להגביל את חופש הביטוי

את גבולות חופש הביטוי יש לבחון מחדש, לא מתוך קנאות עיוורת

שרלי הבדו / צילום: רויטרס
שרלי הבדו / צילום: רויטרס

כן, יש מקום לבחון היום מחדש את גבולות חופש הביטוי, ויש מקום לבחון את הסוגייה בראייה כלפי חוץ וגם בראייה כלפי פנים. זאת, גם מחמת האירועים הקשורים במגזין הקריקטורות "שרלי הבדו" והירי בתחילת השבוע בבית-הקפה בקופנהגן.

נפתח בשאלת-יסוד פשוטה: אלה המאמינים בעיקרון חופש הביטוי בקנאות, עד כדי כך שהם מאמינים שיש להציבו בראש סולם הערכים, מה הם היו אומרים, למשל, אם בשם חופש זה היו מופיעות ברחבי העולם המוסלמי, ומעבר לו, קריקטורות המציגות את קורבנות השואה בתיאור קריקטורי קיצוני של דימוי לא מחמיא מעולם החי? האם גם אז הם היו אומרים שיש לקדש את חופש הביטוי, ושמותר בשם חופש הביטוי ללעוג לקורבנות השואה?

אני מקווה מאוד כי תשובתם תהיה שלילית. שאלתי אינה היפותטית. באיראן כבר הכריז משרד התרבות על תחרות קריקטורות בנושא השואה; כן, בתגובה לאיורים של הנביא מוחמד ב"שרלי הבדו". ומ"שרלי הבדו" עוברים למדרגה גבוהה יותר של לעג וביזוי של קדושת הדת המוסלמית: מציירים קריקטורה המתארת את הנביא מוחמד ככלב.

ברור כי העם היהודי לא יוכל לסבול קריקטורות מלעיגות המתארות את קורבנות השואה כרמשים; אך אם מותר בשם חופש הביטוי לצייר קריקטורות המדמות את מוחמד לכלב - היכן יוצב הגבול?

גבולות חופש הביטוי הם לא רק שאלה הנוגעת לתחום המשפט, אלא גם לתפיסה הציבורית הנורמטיבית-האתית מה מותר לעשות ומה אסור לעשות במימוש חופש זה.

לפני זמן מה, צעירה ישראלית המשייכת עצמה לשמאל העלתה לרשת סרטון שבו היא נראית עושה את צרכיה על דגל האומה. בתגובה למעשה זה ומול חקירת המשטרה, פורסם מאמר מערכת בעיתון "הארץ" שבו נטען כי למטרה זו נוצר חופש הביטוי.

הדגל הלאומי שלנו הוא סמל המדינה, ועל-פי תפיסה זו מותר לבזותו בדרך מעוררת סלידה ומאוסה ביותר. נכון, בארה"ב הרשו לשרוף את דגל המדינה במחאה על גיוס כפוי למלחמה, אולם גם שם הגיעו אל קצה הגבול המותר של הזעם מול סמל המדינה.

חופש הביטוי הוא חלק בלתי נפרד מחופש העיתונות, וברור כי ללא עיתונות חופשית אי-אפשר להגן על חירויות האדם ולקיים משטר דמוקרטי במובנו האמיתי, שכן משטר דמוקרטי מבוסס על כוח השיפוט של הציבור. ללא בקרה נאותה על פעולות השלטון, אי-אפשר להגן על חירויות הפרט ועל זכויות תושבי המדינה; וללא זרימת מידע מקיף, נכון ועדכני אי-אפשר לגבש עמדות והחלטות נכונות. ישנם מאות מקרים שבהם רשויות מדינה מסרבות להעביר מידע מלא ונכון לציבור הרחב, ומשתמשות בחוק חופש המידע כדי להכשיל העברת מידע.

דוגמה לכך היא מס הארנונה. פקידות משרד הפנים העלימה, במתכוון, את המידע הנחוץ, ורק כאשר מידע זה נחשף ויצא לאור העולם, התעוררה התגובה הציבורית שיש לקוות שתאלץ את הפוליטיקאים ליצור את השינוי.

