בסך-הכול דואגים לעצמם

אז מנכ"ל משרד הבריאות ושרת המשפטים לא יהיו מהחונטה, אז מה?

איילת שקד / צילום: תמר מצפי
איילת שקד / צילום: תמר מצפי

חיל, רעדה וזעם אחזו בבכירי בניה של האם היהודייה, הדוקטור ועורך הדין, שליטי הבריאות ומלכי הדין והצדק (?). אויה! לוקחים לגילדות את המאחזים, את הנחלות, את השליטה במונופולים הטובים והאהובים שלהם. לא יעלה על הדעת (!) ששרת המשפטים תהיה אחת שאיננה עורכת דין (איילת שקד) ושמנכ"ל משרד הבריאות לא יהיה דוקטור (כנראה, משה בר סימן-טוב).

לא עוד "אחד משלנו", שבא מתוכנו ויחזור אלינו, אחד שיודע מה טוב לנו, ושטוב לו מה שטוב לנו.

23 מנכ"לים היו עד היום במשרד הבריאות - כולם דוקטורים, בכירי המערכת שבאו ממנה וחזרו אליה. רובם גם ידעו קודם מה יהיה התפקיד הבכיר שיקבלו אחר-כך, בתום הקדנציה הציבורית במשרד הבריאות.

רשמית, היו אלה שרי הבריאות שמינו את הדוקטורים-מנכ"לים; בפועל, היו אלה מנהלי בתי-החולים הגדולים, לפעמים בשיתוף מנהלי קופות-החולים הגדולות, שחילקו ביניהם את השלל וסגרו זה עם זה את הזכות להחליט - תורו של מי הגיע, התור של איזה בית-חולים לשלוח הפעם את האיש שלו.

האם זה עבד טוב? לא. מספיק לקרוא את מה שכתב ד"ר ליאוניד אידלמן, יו"ר ההסתדרות הרפואית (דה-מרקר 7.5), במסגרת מלחמתו במנכ"ל-לא-דוקטור. מספר מכשירי ה-MRI וה-CT בישראל הם מהנמוכים במדינות ה-OECD, ההשקעה בבריאות נמוכה באופן דרמטי, מספר הרופאים לנפש בירידה, מספר האחיות נמוך ביותר, ו"חולים משלמים מחיר יום-יום ושעה-שעה על השקעה נמוכה בבריאות, כשהם ממתינים 3-4 שעות לרופא בחדר-מיון, יותר מחצי שנה לניתוח, מתאשפזים במסדרונות בתנאים בלתי אנושיים ועוד...".

וזה מביא את אידלמן לקביעה ש"מנכ"ל משרד הבריאות חייב להיות רופא... איש מקצוע שהתנסה בטיפול בחולים, אוהב חולים, מוכן להסתכל להם בלבן שבעיניים - ולא אדם שירגיש נוח עם נהלים וטבלאות אקסל...".

לא נתייחס כאן לתנאי של "אוהב חולים", ולא נאמר מילה על הספק הציני שעלה במוחנו הקודח, אבל מה עם הסתירה. האם לא הרגשת סתירה בדבריך ד"ר אידלמן? 67 שנים של דוקטורים במשרד הבריאות, מאז ד"ר אברהם קצנלסון (1948-1949) ועד פרופ' ארנון אפק (2014 ועד בקרוב), וזה המצב.

אז מה זה אומר?

זה אומר, שחייבת לבוא ראייה חיצונית למערכת. כזו שאיננה קשורה לשלל ניגודי העניינים של הרופאים, לאחוזות הפרטיות המתרחבות של מנהלי בתי-החולים הגדולים, לכהונות ללא מגבלת קדנציה שלהם ושל יקיריהם, מנהלי המחלקות; וגם לתפיסה בפועל שכל מערכת הבריאות מתייחסת רק לשכר הרופאים ולתנאי העסקתם, בתוך ומחוץ לבית-החולים.

משרד הבריאות הוא המשרד הכלכלי השלישי בגודלו, אחרי החינוך והביטחון, והוא נוגע לאדם מיום לידתו עד יום מותו. זה המשרד הכי חברתי, שניהולו הכלכלי חייב להיות הכי חשוב. ניהול משרד כזה זה לא ניתוח מוח, ולא מרשם לתרופת הרגעה. זה משרד כלכלי שמחייב שינוי מסלול.

סכנה ברורה ומיידית

22 שרי משפטים היו עד היום (ששת הראשונים, עד 1977, חזרו וישבו על הכיסא פעם אחר פעם). רוב-רובם - כנראה למעט יוסי ביילין ומאיר שטרית, שהשתלבו במהירות במרחב - היו חברי הגילדה. משפטנים ועורכי דין.

ואז באה איילת שקד וקלקלה את השורות: גם אישה, גם מהימין, גם מהנדסת מחשבים, גם יפה וגם צעירה, 39 - מהווה סכנה ברורה ומיידית. "בני-האור" נעמדו על רגליהם האחוריות, ללמדך אולי שכל השאר הם בני-חושך, ו"לוחמי שלטון החוק" התייצבו נגדה, ואותתו שכל השאר הם מנפצי חומות הדמוקרטיה. סוג של מחלה מדבקת.

האמת היא שגם אלה וגם אלה בסך-הכול דואגים לעצמם, לכוחם, למוטות השליטה ולאינטרסים שלהם.