גדעון סער עושה לנו אירופה

מתקוממים על סגירת המרכולים בשבת? צאו לסיבוב בערי צרפת

גדעון סער / צילום: איל יצהר
גדעון סער / צילום: איל יצהר

אפשר לתהות לגבי המניעים שהביאו את שר הפנים גדעון סער להורות על סגירת המרכולים בתל-אביב בשבתות, אפשר גם לאמץ את הגישה שלפיה זו יריית הפתיחה במרוץ שלו לראשות הליכוד.

יהיו מניעיו אשר יהיו, הניסיון לראות בעצם המהלך הזה צעד של כפייה דתית ולדבר במונחים של "איראן זה כאן", הם תגובה אוטומטית ושטחית של מי שמתיימרים להיות ליברליים וסובלנים.

סגירת עסקים בשבתות על-פי חוקי עזר עירוניים ואיסור על העסקת עובדים יהודים בשבת (בעסקים שהותר להם לעבוד בשבת) נובעים בראש ובראשונה ממניעים סוציאליים, קדושת המנוחה, ולא דתיים, קדושת השבת. מול הזכות של תושב תל-אביב לרכוש בשבת חלב ובירה במרכול מעבר לכביש, ולא במתחם הקניות המרוחק קילומטרים ספורים מביתו, עומדת הזכות של בעל המכולת הקטנה שלא יכול להרשות לעצמו העסקת עובדים אחרים בשבתות, לסגור את העסק ליום אחד בשבוע וללכת לים, לכדורגל, לבית-הכנסת או לסרט. כך עומדת גם הזכות של שולה ואירנה, הקופאיות במרכול, שלעתים מעוניינות אמנם לעבוד בשבתות, אך לעתים לא ממש שואלים אותן.

לפני שממהרים להשוות את ישראל לאיראן, מוטב להשוות אותה לאירופה: בימי ראשון, בערים מרכזיות ביבשת, ובהן פריז, עסקים רבים סגורים בהוראת המדינה - בין אם זה מרכול, חנות נעליים, הפאטיסרי השכונתי, בית המאפה שבכל יום אחר צריך לעמוד בתור עד שמגיעים לבגט הטרי והחם. ובצרפת, נזכיר, יש הפרדה מלאה בין דת למדינה.

סגירת עסקים נעשית שם לא רק ביום ראשון, אלא גם ביום אחד נוסף לפחות לאורך כל אחר-הצהריים. זה לא רק דיני מנוחה, אלא גם דיני תחרות: כל עוד המנוחה לא תהיה כפויה וגורפת, מי שיבקש לסגור את העסק ייאלץ תמיד להתמודד עם עסק מתחרה שנותר פתוח. וכשזה המצב, מעטים הם הנחים ורבים הם העובדים, מרצון ולא מרצון.

המהלך של גדעון סער נתקל בתגובות קשות מצד בכירים בעיריית תל-אביב, חברי כנסת, אנשי-ציבור ועיתונאים. את הקו הקשוח בתקשורת נדמה שהציגה מגישת החדשות בערוץ 2, יונית לוי, שבעת הראיון שערכה עם סער נראתה לפרקים כמו תל-אביבית נרגשת ולחוצת קניות, ולא כמו המראיינת מהאולפן בירושלים.

שר האוצר יאיר לפיד וראש עיריית תל-אביב רון חולדאי דיברו על אופייה החילוני של העיר, ועל החשש שמא סער "מחזיר אותנו עשרות שנים לאחור", אבל שכחו להזכיר שפתיחת המרכולים בשבת נעשתה בניגוד להכרעות השיפוטיות שהתקבלו בעניין בכל הערכאות לרבות בג"ץ.

אפשר להעמיד את סער במבחן קטן, שעשוי לענות על השאלה אם מניעיו פוליטיים-דתיים, או דווקא סוציאליים-טהורים. נקרא לזה "מבחן השבת של סער": תמיכה בהפעלת תחבורה ציבורית בשבת. הרי תחבורה ציבורית היא שירות חיוני בהגדרה, ודאי יותר מהשירות של AM:PM. תחבורה ציבורית חיונית הן לתושבי העיר הגדולה שסובלים ממצוקת חניה ומשוועים למערכת הסעת המונים יעילה, ובעיקר לאוכלוסיות חלשות ולבעלי מוגבלויות שונות. סער יכול לעשות את מה שדווקא לפיד לא עושה, וזה להילחם למען האנשים האלה. ככה הוא גם יוכיח שפרשת המרכולים לא קשורה לדת ומדינה, וגם יקצור הון פוליטי ובצדק. נראה אותו.

הפלורליזם של חיים רומנו

מנכ"ל פרטנר, חיים רומנו, רוצה שתאמינו כי הוא דמוקרט גדול, שהפלורליזם הוא נר לרגליו, ולכן הוא מאפשר חופש ביטוי ומחאה הן לעובדים שתומכים בהתארגנות והן לעובדים שמתנגדים לה. וכך קורה, שבמשך חודשים ארוכים חדר-האוכל בחברה מתחלק לבעלי חולצות כתומות (מתנגדים להתאגדות) ולבעלי חולצות לבנות (תומכים), המסדרונות עמוסים בשלטים, הלובי מלא בדוכנים ובעלונים; ובמקום לעסוק בהשקת "הדור הרביעי" של רשת התקשורת, כולם עסוקים בוועד - או במלחמה בוועד.

לכאורה, ההנהלה מחוץ למשחק, ויש כאן שני צדדים של עובדים, אלה מול אלה. בפועל, ההנהלה מרוויחה מהפלורליזם המדומה הזה, כי התסיסה משתלמת לה. מדוע? במקרים כאלה, עובדים רבים מייחסים את האווירה הקשה והעכירות ביחסי העבודה לעצם ההתארגנות שהולידה את כל האנדרלמוסיה - ולא בהכרח למי שפועל בדרכים רבות ומגוונות לפגוע באותה התארגנות. שנים חינכו אותם שהחברה היא "בית", ומי לא רוצה לשמור על הבית. במילים אחרות, להנהלה יש אינטרס "לייצר רעש", ונראה שרומנו מצליח לעשות את זה לא רע.