השבת על-פי חולדאי

האם עריכת קניות בשבת היא חלק מהבילוי הלגיטימי (והתרבותי) של עם ישראל? האם עריכת קידוש בשבת היא חלק מהבילוי הלגיטימי (והתרבותי) של עם ישראל? ואולי השילוב קידוש בערב וקניות בבוקר הוא הנוסחה היהודית המודרנית המושלמת, כפי שמנופפים לנו שלטי החוצות והפרסומות בימים האחרונים?

עם כל הכבוד לסערת הרשת שחוללה בימים האחרונים עמותת "שישי ישראלי" בקמפיין היקר שלה, שמנסה לשכנע את המוני בית ישראל לערוך קידוש בערב שבת - הסערה האמיתית והמעניינת פי כמה על אופיה של השבת צפויה, כמקובל במחוזותינו, להתנהל בקרוב באולם בית המשפט העליון בירושלים.

השבוע הוגשה לבג"ץ עתירה נגד עיריית תל-אביב ושר הפנים, בדרישה לפתוח את מתחם שרונה בתל-אביב (דרום הקריה, מול מגדלי עזריאלי) בשבתות ובחגים.

עו"ד רנאטו יאראק, לשעבר ראש מחלקת הבג"צים בפרקליטות, ועו"ד דנה נסים-משלי, שניהם ממשרד מ. פירון, הגישו את העתירה בשם חברת הניהול בשרונה וקבוצת בעלי העסקים במקום.

מדובר בפרק ב' של הסאגה המשפטית שהסתיימה לאחרונה, אחרי שמספר בעלי מכולות בתל-אביב עתרו בשנת 2012 לבג"ץ בדרישה לאכיפת חוק העזר העירוני בתל-אביב לאי-פתיחת עסקים בשבת, לא רק בדרך של קנסות (שפגעו בעיקר במכולות הקטנות ולא ברשתות שידעו לספוג אותם).

הפרק הקודם הסתיים בכך שבג"ץ קיבל אשתקד את העתירה (ביוני 2013), העירייה תיקנה את חוק העזר, שלמעשה קיבע את המצב הקיים (והסמיך את ראש העיר לאשר פתיחת עסקים נוספים), שר הפנים הקודם גדעון סער הכריז כי יסגור את העסקים הפתוחים (בנימוק שלא ראוי לתת פרס לעבריינים שחרגו מהכללים הישנים), ומועצת העירייה הזדרזה לאמץ תיקון מתון יותר לחוק העזר העירוני, שהגביל את פתיחת המרכולים בשכונות המגורים.

עכשיו הגענו לפרק השני. נראה כי בג"ץ יצטרך להתמודד לראשונה עם הצורך לצקת הגדרות הרבה יותר ברורות בסטטוס-קוו הגמיש כל-כך של השבת (ושל העיר תל-אביב). הפעם, הבקשה היא לא לסגירת עסקים ולשמירה על קדושת השבת - אלא דווקא לפתיחתם. דרישה לשמירה על מתחם שרונה כ"אתר תיירות, מורשת, היסטוריה ותרבות", אופי שלטענת העותרים תלוי דווקא בפתיחתן של חנויות המסחר במתחם.

כבר שנים שעיריית תל-אביב שטה בתחום האפור, בין האסור למותר. במקום לאכוף סגירת עסקים הפתוחים בשבתות, בין השנים 2008 ל-2013 הטילה העירייה 18,725 קנסות (!) על חנויות שהפרו את קדושת השבת. ההכנסות שזרמו באותן שנים לקופת העירייה בגין אכיפת חוק העזר הגיעו ל-10.8 מיליון שקל ויצרו מצב של ווין-ווין מוזר (העסקים פתוחים, והעירייה מרוויחה מהקנסות).

אמנם באוגוסט אמר ראש העיר, רון חולדאי, בישיבת מועצת העיר כי "איננו מוכנים לוותר על הרוח התל-אביבית, רוח החופש והסובלנות, המקבלת ומחבקת את כולם ומאפשרת לכל אחד ואחד, אחת ואחד, לחיות כאן בעיר הזאת על-פי דרכו"; אך מעבר לאידיאלים של ליברליות, מדובר גם בשאלה של כסף.

לאמיתו של דבר, הקנסות הם רק הכסף הקטן. לעיריית תל-אביב עצמה (בבעלות ישירה ועקיפה) יש עסקים שמשגשגים בשבת ובחג. במרבית השבתות - ובשונה מאוד מימי חול - קשה להכניס סיכה לנמל תל-אביב (בניהול חברת אוצר מפעלי ים של העירייה והמדינה), לנמל יפו (החברה לפיתוח יפו העתיקה) ולמתחם התחנה (חברת עזרה וביצרון העירונית) - 3 מתחמים "עירוניים" שמתחרים "ראש בראש" עם העסקים בשרונה, אלמלא ההוראה ששרונה תהיה סגורה בשבתות.

למה השלושה כן ומתחם שרונה לא? למה לא לפתוח גם את החנויות בשרונה - או לחלופין לסגור בשבתות גם את החנויות בנמלי תל-אביב ויפו ובמתחם התחנה? האם זה סביר שדווקא חנויות שמתופעלות ומנוהלות על-ידי רשויות המדינה (חולדאי לא יאהב זאת, אבל בעצם הוא נציג ציבור במדינת ישראל) ייהנו מעסקי השבת, ואילו יזמים פרטיים לא?

תהא אשר תהא דעתכם על השבת ועל אופייה במדינת היהודים, מדובר בסאגה מרתקת, שחורגת מעבר לגבולות אולם בית המשפט. זוהי שאלה הרבה יותר עקרונית ומעניינת מהשאלה העונתית כמה אנשים עושים קידוש בליל שבת.