אוסף המחווה לפול מקרטני: שורת כוכבים נוצצת במיוחד

אוסף המחווה החדש לפול מקרטני נע בין חידושים נהדרים לבין נפילות קריוקי מביכות ■ למרות זאת, לא לעתים קרובות נפגוש את בוב דילן, קט סטיוונס, כריסי היינד ובי.בי קינג ברצף נצחי כל-כך

בוב דילן וסמוקי רובינסון / צילום: רויטרס
בוב דילן וסמוקי רובינסון / צילום: רויטרס

יש רגעים נפלאים: למשל, כשכריסי היינד, זמרת שלא יודעת לבצע שירים של אחרים ברמה פחות ממצוינת, לוקחת את "לט איט בי". אמנם לא קורה לשיר שום דבר חדש או בלתי צפוי, אבל הוא מפרק אותך , כובש ומרכיב מחדש, כאילו נחשפת אליו בפעם הראשונה. או עם ווילי נלסון, שמפיח ב"יסטרדיי" גחלי מדורה ליילית אינטימית. נלסון מדגים את האופן בו אמן נכנס למילים וללחן שמיליארדים כבר מכירים ושאלפים הקליטו, מתעלם מהידע המוקדם הזה, ומחזיר את אחד השירים הכי ידועים בעולם לחיק הגעגועים והתמיהות של אדם אחד ובודד. וכשסמוקי רובינסון, עמית ומקור השראה מנעוריו של פול מקרטני, מבצע את " כל-כך רע", הוא לוקח שיר בינוני בסטנדרטים של מקרטני והופך אותו, בזכות הטיפול הקולי שלו, למרטיט לבבות.

אבל אלה הם, למרבה הצער, יוצאי הדופן באלבום החדש "האמנות של מקרטני" - פרויקט לכאורה עשיר בשירים אדירים ועתיר משתתפים נהדרים, אבל התוצאות שלו רוב הזמן בינוניות.

זהו מימוש חזון של מפיק בשם רלף סול, שעבד עם מקרטני לפני למעלה מעשור, ואז שכנע אותו לתת לו את ברכת הדרך. סול יצא להביא עשרות אמנים שיצדיעו לשיריו של אחד משני אמני המוזיקה הפופולרית הגדולים ביותר שחיים כיום, לצד בוב דילן.

מקרטני הוא גם המלחין החי הכי מתוגמל בתולדות האנושות. ובגיל 72, חיוני להתקנא ואמן סקרן ופעיל, דומה שהאהבה וההערכה אליו מעולם לא היו מקיפות או חמות יותר.

סול ליקט את הביצועים לאוסף לאורך מעלה מעשור, ואין ספק שפעל מאהבה. אבל דומה שכמה בחירות עקרוניות כבר מראשית הדרך די סנדלו אותו. חידושים לשירי מקרטני מהביטלס, מ"ווינגז" וכאמן סולו, יכולים להיות התפוצצות קליידוסקופית כמעט אינסופית של צבעים, ריחות, צורות וסגנונות. רגאיי וסול ופאנק ופולק בריטי, וודביל ורוקנרול, מוזיקה קאמרית וקאנטרי -מקרטני הרי נגע בכולם. אפשר היה לגייס למחווה שכזו מניפת אמנים שתכלול, למשל, גם כמה מכוכבניות הפופ העכשוויות הכי גדולות, אמנים אלקטרוניים ואנשי היפ-הופ ומוזיקאים מחוץ לעולם האנגלו-סקסי. מיטב אמני העולם היו ששים להיכנס לרשימה.

לפני 7 שנים, לדוגמה, ארגון אמנסטי יזם אלבום מחווה דומה לשירי ג'ון לנון, "אינסטנט קארמה", ושם נטלו חלק גם אמנים כמו מתיסיהו והבלק אייד פיז, ויוסו נ'דור והפליימינג ליפס ורג'ינה ספקטור. הבעיה עם "האמנות של פול מקרטני" היא, שלמרות הגיוון והעושר הסגנוני של השירים במקור, כמעט כל המבצעים כאן באים, בהכללה, מאותם בתי גידול. הם מוזיקאי רוק לבנים בני דורו של מקרטני או שיכלו להיות ילדיו, או מוזיקאים שחורים אפילו ותיקים ממנו. אין כאן, למשל, כאלה שיכלו להיות נכדים שלו, למרות ששלל אמנים עכשוויים צעירים עדיין סוגדים לביטלס. ואין כאן שום הפתעה ליהוקית שמתכתבת עם אמני וצלילי המאה ה21.

