החל מהיום (שבת), עת ייפתחו שלבי הנוקאאוט של גביע העולם בברזיל, אנחנו כנראה ניתקל בלא מעט דרמות עוצרות נשימה: בכל מונדיאל מאז 1982 מתקיימים קרבות פנדלים על עלייה לשלבים הבאים, ובשניים מהחמישה האחרונים (1994 ו-2006) אפילו הזוכה עצמה בגביע נקבעה רק לאחר דו-קרב בעיטות מהנקודה הלבנה. בסך הכל התקיימו עד היום בגביעי העולם 22 קרבות פנדלים.
סיימון קופר, עיתונאי ה"פייננשל טיימס", ניסה להתחקות אחרי הסודות הקטנים של בעיטות הפנדלים, ולצורך כך נפגש עם מייקל וורם, שוערה השני של נבחרת הולנד וסוונזי, שהעביר לו קורס אישי בנושא. עיקריה של הפגישה מובאים כאן לפניכם.
***
מייקל וורם, שוער בגובה של כמעט 1.85 מ', פוסע לעברי עם מבט קפוא, ומגיש לי כדור. אני עומד על הנקודה הלבנה במגרש האימונים של סוונזי, קבוצת הפרמיירליג בה הוא מועסק. האיש שמכונה באנגליה "רוצח הפנדלים", עקב יכולתו הגבוהה בהצלות של בעיטות מ-11 מטר, מעביר לי שיעור פרטי באומנות האכזרית ביותר בכדורגל.
אני מניח את הכדור על הדשא, ומתחיל לצעוד לאחור. וורם חוזר לאט-לאט לקו השער, נותן מכה לקורה עם ידיו הענקיות ושואג: "נו, אתה כבר מתוח?" זה קצת בניגוד לתסריט - אבל פתאום הוא מתחיל לגחך. ההולנדי, שמשמש כשוער השני של נבחרת האורנג' במונדיאל בברזיל - פשוט אדם ידידותי מדי, שלא מצליח להיכנס עד הסוף לתפקיד שאני מבקש ממנו לגלם. אבל הוא בכל זאת משתדל לגרום לי לחוש איך כל העניין זה של פנדלים מרגיש עבור כדורגלנים מקצוענים. "שוערים משתמשים במשחקי מוחות. אנחנו מנסים להשהות את הבעיטה כמה שניתן ולבנות מתח, כי הלחץ הוא תמיד קודם כל על הבועט".
אני רץ בועט לפינה השמאלית של וורם - אבל הוא עוצר בקלילות. "אתה בלחץ", הוא מהנהן. "רוחב השער הוא 7.3 מטר והגובה הוא 2.4 מטר, אז נדמה כאילו אי אפשר להחמיץ. אבל לחץ משנה את כל התמונה. אתה נתקל בשחקנים שמשנים את דעתם, נכנסים לפאניקה - או אפילו מחליקים, כמו שקרה לג'ון טרי בגמר האלופות". האמת היא שאת הקרב המנטלי בינינו הפסדתי כבר בחניה - כשנאלצתי להעמיד את הרנו קליאו שלי ליד הפרארי האדומה של וורם.
וורם, 30, עבר ב-2011 לסוונזי. בעונתו הראשונה בקבוצה הוא הצליח לעצור למעלה משני שליש מהפנדלים שנבעטו לעברו, במה שהוציא לו מוניטין של מומחה לתחום. "אתה משתגע משמחה כשאתה עוצר פנדל. אתה מקבל הרבה אדרנלין ומרגיש שיש לך חשיבות עצומה לקבוצה".
אני מנסה את כוחי בפנדל נוסף לעברו של וורם, על הקרקע, לצד ימין שלו. הכדור מפרכס דרכו פנימה. "כל בעיטה חזקה לפינה הנמוכה קשה מאד לעצירה. פרנק למפארד וסטיבן ג'רארד בדרך כלל בועטים לשם. גם כשאתה יודע שהכדור יילך לשם - קשה מאוד להדוף אותו". הוא מציע לי להסוות את הריצה שלי. "כששחקן עם רגל ימנית חזקה רץ בקשת מצד שמאל של הכדור - יש סיכוי של כ-80% שהוא יבעט לפינה הימנית שלי - כי זה המקום שהכי קל לבעוט אליו. חלק מהשחקנים יודעים לבעוט מדויק וחזק גם לצד השני עם תנועה כזאת - כמו רובין ואן פרסי. אבל זו מיומנות קשה".
מייקל וורם / צלם: רויטרס
וורם נהנה כיום ממאבק מול החלוצים הגדולים בפרמיירליג. הוא מספר על החלק היותר אצילי באופיו של לואיס סוארז הנושך: החלוץ של אורוגוואי תמיד מניד את ראשו בהערכה כלפי שוער שעוצר ניסיונות שלו. וויין רוני כל הזמן מציץ לבדוק את המיקום של השוער, בתקווה שיוכל לשחרר לעברו בעיטה מפתיעה.
אנחנו מחליפים מקומות. תורי לעמוד בשער. וורם מסביר לי שעצירת פנדלים דורשת אלכימאיות שלמה של מחקר, מדע, פסיכולוגיה - וכן, גם קצת אינסטינקטים. "כיום אתה יכול למצוא כמעט כל פנדל שנבעט באינטרנט, אז אני עושה את שיעורי הבית שלי. בעונה שעברה עמנואל אדבאיור (שחקן טוטנהאם) בעט חמישה פנדלים לאותו צד, אבל כשהוא ניגש לבעיטה השישית שלו - השוער קפץ לצד השני. למה?! זה שיגע אותי". המרכיב המדעי בעבודה הזאת כולל התייחסות לאחוזים: "אני תמיד מסתכל על העיניים של הבועטים, כי כמעט תמיד הם יעיפו בסופו של דבר מבט מהיר על הפינה אליה ירצו לבעוט. תהמר על הפינה הזאת, ותצליח להציל יותר פנדלים משתספוג".
כמובן שגם אינטואיציה חשובה. "לפעמים פשוט יש לי תחושת בטן", ולפעמים הוא פשוט אוהב לבחון את הפסיכולוגיה הרגעית. "אם הקבוצה של הבועט מובילה 0-1, הוא עשוי לנסות כל סוג של בעיטה. אבל ברגעי לחץ, הבועטים תמיד יחזרו לפנדל הכי 'אמין' ובטוח שלהם".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
