אלבום הרוק הכי טוב בתקופה האחרונה נקרא על שם אתר גלישה מפורסם במאווי, הוואי. סונה רוס ואגנר בו ה-41 (בדיוק כמו שרין פו, שותפתו לצמד הדני הרייבונטס), כמעט איבד את חייו בתאונת גלישה שם.
יש באלבום שירים בעקבות הטראומה הזו, וגם כאלה שחיבר אחרי מות אביו, כולל חשבונות נפש נוקבים מולו: למשל על הרגע שבו ראה את אביו במיטה עם אישה שאיננה אימו.
אבל אחת המעלות שהופכות את "פהאיי" לאלבום טוב מאוד היא הניגוד ההרמוני בין מילים שרובן לוקחות למטה, לבין מוזיקה שמרימה למעלה. למעלה יחסית, כמובן: למרות שהאלבום מסתיים ב-Summer Ends, בלדת גלישה מעולה וסוחפת שחלקה הראשון היה יכול, בגישה שונה, להיות שיר של צמד סקנדינבי אחר שאכן מתמחה בפופ טהור, רוקסט, הרי שהרייבונטס נותרים יחסית אפלים.
מרחב המחיה הטבעי שלהם צבוע בשחור, אבל השחור שלהם מעולם לא היה כה צבעוני. מאוד לא שכיח שלהקה מבשילה ומגיעה לשיאה באלבומה השביעי, מה שהופך את הישג הצמד למרגש יותר.
כבר מאלבום הבכורה מלפני יותר מעשור, היה ברור שהם תלמידים מצטיינים של הג'יזס ומרי צ'יין: עירוב בין מלודיות פופ מתוקות נוסח סוף שנות ה-50 וה-60 לגיטרות דיסטורשן מרוק שנות ה-70 וה-80. עכשיו העורבנים מבשילים מלהקה של גישה, של מחווה, של סגנון, של גבולות גזרה ברורים, והופכים לכותבי שירי רוק מצוינים. היו להם אחד או שניים כאלה בכל אלבום, אבל קפיצת הכמות והאיכות פה מעוררת השתאות.
משהו נפתח גם במקורות ההשראה וגם באופני הביצוע, אולי הודות לתרומה ההפקתית של ג'סטין מדלאל ג'ונסון, בחור שעבד עם יוצרים כה שונים ומגוונים כמו בק ואם. 83, כרומיאו וטיגאן ושרה. ל"רוצח ברחובות" יש ריף גיטרה ותפקיד באס מלהיבים ובלתי נשכחים שיכלו בהפקה אחרת לשרת להיט דיסקו עילאי של "שיק" או עבודה עכשווית של נייל רוג'רס עם או בלי פארל וויליאמס. זה נוצץ, סקסי, גרובי, וכל הטוב הזה ממוסך בערפל כבד ביותר של אפקטים על הגיטרות.
כעת, כשהתוכן חזק אצלם לא פחות ואף יותר מהסגנון, הרייבונטס הופכים ללהקה שלא רק מסוגלת ליישם היטב מסורות של אחרים, אלא שאולי בעתיד - אחרים וצעירים מהם יבצעו שירים שלה. ל-Wake Me Up יש ארומת לחן כמעט ג'יימס בונדית, ו-Endless Sleeper הפותח שואל במוצהר את הבוסה-נובה הנצחית שפתחה את אלבום הבכורה של ה-Doors.
ואגנר מספר ש"הדורז הם להקת החוף המערבי האולטימטיבית ומקור אינסופי של השראה".
היום, מה לעשות, כבר אין להקות רוק מסדרי הגודל היצירתיים והמשפיעים, מוזיקלית, תרבותית וחברתית, כמו הדורז.
וזה לא שאין יותר מוזיקת רוק משובחת. היא רק ממשיכה, ברובה המכריע, להדהד את העבר, בלי להעשיר אותו בקולות חדשים שיהיו משמעותיים וחזקים עתידית כמו העבר ההוא. בחלקים מהאלבום, הרייבונטס חוצים את הקו, או שמא מדויק לומר לעניינם - גולשים על הגל, שמפריד בין הטובים והנחמדים לבין המצוינים והמסעירים באמת.