קריוקי פול מקרטני

בנוסף להרכב הזמרים יש עוד אחת הגורמת ל"האמנות של מקרטני" להישמע רוב הזמן כפחות צבעוני ויותר חדגוני. סול ציוות כמעט לכל האמנים את הנגנים שמלווים את מקרטני בהופעותיו. ומה שעובד מצוין עבור הגאון עצמו על הבמה, מול עשרות אלפי צופים, לא בהכרח מאפשר את הגיוון האסתטי והצלילי לאורך אלבום כפול וכה מרובה קולות.

מבקר ה"אל.איי. טיימס" אולי הקצין כשטען שמדובר ב"ערב קריוקי לפול מקרטני", אבל ללא ספק חסרות כאן תועפות של דמיון, תעוזה, ובעיקר הרחקה של השירים מהמקור.

רוב האמנים באים ומזמרים על רקע ליווי כלי, שמשתדל לשחזר את רוחם המקורית של השירים, אם כי כמובן בלי הברק, הראשוניות, והביצוע הייחודי, העיבודים וההפקות המושלמים, כפי שאנחנו מכירים. לכן יש פה לא מעט רגעים מביכים, כמו בשני השירים שבהם בילי ג'ואל טובח את מקרטני; או כשסולני רוק בריטי עתירי זכויות כמו רוג'ר דאלטרי מ"המי" ופול רוג'רס מ"פרי" באמת עושים לא הרבה יותר משירת קריוקי מהוגנת.

ולהבדיל, כאמור, יש בהחלט גם הבלחות מענגות. בארי גיב, האח היחיד ששרד משלישיית הבי ג'יז, נשמע שביר מאי פעם ב"כשאהיה בן 64". דף לפארד והסולן ג'ו אליוט (בנפרד) מבינים היטב את פופ הגיטרות של מקרטני במופעיו הקלילים יותר. ד"ר ג'ון עושה את "תנו להם להיכנס" פאנקי וסקסי מאי פעם.

גם "קיס" חמודים, והחוש שלהם לתיאטרון ולדרמה מוכיח את עצמו כמאוד שימושי. קט סטיבנס, שלא מתקרא פה "יוסוף איסלאם", משכנע מאד ב"הדרך הארוכה והמפותלת". ובוב דילן הגדול בכבודו ובעצמו פשוט מצמרר, כשהוא מגיש את "דברים שאמרנו היום" בקול האוב העכשווי שלו.

אחרי 60 שנה

לכאורה, דילן מקונן את השיר באופן הכי מנוגד למסר שהבחור מעביר בו לאהובתו. אבל דווקא הקול המקשיש שמתעמת מול החיוניות האינסופית בלחן, אומר משהו על הנצחיות של מקרטני ושל שיריו. אצל מקרטני, גם ממרומי גילו, סימני הזמן פחות ניכרים בקול. גם רוב האמנים הוותיקים האחרים שמשתתפים פה, אולי פרט לבי.בי.קינג, המבוגר מכולם, בעצם משחזרים את נעוריהם.

אבל דילן חוזר לשיר הפנטסטי של הביטלס שיצא לפני 60 שנה, כדי להגיד משהו לא על הנעורים אלא על הזיכרון: ההבטחות בשיר, שמסתכלות הרחק אל העתיד, היו אולי הבטחות של אוהבים צעירים ואולי התממשו ואולי לא. אבל בניגוד לשיר, שמדבר בלשון הווה על מה שיקרה פעם, דילן שר אותו עכשיו, בקול זקן ושבע הצלחות והנצחות, מפגשים ופרידות. וההבטחות היו כה חזקות רגשית, עד שנותרו בלתי נשכחות בלי קשר לשאלה אם עמדנו בהן או הפרנו אותן. כך גם נשארים השירים של מקרטני, בלי קשר לטיפול הכושל או המצוין שקיבלו כאן: בלתי נשכחים.

המספרים של מקרטני
 המספרים של מקרטני