קורבן הפסח

פסח של ארבה המדבר

סח תרע"ה, 1915. עיתונים לא הופיעו בארץ ישראל. עורכיהם ורוב משתתפיהם עזבו את הארץ באוניה האחרונה, או הלפני-אחרונה, בדרך כלל למצרים. מלחמת העולם הראשונה השתוללה, טורקיה העות'מנית בחרה בצד הגרמני (מפני שחשבה בטעות שאין לה מה להפסיד), ומי יודע מה יהיה.

יהיה קשה, זה היה ברור למדי. הארץ תהיה שדה-קרב, נאמנותם של היהודים תיחשד, והקומץ שיישארו, פחות מ-50 אלף, ירעדו מפחד. אם 1.5 מיליון ארמנים יכלו להיטבח, או להיות מגורשים אל המדבר, החרבת הישוב היהודי לא תצריך אלא מיצמוץ.

בינואר 1915, בלחץ בעלי בריתם הגרמנים, הטורקים תקפו את תעלת סואץ, לא בנתיב המסורתי לאורך חוף הים התיכון, אלא דרך המדבר. הם קיוו, ש-70 אלף אלף משבטי המדבר יצטרפו אליהם. הם גם קיוו שהמצרים יתקוממו. אף אחת מן התקוות לא התקרבה כלל להתממש. בתוך שבוע, הטורקים הוכו, וחזרו ונסוגו אל ארץ ישראל.

חודשיים ופחות אחר כך התחילה הפלישה הגדולה לארץ. הפולשים לא היו הבריטים, אלא נחילים עצומים של ארבה המדבר. כאשר היהודים הסבו אל שולחן הסדר, הארבה כיסה את שדותיהם ואת רחובותיהם.

ארה"ב עדיין הייתה ניטרלית במלחמה, והקונסוליה שלה בירושלים הוסיפה לפעול. הקונסול, כוהן הדת אוטיס גלייזברוק, דיווח לשולחיו, כי "נהר ירוק-שחור" של ארבה מפכה בחזית משרדו. לא היה כדבר הזה מאז 1865, כתב הקונסול.

המושל הצבאי של סוריה, וחבר השלישייה השלטת של האימפריה, ג'מאל פאשה, התייחס אל פלישת הארבה ברצינות רבה. כה רציני היה עד שהחליט להטיל על יהודי את ניהול המלחמה בארבה. האיש היה אהרן אהרונסון, האגרונום המהולל מזכרון יעקב, שם-דבר בעולם המדעי. ג'מאל לא ידע שאהרונסון גם עומד בראש התארגנות אנטי-עות'מנית חשאית, ניל"י.

ספק אם תפקיד חשוב מזה ניתן ליהודי כלשהו בארץ ישראל מאז חורבן הבית. הוא הוסמך לעשות כל מה שנחוץ, במרחב שבין דמשק לרפיח, כדי לבער את הארבה. הקונסול האמריקאי תיאר התגייסות של המונים, "לאורך הדרכים המפרידות את החצרות הפרטיות מן השדות שמעבר להן, גברים, נשים וילדים חבטו בארבה. קופסות-פח נטמנו באדמה, בכיוון ההתקדמות של הארבה".

הממשלה חייבה כל בוגר, בין 15 ל-60, להמציא לה 20 ק"ג של ארבה - או לשלם כופר של לירה טורקית אחת (4.40 דולר). הוברחו על בריח חנויות, שבעליהן לא יכלו להוכיח כי עמדו בצו. כמובן, עד מהרה התפתח שוק שחור בארבה: איכרים היו מבריחים ארבה העירה, ועירונים נרפים היו קונים את הארבה מהם במקום לאסוף אותו בעצמם. כל אחד מתושבי הכפרים חויב לחפש זחלי ארבה אחת ליומיים.

לשווא. הקונסול דיווח, כי רק פרדסים ביפו, הסמוכים לים, ניצלו מן המכה בזכות הרוח. "בשרון, המושבות הגרמניות והיהודיות, על פרדסיהן היפים, על כרמיהן ועל מטעיהן, סבלו נזק חמור ביותר. בשפלה נרשם הנזק הכבד ביותר. נהרסו לחלוטין גידולי הירקות, המלונים, המישמשים והענבים. נמחתה האספקה שבה היו תלויים שוקי ירושלים. אין אלא ירקות מעטים בשוק, ומחיריהם האמירו לגבהים כמעט בלתי אפשריים".