* ציון: 8
"נברלנד" של מייקל ג'קסון תוצע למכירה
בסוף השבוע פורסם ב"פורבס" ש"נברלנד" של מייקל ג'קסון, הבית הפרטי השני הכי מפורסם במוזיקה הפופולרית אחרי "גרייסלנד" של אלביס פרסלי, יוצא בקרוב למכירה. גורם מטעם יורשי ומנהלי ג'קסון אמר ש"אנחנו עצובים ומתוסכלים מכך, אבל הוא איבד שליטה על החברה עוד בחייו כתוצאה מעצה גרועה של מנהל לשעבר".
מסתבר שב-2008, שנה לפני מותו, ג'קסון חתם עם חברת השקעות הנד"לן "קפיטל קולוני", על ניהול משותף של החווה שבה 22 מבנים, בתמורה לכך שכל השקעה שלה באחוזה תגדיל את אחוזיה בעסק. פורבס מעריך שמאז הושקעו באחזקת הנכס כ-50 מיליון דולר, ושההכנסות מביקורים במקום וממכירות מוצרי ג'קסון שם מאז מותו הגיעו לכ-750 מיליון דולר.
לא ברור מה מהסכום הזה נשאר כרווח, והמקור מטעם יורשי ג'קסון טען שהם שקלו לקנות חזרה את "נברלנד" אבל שעלויות תחזוקת המקום גבוהות מדי עבורם.
טרם נודע איזה סכום יוצע לקונים, על מנת לרכוש את מה שעשוי להיות הבית הכי יקר בקליפורניה.
נברלנד / צילום:רויטרס
טום פטי וההארטברייקרז: Hypnotic Eye - הצדעה מעט מנומנמת לגיבורי ילדותם
בגיל 63, אחרי כמעט 40 שנות פעילות עם להקתו הנאמנה, ואחרי שמכרו יחדיו כ-80 מיליון עותקים, טום פטי שוכן מזמן ולבטח בקרב אצולת הרוק שרוב ותיקיה ותיקים אף ממנו. הוא הרי נכנס לשם כבר בימיו עם ה"טראבלינג ווילבוריז" לצד ג'ורג' האריסון ורוי אורביסון ז"ל, ובוב דילן וג'ף לין יבדל"א.
אחרי 3 אלבומי סולו בלי ההארטברייקרז, מזה כמעט עשור שפטי חזר לחיק החברים הוותיקים, וכאן הם מצדיעים סגנונית ללהקות הגאראז' ברוק האמריקאי של ראשית ושל אמצע שנות ה-60. להקות שקידשו צליל מחוספס של שתי גיטרות באס ותופים, עם לפעמים תוספות אורגני פארפיסה והאמונד.
הכוונות הכי טהורות, אבל לפעמים זה קשה, כשאתה בגיל שבו יכולת להיות לפחות הורה של כל אותם נערים שניגנו במוסכי ההורים שלהם בשנות ה-60, וכשאתה כבר מוסד בידור מיושב ושבע, לשחזר את ניצוצות הלהט והבוסריות. דיוויד בואי ניסה לעשות דבר דומה כשהקים את "טין מאשין" בסוף שנות ה-80, וגם הוא נכשל. ובואי הוא אמן דגול שנעלה על פטי בכל פרמטר.
אז הלהקה, שכל נגניה עשו חייל גם מעבודות עם המון כוכבים מחוץ לגלקסיית פטי, מנגנת מצוין. והוא מוביל אותה בבטחה, ולפחות קטע אחד, Fault Lines, אכן נשמע אם לא כמו להקת גאראז', אז לפחות כמו אחת מבכירות הלהקות הבריטיות של אמצע שנות ה-60, היארדבירדז האדירים.
אבל לאוזניי, ומוכרח להתוודות שלמרות ההערכה אליו מעולם לא הייתי חסיד מושבע של פטי, הקטעים הכי טובים כאן הם דווקא אלה שחורגים מהקו הכללי. Full Grown Boy הג'אזי נשמע פחות מתיימר ויותר משכנע מאשר השירים הקצביים יותר. ו-Sins of My Youth הבוסה-נובי הוא לטעמי הלחן הכי יפה פה, וכנראה השיר היחיד שיצטרף מפה לרשימת הקלאסיקות של פטי. לאוהדים נאמנים בלבד.
* ציון: 6
טום פטי/ צילום:רויטרס
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
