יעילים, זורמים ומושחתים

עם עודף ביורוקרטיה או בלי - חוגגים על האזרח

בנין רשות מקרקעי ישראל / צילום: איל יצהר
בנין רשות מקרקעי ישראל / צילום: איל יצהר

חכמינו כבר אמרו לפני אלפי שנים ש"לאו עכברא גנב, אלא חורא גנב". מוטב לדאוג לסגור את החור, במקום להתלונן שוב ושוב על עודף המושחתים שמצליחים לחמוק דרכו.

ורק השאלה מיהו העכבר ומהו החור היא, בתמצית, מילכוד הנדל"ן של ישראל בעשורים האחרונים.

מאחר שתכנון בניין, שכונה או עיר הוא לא באמת מדע מדויק (בשום מעבדה לא ניתן לנקוב למשל בצפיפות האופטימלית של דירות על יחידת קרקע, בשאלת הנחיצות של חניון תת-קרקעי או בהיקף המדויק של חובות הפיתוח בסביבה - הכרעות תכנוניות וכלכליות שמשמעותן לרווחיות הפרויקט היא אדירה), ומאחר שכל מיזם נדל"ני כרוך בהשקעות-עתק - קשה שלא להבחין בפרצה שקוראת לגנב. אם אני מאשר לקבלן עוד 2-3 קומות (ועוד כמה מיליונים בשורת הרווח), למה שאני לא איהנה מזה גם?

לכן, ברור גם שצריך שכבה עבה של בקרות ואישורים, כדי לצמצם הפירצה ככל האפשר. כמה שיותר עיניים וחתימות, שידאגו שכל השיקולים וההכרעות יהיו עניינים וכשרים.

אבל יש את הצד השני של המטבע: הליכי תכנון ארוכים כל-כך מגדילים את הפירצה במקום לסגור אותה. כשחורי המסננת צפופים, גם הזרימה חלשה. התחרות יורדת, הפרויקטים מתמעטים, לשחקנים על המגרש הרבה יותר קשה לשרוד, ויש יתרון ברור למי שיודע לקצר כמה שלבים בדרך הארוכה.

לכן, ממשלת ישראל פועלת בשנים האחרונות דווקא להוריד שכבות וביורוקרטיות. "האצלת סמכויות" קוראים לזה. מי שרוצה ענף יעיל וזורם מוכרח לדעת לרוץ כשאפשר, גם אם זה כולל ויתור על כמה חתימות בדרך.

בלי להיכנס לשאלת האשמה של החשודים האחרונים, אי-אפשר להתעלם מכך שפרשיות השחיתות האחרונות נקשרו לגופים שסוף-סוף למדו ללחוץ על הגז: רשות מקרקעי ישראל (בדיוק לפני שבועיים חגגו שם את הכפלת השיווקים בשנה האחרונה) או עיריית עפולה (אלפי דירות נמצאות כעת בשיווק בעיר הפריפריאלית). רק שבריצתם קדימה, לפחות על-פי החשד, הם ניצלו פה ושם את הסמכויות והכוח.

בשורה התחתונה, האזרח הקטן כבר מבין שחוגגים על חשבונו, עם עודף ביורוקרטיה או בלעדיה.

השאלה היא רק מתי החור פחות רחב.

צרו איתנו קשר *5988