ארץ ישראל, לפני 100 שנה כעת חיה, עמדה בפני שקיעה כלכלית, שלא הייתה דוגמתה מאז מלחמות איבראהים פאשה, ברבע השני של המאה ה-19. המלחמות ההן, ואסונות הטבע שבעקבותיהן, פגעו קשה בארץ. זו במידה רבה הייתה הסיבה לרושם המזעזע שהיא עשתה על טיילים זרים, כולל מרק טוויין. החורבן של השנים ההן הקל את כניסת החלוצים היהודיים. הארץ כמובן לא הייתה "ריקה", אבל הייתה ריקה הרבה יותר ממה שהייתה במאה ה-18, בימי פריחתה, תחת שליט הגליל ד'האר אל-עומר.

מלחמת העולם הראשונה זיעזעה את הסדר הישן בכל מקום, לטוב ולרע, בדרך כלל לרע. במזרח התיכון היא איפשרה אימפריה בריטית קצרת-מועד, שבלעדיה לא היו לנו חיים. אבל היא דירדרה את האקולוגיה של הארץ והחלישה את רוחם של תושביה.

אהרן אהרונסון, לאחר שהתנסה בשיתוף פעולה קרוב עם הממשל הטורקי, הגיע למסקנה שרק תבוסת טורקיה במלחמה תושיע את הציונות. הוא התגייס למשימת ריגול, שתוארה לימים כחסרת תחליף במאמץ המלחמה הבריטי. גילויה, ב-1917, כמעט המיט חורבן על היישוב היהודי.

אהרונסון נספה בתאונת מטוס ב-1919. אילו חי, אל נכון היה מתייצב בראש אופוזיציה אזרחית (זאת אומרת, מן המרכז, לא מן הימין) למפא"י ולתנועת העבודה. למרכז מעולם לא היה מנהיג חזק וכריזמטי. מה היה קורה אילו איש כאהרונסון היה מתייצב בראשו? אולי ההיסטוריה הציונית הייתה שונה.

פסח של ייאוש וגבורה

פסח 1943. לרוחב העמוד הראשון בגיליון ערב החג של "דבר" מתנוססת הכותרת "לוועידת ברמודה היום: הצילו

את המובלים לטבח!" ועידת ברמודה נקראה לדון בבעיית הפליטים היהודיים באיחור קל. הקונגרס היהודי העולמי העריך עוד בחודש ינואר, שארבעה מיליון מיהודי אירופה כבר נרצחו, והמספר הזה עומד לגדול, אולי עד חמישה מיליון, אולי עד שבעה מיליון.

מתחת באה ידיעה, המיוחסת למקור "אי-שם באירופה": 10,000 יהודים נשחטו "בתחילת החורף" סמוך לברסט-ליטובסק, במזרח פולין הישנה. לא עמד לו לבו, לעורך הלילה של "דבר", לתת לידיעה הזו כותרת עניינית. הוא וקוראיו סבאו כותרות ענייניות. הוא הכתיר אותה אפוא במלים "קובעת כוס התרעלה".

בתוך הגיליון החגיגי הופיע טורו המחורז של נתן אלתרמן. הכותרת הייתה "פסח של גלויות". הוא נפתח במלים, "והעם העשן וחרב / המוכה לעפר במורג / נושא ניגונו בקול ערב / בליל התקדש החג".

בעמוד אחר מהרהר הפילוסוף הצעיר נתן רוטנשטרייך בפרדוקס העגום "של רבים מבני דורנו היהודי, אשר טיפחו והעמיקו את מושג 'מדינת החוק', אשר ראו במדינה כזאת עוגן לקיומם, כאשר הועמדו פנים אל פנים מול המציאות, שבה המדינה עצמה היא הכוח העיקרי במלחמת ההשמד בעם ישראל".

בהסיבם אל שולחן הסדר, יהודי ארץ ישראל לא ידעו, כי בו בלילה התחיל המרד בגטו ורשה. בתוך חודש הירואי אחד תגיע אל קיצה הקהילה היהודית הגדולה ביותר בעולם. שלוש שנים וחצי קודם היא מנתה 350 אלף אדם ויותר.

ב-16 במאי קיבל עליו המפקד הגרמני, יורגן שטרופ, לסיים באופן סמלי את הנוכחות היהודית בוורשה. הוא לחץ על הכפתור, שהפעיל את המרעום, שהצית את אבק השריפה, שלחך עד אפר את בית הכנסת הגדול של ורשה.

"איזה חיזיון נפלא היה זה", אמר לימים שטרופ למראיין בבית הכלא שבו המתין להוצאתו להורג. "פיסת תיאטרון פנטסטית* התבוננתי בקציניי ובלוחמיי אמיצי הלב, שעמדו שם עייפים ומטונפים, צלליהם מרצדים על רקע הבניינים הבוערים. לאחר שהארכתי ברגע אחד את הציפיה המתוחה, קראתי 'הייל היטלר!', ולחצתי על הכפתור".

