דעה: העלאת רמות ההון בבנקים היא פופוליזם שיעלה לנו ביוקר

דמיינו פתרון כזה לצונאמי על חופי ישראל: להקים מסביב לחופי הים חומות הגנה מבטון, בגובה של עשרה מטרים

שוק ההון / צלם: thinkstock
שוק ההון / צלם: thinkstock

מדינת ישראל אמנם נמצאת ב"שכונה בעייתית" במזרח-התיכון, אך היא התברכה בחופי ים מרובים ויפים. כעת דמיינו לכם שמחר בבוקר ישטוף גל צונאמי את חופי ישראל, ויפגע חלילה בחיי אדם וברכוש. במסגרת הפקת הלקחים, יקומו כמה חכמים ויטענו שיש להקים מסביב לחופי הים חומות הגנה מבטון, בגובה של עשרה מטרים. פתרון שהוא אמנם יקר ליישום, וגם יגרום לכך שכבר לא נהנה מרחצה בים ובטח לא מהנוף, אבל נהיה מוגנים מחשש לצונאמי בעתיד.

נשמע לכם מופרך? זה בדיוק סוג הפתרון המוצע על-ידי מי שדורשים העלאה משמעותית של רמות ההון והגבלה חמורה על יחסי המינוף במערכת הבנקאות, כדוגמת פרופ' ענת אדמתי בספרה "בגדי הבנקאים החדשים", וכפי שהתבשרנו מהריאיון שהעניקה ל"גלובס" באחרונה.

יתרה מכך, בעוד קיר בטון עשוי בהסתברות גבוהה למנוע את חדירת מי הצונאמי בפעם הבאה, הרי שהעלאה אגרסיבית של דרישות ההון מהבנקים, לא רק שאינה מספקת מענה לסיבות האמיתיות למשבר הפיננסי האחרון, אלא שהיא עלולה לגרום לנזקים כלכליים חמורים משל עצמה.

ההצעה המרכזית של מחנה המצדדים בהגדלת ההון בבנקים היא להעלות את יחסי המינוף בבנקים להיקף של 20%-30% מרמה מינימלית של כ-3% הנדרשת תחת "באזל 3" (וגבוהה יותר בכמה אחוזים בבנקים בישראל), או להעלות את יחסי הלימות ההון לשיעור דומה, מרמה מינימלית של 9% הנדרשת בבאזל 3 (וגם היא גבוהה יותר בכמה אחוזים בבנקים בישראל). לפי גישה זו, הדבר יחזק את יציבות הבנקים, אך לא יפגע בהיצע האשראי, שכן דווקא בנקים שפועלים עם הון רב, אינם מוגבלים במתן אשראי.

יצוין, כי ועדת באזל לפיקוח על הבנקים פיתחה את רפורמות באזל 3 כתגובה לכשלים ברגולציה של המערכת הבנקאית שהתגלו בזמן המשבר הכלכלי העולמי בשנים 2007-2009.

שוני מהותי במבנה נכסי הבנקים והחברות

הצעה זו, להעלאת יחסי המינוף ויחסי הלימות ההון בבנקים, מתעלמת מיחס נכסים להון עצמי, ומבלבלת בין אשראי תוספתי לבין אשראי מצרפי. אמנם בנק עם עודף הון יכול לתת אשראי נוסף יותר מבנק עם מגבלת הון, אך היקף האשראי שיוכלו בנקים לתת במגבלת מינוף של 30% הוא בסדר גודל של כ-10% עד 20% מהיקף האשראי הקיים. ומהיכן יגיע היצע האשראי לחלק הארי שייעלם ממאזני בנקים?

נזכיר, כי הקושי של בנקים רבים להעמיד אשראי לאחר המשבר, לא נבע מחוסר בהון, אלא דווקא מהצורך להגיע ליעדי ההון הרגולטורי החדשים והגבוהים יותר באופן משמעותי שהוצבו להם בבאזל 3, יעדים שחייבו אותם לגייס הון, להימנע ממתן אשראי חדש, ואף לצמצם אשראים שכבר ניתנו.

יחס מינוף של 20% עד 30% יציב מגבלה קשוחה הרבה יותר מדרישות באזל 3. כל עוד לא יגיעו אליה, לא יוכלו הבנקים להעמיד אשראי נוסף, ויידרשו לצמצום משמעותי של היקף האשראי במאזניהם. בהנחה שהדרך היחידה להגדיל את ההון בשיעור כה משמעותי היא בתהליך הדרגתי ולאורך שנים ארוכות, אנו צפויים לתקופת צנע ארוכה שבמהלכה לא יזרום אשראי חדש למשק, וחברות המסתמכות על אשראי בנקאי לפעילותן יצטרכו להחזירו לבנק ולהיוותר ללא מקורות מימון.

בצד ההון, הבנקים ייאלצו לשמור את רווחיהם, ולהימנע מחלוקת דיבידנדים לאורך שנים ארוכות. כיצד ניתן לצפות מהם לגייס משקיעים בתנאים כאלה? הטענה, שהירידה בסיכון הבנקים תצדיק את התשואה הנמוכה יותר על ההון המושקע, אינה סבירה, שכן בתנאים אלה הבנקים לא יהיו מסוגלים אפילו להניב תשואה חסרת סיכון לאורך שנות צבירת ההון (העלולות להימשך בהערכה גסה עשר עד 20 שנה).

המצדדים בהגדלת ההון בבנקים משווים בין רמות המינוף הגבוהות של בנקים לרמות המינוף בחברות רגילות. טענה זו היא מוטעית מיסודה, שכן היא מתעלמת מהשוני המהותי במבנה הנכסים של הבנקים לעומת חברות רגילות. תיקי האשראי של בנקים גדולים ומפוזרים, על פני סקטורים שונים וחברות, ובדרך-כלל מכילים ביטחונות משמעותיים. אף חברה אינה יכולה להתקרב לרמות פיזור או ביטחונות כאלה.