ככל שהדבר נוגע לשליחותה ההוגנת והנכונה של העיתונות לשמירה על ערכי הדמוקרטיה ועל זכות הציבור לדעת, התקשורת אכן ראויה לרמת הגנה גבוהה יותר מהפרט מפני תביעה על הוצאת לשון הרע.

כאן חופש העיתונות משרת ערכים שכולנו מאמינים בהם. אולם שונה מאוד הדבר אם חופש העיתונות או חופש הביטוי מתורגמים לביטויים של לעג וביזוי לקודשי הדת של קהל מאמינים. מהי המטרה הלגיטימית האמורה להיות מושגת במקרה זה.

ההגנה על פרסומים שיש בהם לעג למה שקדוש בעיני מאמינים, אינה משרתת מטרה כלשהי, אלא רק מעמיקה ומלבה את השנאה והמתחים בין בעלי אמונות שונות ובהכרח תיצור הסלמה. מה שאתה עושה לאחרים יכולים האחרים לעשות גם לך.

החוק הישראלי מגן על שמו הטוב של כל אדם בעקרונות-היסוד שלו, ומגדיר לשון הרע כפרסום שעלול להשפיל אדם או לעשותו למטרה לשנאה, לבוז או ללעג בעיני אחרים. מול עיקרון-יסוד זה של הגדרת לשון הרע, מוצעת לאחר מכן שורת מקרים שבהם תוענק ההגנה בפני תביעות - תביעה פלילית שמטרתה ענישה, או תביעה אזרחית שמטרתה קבלת פיצוי כספי.

המערכת הציבורית, חברי הכנסת בעבודתם, השרים ובתי המשפט, לא יוכלו לתפקד אם כל אמירה שיהיה בה משום הוצאת לשון הרע תהיה צפויה לתביעה פלילית או אזרחית. משום כך יש למקד את תשומת-הלב במטרת האמירה או הפרסום. הגדרת המטרה היא שצריכה להכריע בשאלה אם מדובר בפרסום שהוא בעיקרו לגיטימי או בלתי לגיטימי.

העליון לא משכיל לקבוע את האיזון הנכון

אנו חייבים לבחון היטב מחדש את העקרונות של חופש הביטוי בישראל. כפי שסוגיות אלה גובשו בפסיקות חשובות של בית המשפט העליון, יש לבחון החלטות אלה במבחן התוצאה. והתוצאות לא עומדות תמיד במבחן מטרות-היסוד של המשך קיומה של המדינה.

ניקח לדוגמה את שורת ההחלטות שבית המשפט העליון קיבל בעקבות המאבק הממושך למניעת הצגתו של הסרט "ג'נין ג'נין". אפשר לעשות פרפראזה על דברים שאמר פעם צ'רצ'יל, כי גם כאשר אנו מתפעלים מיופי האסטרטגיה, כדאי מפעם בפעם להתבונן בתוצאות. גם כאשר החלטות בית המשפט העליון הן נאורות ונועזות ומבצרות את חופש הביטוי, לא ייתכן כי התוצאה תהיה שיוקרן בישראל סרט טעון שקרים וסילופים המלבה שנאה כלפי צה"ל, וכפועל יוצא עלול לסייע לארגוני טרור לגייס מחבלים לביצוע מעשי טרור נגד תושבי המדינה.

ליבוי שנאה המבוסס על שקר לא יכול להיות מושא לחופש הביטוי. אך זוהי התוצאה העגומה כאשר בית המשפט העליון לא משכיל לקבוע את האיזון הנכון בין השימוש בחופש הביטוי לבין הגבולות שיש להציב לשימוש זה. בשום מדינה בעולם אסור שחופש הביטוי יחתור נגד עצם קיומה של אותה מדינה, ובוודאי שלא בישראל.

את גבולות חופש הביטוי יש לבחון מחדש, לא מתוך קנאות עיוורת ותפיסה פולחנית, אלא מתוך ראייה ריאליסטית הבוחנת גם את תוצאותיו והשפעותיו על המציאות עצמה.