דילמה מוסרית

הרגשה לא נוחה אוחזת בי אל מול משדרי גיוס תרומות כמו "לתת"

ניר קיפניס / צלם: דודי זץ
ניר קיפניס / צלם: דודי זץ

"לתת", יום ד' 21:00, ערוץ 2 קשת

הרגשה לא נוחה אוחזת בי אל מול משדרים שכאלה. פעם היה זה ה"שירותרום" ההיסטורי וההיסטרי של יום העצמאות, ובשנים האחרונות אלה ארגוני סיוע שמחליפים אותו, אחת לשנה, בפריים-טיים שלנו כדי לבקש מאיתנו תרומה.

מאחר שאיני אדם מאמין, קשה לי לדעת אם צדקה תציל ממוות, אבל מה שבטוח, היא בטח ראויה לשבח, כמו גם התגייסותם של אמנים, בהתנדבות כמובן, למען מטרה חשובה.

אז למה אי-הנוחות? אצלי זה התחיל כשהייתי שומע ב"שירותרום" על ילד שתורם את מתנת בר-המצווה שלו למען חיילי צה"ל: גם כי בעיניי אופניים לילד חשובים יותר מאשר "בידורית" (זוכרים?) לחייל, גם כי חייל הייתי וגם השתחררתי ולמדתי שבסופו של דבר מי שנהנים מכל אותן תרומות הם דווקא ה"ג'ובניקים", וגם כי לא יכולתי להשתחרר מהתחושה שבסופו של דבר הוריו של נער הבר-מצווה "יתרמו" אותו לצה"ל בעוד 5 שנים, ולא פייר לבקש מהם לתרום גם כסף כדי שיוכל לצפות בטלוויזיה בין שמירה לתורנות.

את החיילים של פעם החליפו העניים של היום. מי יכול לשאת עיניו אל עגלת הקניות המפוצצת שלו לקראת ראש השנה ולהתעלם ממבט של ילד שישב אל שולחן חג ריק?

אלא שהתחושה היא שככל שהמדינה נוטשת את חלקה בדאגה לאותו הילד, "אורבים" לו ארגוני הסיוע בכל מקום: ב-SMS, בטלמרקטינג לטלפון הביתי, במייל, בתשדירים בטלוויזיה וברדיו, שיש להם רק מטרה אחת: לגרום לי להתבייש בעוול שלא אני גרמתי.

אז מאחר שאין לי יכולת לגבש עמדה מוסרית אמיתית לגבי שידורים כמו " לתת" (גם הגישה של "אני לא תורם, זה תפקיד המדינה", שמביעים אנשים אחרים בקלות רבה מדי, היא בעיניי בריחה מאחריות, במקרה הטוב), לא נותר לי אלא להזהיר את הצופים: מניסיון של שנים קודמות, המשדרים הללו נורא משעממים.