מאפיינים אלה מורידים דרמטית את הסיכון להפסדי אשראי גדולים לבנקים. לכן, בפרוץ משברים, סיכוני אשראי אמנם מתממשים והפסדים נגרמים לבנקים, אך בדרך-כלל הפסדי האשראי אינם מתקרבים אפילו למגבלות ההון העצמי. כראיה לכך, ראינו שגם במשבר האחרון, הפסדי האשראי של בנקים בישראל לא עלו על 1%.

אמנם, ישנם מקרים שבהם בנקים סבלו מהפסדים כבדים עקב מתן אשראי אגרסיבי וריכוזי במיוחד, כגון בנקים שעסקו במשכנתאות בסיכון גבוה, ויצרו חשיפה גבוהה למגזר ספציפי שקריסתו הביאה אחריה את קריסתם שלהם עצמם. אולם זהו החריג ולא הכלל. הפתרון למקרים אלה אינו העלאה גורפת של היקפי ההון בכל המערכת, אלא הקפדה על ניהול סיכונים, פיזור חשיפות וטיפול פרטני בבנקים בעלי סיכון גבוה וריכוזי.

חשוב להדגיש שבנקים בדרך-כלל אינם קורסים בשל מחסור בהון, אלא דווקא בשל מחסור בנזילות. בנק יכול לפעול זמן רב ללא הון מספק, אך בהיעדר נזילות, יקרוס מיידית. כך לדוגמה קריסתו של ליהמן-ברדרס לא נבעה מהיעדר יכולת פירעון, אלא מחוסר נזילות מספקת כדי להפקיד ביטחונות במסחר בנגזרים (כמו אופציות) ובריפו (סחר באג"חים), שהובילה להכרזת כשל אשראי.

, בעקבות המשבר, כללי הנזילות של באזל 3 מתמודדים עם הכשלים שנתגלו בניהול סיכוני הנזילות בבנקים בעולם, וצפויים לצמצם את סיכוני הנזילות בבנקים שיאמצו אותם. הקשר בין הגדלת ההון בבנקים לבין צמצום סיכון הנזילות הוא מזערי.

גורם סיכון נוסף ומשמעותי שהיה קיים בבנקים בעולם לפני המשבר, אך מטופל כיום אגרסיבית בידי רגולטורים, הוא נטילת סיכונים גבוהים על-ידי בנקים כנגד ההון העצמי. כיום היכולת של בנקים לקיים מסחר נוסטרו ולקחת פוזיציות כנגד ההון העצמי שלהם, מוגבלת עד מאוד. צמצום הסיכונים הנלקחים על-ידי בנקים אמור להחליש את הצורך בהגדלת ההון בבנקים.

השינויים החשובים בכללי הנזילות והגבלות המסחר, מקטינים את הסיכון לקריסת הבנקים ומלמדים כי לא ניתן למדוד את הסיכון של בנק בראייה חד-ממדית ומוגבלת ש"כולה הון". אם נשתמש במשל של פרופ' אדמתי, הרגולציה שאחרי המשבר אינה מאפשרת עוד נהיגה במהירות מופרזת, אלא רק נהיגה במהירות סבירה עם שדה-ראייה רחב של כלל תמונת הסיכונים, בעוד דרישה להגדלת ההון בבנקים כמענה לכל מזור, שקולה לנהיגה איטית עם שדה-ראייה מוגבל.

מעבר לכל ניתוח מקצועי או רגולטורי, ראוי גם להסתכל על ההיסטוריה. משברים פיננסיים רחבי-היקף שנבעו מקריסות של בנקים, בעיקר במאה ה-19, התרחשו גם בתקופות שבהן הון הבנקים עמד על עשרות אחוזים ביחס לנכסיהם, ובנקים נשלטו ונוהלו על-ידי הבעלים ולא על-ידי מנהלים "נוטלי סיכונים עודפים". עובדה זו כשלעצמה דיה כדי לעורר בקורא הסביר חשש שרמות הון גבוהות כשלעצמן לא ימנעו קריסה של בנקים.

חבר-הכנסת משה סנה המנוח, נהג לכתוב בשולי נאומו: "כאן הטיעון חלש, יש להרים את הקול". נראה שמצדדי הגדלת ההון בבנקים מאמצים גישה זו בטיעוניהם. החשש הכבד שנלווה לכך הוא השפעתם על הגופים המפקחים ועל הרגולציה העתידית, שתחול על הבנקים. הגדלת היקפי ההון וצמצום המינוף בבנקים הם מטרה ראויה, ובהתאם כללי באזל 3 מגדילים את היקפי ההון וקובעים יחס מינוף מקסימלי, במקביל לטיפול בסיכונים חשובים נוספים כגון סיכון הנזילות.

הבעיה היא, שאת המחיר של הקצנה במגבלות המינוף ובדרישות ההון מהבנקים, באצטלה של טיעונים פופוליסטיים נגד "בנקים שמהמרים" ו"נוסעים במהירות מופרזת", נשלם בסופו של דבר כולנו, לא דרך משבר בבנקים. אלא עקב צמצום משמעותי בהיצע האשראי במשק, פגיעה בצמיחה הכלכלית, בהיצע התעסוקה ובהכנסה של כל אחד מאיתנו.

עם מינוף של 30% - כפי שמציעים המצדדים - לא נזכה לראות את הים וגם לא להשתכשך במימיו.

הכותב הוא רו"ח-עו"ד, גיזה-זינגר-אבן