הערכה: פרס ישראל לספרות לשנה זו כבר לא יחולק

"התערבות בוטה", כמו זו המיוחסת לרה"מ נתניהו בהחלטתו לבטל את מינויים של פרופ' אבנר הולצמן ואריאל הירשפלד לוועדת פרס ישראל לספרות, מתרחשת באופן תדיר סביב ועדות כאלה ■ פשוט אנחנו לא יודעים עליה

"התערבות בוטה" הוא המונח שנעשה בו שימוש רב בימים האחרונים באשר להחלטת ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לבטל את מינויים של הפרופ' אבנר הולצמן ואריאל הירשפלד לוועדת פרס ישראל לספרות.

הדבר המתבקש להסיק בהקשר לכל השתלשלות העניינים סביב הפרס הוא שהיה פה מניע פוליטי - ניסיון לקרוץ למצביעים בימין, בבחינת להראות להם שהוא לא נותן במה ל"פרופסורים שמאלנים".

ייתכן אמנם שיש בזה אמת, אבל חייבים לומר כי "התערבות בוטה" מסוג זה מתרחשת באופן תדיר סביב ועדות כאלה. פשוט אין אנו יודעים עליה.

מדוע? מאחר שפה היה מקרה יוצא דופן, כנראה חסר תקדים, שבו במהלך מערכת הבחירות אין שר חינוך ממונה (שי פירון מ"יש עתיד" התפטר בדצמבר לאחר פיטורי ראש מפלגתו, יאיר לפיד, במהלך שהוביל למערכת הבחירות הנוכחית) - אלא ראש ממשלה שממלא את מקומו.

הדבר השפיע על התהליך, וייתכן כי הסערה היא יותר תוצאה של שיבוש בתהליך מאשר של חישוב פוליטי שכזה.

למה הכוונה? פסילת מועמדים בידי השר הממונה אינה מאורע נדיר כלל. בתהליך השגרתי, עוד לפני שמודיעים על המועמדים, השר בוחן אותם ונותן את אישורו או פוסל אותם. רק לאחר מכן זהות המועמדים יוצאת החוצה. הפעם, כשראש הממשלה ממילא עסוק בהרבה דברים נוספים, התהפך התהליך, וכך ההחלטה על אישורם הייתה בידו רק לאחר שכבר נודע עליהם ברבים.

במלים אחרות, במצב רגיל המועמדים היו יכולים להיפסל, "בהתערבות בוטה", ולא הייתה פורצת מהומה - פשוט כי רק מעטים "יודעי דבר" היו יודעים על כך.

במצב שנוצר, נתניהו היה יכול לקבל עליו את הדין בלית-ברירה או להבעיר אש בשדות הספרות המקומית. הוא בחר באפשרות השנייה.

באשר לעתיד הפרס, ברוח מזג-האוויר שבחוץ, אפשר לומר שכדור השלג צובר תאוצה. שאר השופטים בוועדה כבר התפטרו, והסופר יצחק בן-נר והעורך יגאל שוורץ הסירו את מועמדותם לפרס.

ועדה חדשה אם תקום, תוכתם מיידית כ"פוליטית", ומי מהמועמדים ירצה לקבל פרס כזה? כנראה שלא יהיו קופצים רבים על מועמדות לוועדה חדשה לפרס, אם תהיה, וסביר שלא תהיה. בזהירות קלה אפשר להעריך שפרס ישראל לספרות לשנה זו כבר לא יחולק.

מי שחושש לביטול הפרס או לפגיעה בשמו הטוב לטווח הארוך, שרק ייזכר בכל ההיסטוריה הארוכה של פרס ישראל (לא בהכרח לספרות) - ישעיהו ליבוביץ' ויתר עליו ב-1992, ולפניו עשו זאת גם דוד בן-גוריון, הרב צבי יהודה קוק ואורי זוהר - כל אחד מסיבותיו שלו.

לימור לבנת שללה אותו ב-2003 ממשה גרשוני, לאחר שסירב ללחוץ את ידי ראש הממשלה אריאל שרון, ושנה לאחר מכן היא ביקשה לשלול אותו מיגאל תומרקין, אבל הוועדה סירבה לכך.

ועדיין, פרס ישראל חי, קיים ויש מי שרוצה להחליט לגביו ולזכות בו. בשנה הבאה אפשר להניח שכבר לא יהיה אירוע בסגנון זה - יהיה שר חינוך קבוע, והוא ידאג לדעת על המועמדים לוועדת השיפוט לפני הציבור והתקשורת, בוודאי אחרי המקרה של השנה הזו, ולפסול אותם או לאשרם מבלי שנדע.

השאלה הגדולה היא כנראה אם האירוע הזה יגלוש לפרסי ישראל אחרים שאמורים לדון לגביהם בקרוב, כמו בתחום הקרימינולוגיה. מי ירצה להיות בוועדה ומי ירצה להיות מועמד לפרס? האם גם שם הוועדה תיתפס כבר כפוליטית, וינשרו חברים ממנה ומהמועמדים לפרס? אפשר לקוות שלא. בזמן הקרוב נוכל לדעת.