליכוד לעובדה מוגמרת. כשגדעון סער ובוגי יעלון קלטו את התרגיל והבינו שמאחוריו מסתתרת לא רק דחיית הבחירות בחצי שנה וחיסולו של ריבלין אלא גם איחוד הליכוד עם ליברמן, הם יצאו נגד.

בשלב הזה לפיד עוד היה מטושטש. הוא המתין לראות מה ייסגר בקרב על ועדת החוץ והביטחון. נתניהו עשה את כל הטעויות האפשריות וכשהחליט שעופר שלח, מועמדו של לפיד לא ימונה לראשות הוועדה, הצהיר שר האוצר כי לא יתמוך ביוזמה כפעילות תג מחיר על אובדן ראשות הוועדה. בכך איבד נתניהו את הרוב לדחיית הבחירות לנשיאות והעלה את סיכויו של ריבלין להיות הנשיא הבא. הלך הרוב, נשאר הרובי.

הפופולריות של ריבלין זינקה. לחרדים שרצו לתמוך בפואד כמועמד האופוזיציה, קורצת עכשיו האפשרות לתמוך במי שיוציא את נתניהו מכליו, וגם ח"כים רבים מיש עתיד נוטים להעניק לריבלין את קולם. שר הרווחה, מאיר כהן שיצביע עבור גיסו, מאיר שטרית, למען שלום בית סביב שולחן השבת.

דרך אגב, מול הטינה העזה שרוחש נתניהו לריבלין, ריבלין דווקא נשמע אחרת. בישיבת סיעה סגורה של יהדות התורה אתמול, אמר ריבלין שאין לו שום יריבות אישית עם נתניהו. הוא איננו כועס עליו ולא נוטר לו טינה או שוחר לנקמה. ריבלין סיפר לח''כים שהיו מחלוקות בינו לבין נתניהו על אופן ניהול הכנסת, אבל מעולם לא עימות אישי.

כל זה בהנחה שסילבן שלום לא מתמודד. בניגוד לשמועה הרווחת, הוא טרם החליט וממתין להחלטה על המועד. שלום לא הגיע השבוע לכנסת. הוא שהה באחת מבירות אירופה. (המועמד שכטמן, דרך אגב, סוגר ארבעה שבועות בסין). אם יחליט שלום להתמודד הקלפים יטרפו שוב. במקרה כזה, ינסה דני דנון, שכבר שבוע לא הבעיר מדורה, להביך את נתניהו ולקדם החלטה לתמיכה סיעתית באחד המועמדים.

ראש הממשלה יכול לסכם את השבוע הזה כתאונת שרשרת. בזמן שמשפחתו וילדיו אכלו טונה אדומה, נתניהו אכל את הלקרדה. על אף שקרא לו חתרן ומדליפן, הוא עוד יתגעגע לפרס.

פאוור קפאל

זאב אלקין ויריב לוין הם פאוור קאפל. הם מדגמנים זוגיות מעניינת וחריגה במסדרונות המשכן. שיתוף הפעולה ביניהם החל כבר בקדנציה הקודמת, אז הם היו הציר שניהל את בית המחוקקים: אלקין היה יו"ר הקואליציה ולוין יו"ר ועדת הכנסת. יחד הם חרשו לא מעט מזימות והעבירו הצעות חוק.

הם חתומים על חוק משאל העם, חוק העמותות וגם על החקיקה נגד בית המשפט. השת"פ המשיך בפריימריז האחרונים בליכוד כשניהלו רשימות תמיכה וחיסול זהות. אלקין הגיע למקום השמיני, לוין לתשיעי. יש תחרות ביניהם אבל הם מעדיפים לבלוע את הרוק ולייסד תשתית רחבה משותפת.

אלקין חובש כיפה סרוגה, מתנחל. לוין חילוני, תושב מודיעין. שניהם נהנים מתמיכת הימין ומחזיקים במוקדי כוח במוסדות הליכוד. אלקין הוא יו"ר הלשכה, יש לו 6,000 חיילים בטוחים. הבסיס שלו הוא מפלגת אח"י של אפי איתם. לוין משמש יו"ר ועדת חוקה ויש לו ארבע אצבעות בוועדה, ועוד כ-4,000 נאמנים. הוא אלוף הוועדים.

אלון חסן והנמלים הם רק חלק קטן מהמפקד שלו. כמי שנשוי לביתו של ח"כ לשעבר יעקב שמאי, לשעבר יו"ר סיעת הליכוד בהסתדרות, הוא שמר על הנחלה. יחד יש להם למעלה מעשרת אלפים מתפקדים. שניהם חכמים, רהוטים, מאוד מתוחכמים, יודעים לשחק את המשחק הפוליטי בנדנדה שבין אידיאולוגיה צרופה לפרקטיקה פוליטית. הם יודעים איך לשמור על האידיאולוגיה שלהם בלי לריב או להסתבך. איך לצאת נגד ראש הממשלה, ומצד שני לספק עבורו את הסחורה. זו האומנות שלהם. לעבוד עד הקצה מבלי לעבור את הקו, גם ביחסים עם רה"מ וגם בעבודה הפוליטית-פרלמנטרית.

לו לפיד היה מקבל את הצעת נתניהו כבר לפני חצי שנה לרוטציה שבה צחי הנגבי ראשון ועפר שלח מכהן שני בראשות ועדת חו"ב, היה אלקין נותר סגן שר החוץ ולוין היה ח"כ פשוט. הנחת העבודה של לפיד היתה שככל שיעבור הזמן, נתניהו ילחץ ובסוף ייכנע. ההנחה הזו נכונה ביסודה, אך שר האוצר חסר הניסיון הפוליטי לא ראה מספיק רחוק ולא לקח בחשבון שככל שתתעכב ההכרעה, לפאזל התפקידים שצריך נתניהו לאייש יכנס מרכיב נוסף- חילופי יו"ר קואליציה.

אלקין ולוין הריחו את ההזדמנות ממרחק של כמה חודשים וסימנו מטרה. הם איתרו את מצוקתו של נתניהו בהיעדר ח"כ שיסכים לשמש יו"ר קואליציה, הציעו את עצמם לתפקיד, וכתנאי להסכמתם הכניסו למשוואה גם את ראשות חו"ב. נתניהו ננעל בסיטואציה בלתי אפשרית.

נתניהו רצה את הנגבי. מבחינה מדינית הוא אחיו האובד, אבל ברגע שאלקין ולוין כרתו ברית, נוצרה מציאות חדשה ולנתניהו לא היתה ברירה. הנגבי ושלח נפלו חלל באירוע רב הנפגעים שיצר לפיד בהתעקשותו לדחות את ההכרעה.

נתניהו שוב קיבע את מעמדו כמי שלא רק שלא גומל טובה לנאמניו, אלא ההיפך, והקורבן התורן הוא הנגבי. בחודשים האחרונים נתניהו נתן לו להבין שהוא נאבק כדי להשיג את ראשות הוועדה עבורו, אבל במאני טיים הוא הפנה לו את הגב. נתניהו נלחם בשביל הנגבי, וניצח בשביל אלקין.