בסוף הכול זה כסף

גם בשטייטל הציוני-דתי למדו לאהוב כסף

אורי אריאל / צילום: תמר מצפי
אורי אריאל / צילום: תמר מצפי

מדיניות בנושאי קרקע ניתן תמיד לעטוף באידיאלים מאוד גבוהים: תוספת קומות לבניין מוסיפה דירות חדשות ומקלה כמובן על מצוקת הדיור הנוראה; תוספת זכויות לפרויקטים של פינוי-בינוי והתחדשות עירונית מחיה סוף-סוף את מרכזי הערים ומכניסה צעירים ללב הערים המזדקנות; וכמובן שמתן תמריצים לפיתוח יישובים ביהודה ושומרון, בנגב ובגליל, או מתן תמריצים לטובת הקמת גרעינים תורניים וחברתיים בלב ערים חלשות - הם לגמרי מצווה דאורייתא.

כמה עצוב לגלות שוב ושוב שהכסף הוא תמיד המניע החזק מכולם. האידיאל הנוסף ואולי גם החשוב מכולם. בדרך לתיקון העוול הלאומי-חברתי, נכנס לו כנראה פה ושם גם תיקון עוול אישי קטנטן. איכשהו, על הדרך, יותר מדי פעמים מתברר כי בשם המטרה המקודשת והנעלה, כמה אידאליסטים גזרו קופון וכנראה "עשו לביתם". גם אם זה בית שיושב באחת ההתנחלויות ביו"ש.

כשמדובר על אידיאלים, זה לא סוד שאנשי הכיפות הסרוגות (גילוי נאות: גם אני שם) חיים משחר ילדותם את תחושת "הממלכתיות" - האמונה שמדינת ישראל היא "ראשית צמיחת גאולתנו". לתפישתם, החרדים סקטוריאליים, העולים מרוסיה סקטוריאליים, אבל הם רואים מול העיניים רק את טובת המדינה.

זו הסיבה שנפתלי בנט יכול היה לומר היום בהתרגשות ש"מתקרב היום שננהיג את המדינה". החרדים הרי אפילו לא רוצים להיות שם (רק תנו להם את משרד הפנים ואת ועדת הכספים).

אידאלים עם אינטרסים פרטיים

מותר גם לתת קרדיט ולהניח שזה גם המניע העיקרי שמוביל מראש אנשים רבים מתוך אותו מגזר לעמדות כוח בהתיישבות, בביטחון ובהנהגת המדינה. כך גם הגיעו עשרות מהם לעמדות כוח ב"שלטון הנדל"ן" של המדינה - צמרת משרד הבינוי והשיכון ורשות מקרקעי ישראל.

כך, כמעט בלי להרגיש, שני המוסדות הללו נדמו בשנים האחרונות למעין סניף של בני עקיבא. וכשהאידיאלים הממלכתיים סביב לשולחן הופכים למשותפים, וכשאליהם צריך רק להוסיף קורטוב של תחושות קיפוח ועוול היסטורי (ההתנקות מגוש קטיף רק העצימה זאת כמובן) - לא באמת צריך להתפלא שגם בשטייטל הציוני-דתי למדו לאהוב כסף. חיבור בין האידיאלים לבין כמה אינטרסים פרטיים. מעין "נזק עקיף", שרק מלווה מהצד את האידיאלים הגדולים - גרעינים תורניים, חיזוק ההתיישבות, חינוך לערכי תורה ועבודה וכיוצ"ב.

כי כשכל-כך הרבה כסף עובר למטרות כל-כך חשובות, וכשכל זה קורה לא פעם בצינורות הכי פחות שקופים במדינה (החטיבה להתיישבות, קק"ל, כספים קואליציוניים וכדומה) - מוכרחים להביא בחשבון שישנן דליפות פה ושם. בכירים שחושבים שאפילו מותר להם לעשות לביתם. שבטוחים שמדובר בסך-הכול בתיקון עוול. שאם הם לא היו בוחרים לשרת את המדינה, עם שכר של עובדי מדינה - המגזר הפרטי היה מפנק אותם בשכר גבוה פי כמה. וגם ככה המטרות שהם בוחרים מסתדרות כמובן עם האידיאל הגדול שבשמו הם שם (אבל אם החברה הפרטית נהנית מהחלטתם, למה שהם לא ייהנו ממנה גם?).

ובכל מקרה, הכי מסוכן כרגע לעשות הכללות. ברור לגמרי ש"החיילים בשטח", עשרות אלפי מתנדבים ועובדים זוטרים, מגיעים יום-יום לעמותות, לקרנות החסד ולתנועות הנוער, כשהם חדורים בהתלהבות אמיתית ותחושה שהם מתקנים עולם. יתרה מכך: אנשי השטח הללו הם לא פעם הנפגעים הראשונים מהקומבינות שנעשות מעל ראשם.

ברחוב דובנוב 7 בלב תל-אביב, למשל, ישב במשך עשרות שנים הסניף הכי מוכר של תנועת בני עקיבא (בו גם ישבה ההנהלה הארצית). הסניף אפילו נבנה בשעתו מכספי תורמים ועוצב כסמל בני עקיבא. עד שלפני מספר שנים, בדרך לא דרך, החליטו כמה עסקנים מהמגזר לסלק משם את בני עקיבא ולהשכיר את הבניין לחברת משרדים המפעילה כיום את המקום 24/7. רק הילדים התמימים, שעדיין מאמינים בתורת הרב קוק ובערכי בני עקיבא, מחפשים אלטרנטיבה לפעולות של התנועה.