אגב, ארבעה ימים התנוסס דגל כחול לבן במרכז הגטו, לצד דגל פולני אדום לבן. תושבי ורשה יכלו לראות את הדגלים, והיינריך הימלר, ראש האס.אס ומצביא צבא ההשמדה, רעם על קו הטלפון: "שטרופ, אתה חייב להוריד את הדגלים, תיכף ומיד, יהיה המחיר אשר יהיה".

בין מניפי הדגלים היו שמאלנים, קומוניסטים, מרקסיסטים, אתיאיסטים ואינטרנציונליסטים, וגם בית"רים.

ב-15 במאי 1943 דיווח ה"ניו יורק טיימס", בידיעה של טור אחד בעמ' 6, כי יהודי ורשה "הושמדו".

ב-22 במאי הואיל ה"ניו יורק טיימס" לדווח על נפילת הגטו, בידיעה של טור אחד בעמ' 4. היא לא נכללה בתקציר חדשות המלחמה בעמוד הראשון.

פסח של אותן החדשות

ערב פסח עמד בסימן משבר ביחסים עם ארה"ב, לחץ כבד בעניין הפלסטיני וחשדות שהממשל מנסה להפיל את ממשלת הליכוד; הממשל אמנם הבטיח לסכל הצעה במועצת הביטחון להקים מדינה פלסטינית, אבל הקונגרס דרש מן הבית הלבן להתייצב חד-משמעית לצד ישראל.

ערב פסח עמד בסימן משבר חמור מאוד, "הרציני ביותר זה שנים" בין וושינגטון למוסקבה בגלל פלישה צבאית; ערב פסח עמד בסימן יחסי איראן-ארה"ב ופעולה צבאית אפשרית; מחאות נשמעו בעולם הערבי על הפקעת קרקעות בירושלים; בהר הבית גאתה המתיחות; בסוריה, הצבא עסק בחיסולים המוניים של מתנגדי המשטר.

מי בכלל צריך להאזין לחדשות, כאשר הפסח המתואר כאן הוא זה של 1980. ללמדך שהתקדמות במזרח התיכון אינה קווית, אלא מעגלית, אם בכלל.

בראש ממשלת ישראל עמד מנחם בגין, שסיכוייו לחזור ולנצח בבחירות הבאות נראו אז חיוורים מאוד.

בבית הלבן ישב אז ג'ימי קרטר, שסיכוייו לחזור ולהיבחר נראו סבירים למדי. למעשה, בגין חזר ונבחר וקרטר הובס. אבל לא יכולנו לדעת.

על הפרק עמדה האוטונומיה לפלסטינים בגדה וברצועה, או כמו שבגין הקפיד לקרוא להם, באנגלית, Palestinian Arabs, ובעברית, ערביי ארץ ישראל.

אוטונומיה הייתה תנאי מתנאי קמפ דייוויד, ונועדה לאפשר לאנוואר א-סאדאת לחתום על הסכם שלום מבלי להיחשב לבוגד בעניין הערבי. השיחות לא התקדמו לשום מקום, אם כי לוח השנה דווקא התקדם. ערב פסח 1980 נשארו רק חמישה שבועות לתאריך היעד.

הנשיא וראש הממשלה בקושי דיברו זה עם זה. בעיתונות נכתב, שיהודי ארה"ב מתקוממים נגד קרטר, ולא יצביעו בעדו בבחירות הבאות.

שר החקלאות אריאל שרון ביקר בארה"ב, והמריץ את יהודי אמריקה לצאת להפגנת ענק בשערי הבית הלבן. הוא נזף באמריקאים על נסיגתם הכללית בחזית המלחמה הקרה: הנחתם לאפגניסטן ולאתיופיה ליפול בידי הסובייטים, איבדתם את איראן, "אנחנו לא נהיה מוכנים להיות במצבם של בני הערובה בשגרירותכם בטהרן", הוא אמר למזכיר המדינה סיירוס ואנס.

אה, כן, בני הערובה. הם היו בשבי ערב פסח. ימים אחדים לאחר החג, כוח משימה אמריקאי יישלח לחלץ אותם, אבל ייאלץ להסתלק בידיים ריקות לאחר התרסקות מסוק בלב המדבר.

אמריקה הייתה ללעג ולשנינה, מקור של חוסר השראה לבעלות בריתה, של שמחה לאיד לאויביה. מתי היא תיפטר סוף סוף מן הנשיא הכושל ההוא בבית הלבן.

מסקנות

שלושת הפסחים המתוארים כאן היו מדכאים ומעוטי-תקווה במידה המספיקה לשכנע כל קורא שפעם היה הרבה יותר גרוע, ו"לשנה הבאה בירושלים הבנויה" לא הייתה מובנת מאליה. שמח וכשר לכולכם.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny