"שוטר" על הראש

שאלת הביקורת על פעילות הפרקליטות והפרקליטים בישראל הפכה לאקוטית לאור פרשת רונאל פישר והחשדות למעורבותה של פרקליטת המחוז לשעבר רות דוד-בלום במעשים פליליים.

באופן טבעי, כאשר נופלת תקלה או חשש לתקלה, מתרבים הקולות הדורשים פעילות נמרצת, חד-משמעית, מהירה, אשר נראית כסוג של פתרון-קסם לתקלה הנחשפת. כך פורסמו בימים האחרונים מאמרים התומכים במינויה של השופטת בדימוס הילה גרסטל לנציבת הרשות המפקחת על הפרקליטות.

אבל פתרונות-בזק מולידים תקלות מתמשכות.

אין חולק שיש צורך בפיקוח על פעילות הפרקליטים, אנשים שכוח רב נמצא בידם, אנשים המחליטים על גורלם של אחרים - לשבט ולחסד - כמו שיש מקום למנגנון של פיקוח על פעילות של כל גוף שהוא. אבל האם הדרך שבה נבנה תפקידה של גרסטל היא הדרך הנכונה לענות לצורך זה? לטעמי, דרך זו שגויה.

המינוי, שהופעל ללא תיאום עם הפרקליטים בשירות המדינה, הוא בבחינת העמדת "שוטר" מעל ראשם. מדובר במעין טריבונל בעל יכולות נרחבות ומשמעותיות - של אדם אחד. החיים מלמדים אותנו כי העמדת שוטר או מפקח מביאה באופן טבעי לירידה ביכולת קבלת החלטות של הכפיף.

עמדת "המעניש" אולי יוצרת כותרות פופולריות, אבל מכרסמת כרסום עמוק ביכולת לתת גיבוי - נדבך מרכזי בכל גוף מנוהל. אדם החושש כי החלטותיו ייבדקו במבט לאחור וייבדקו בעין חמורה - יעדיף, בדרך הטבע, שלא לקבל החלטות קשות.

למשל, בשנות ה-90 הייתה שיטה של קבלת החלטות שהוגדרה בשם "העבר את התינוק לזרועות אחרות". כלומר, עדיף תמיד לא לקבל החלטה לא פופולרית ולהעביר את נטל ההחלטה לבית המשפט. גם אם סבר הסובר כי כתב האישום חלש, וסיכויי הזיכוי גבוהים - הוגש כתב אישום כדי להימנע מקבלת החלטה לא פופולרית. זאת, כדי להימנע מביקורת, בעיקר באמצעי התקשורת. בתי המשפט הפכו להיות "האמיצים" היחידים, ושלטונות החוק העדיפו להימנע מהחלטה.

כאשר אנשי משרד הבריאות הואשמו בפלילים בפרשת רמדיה - הם הפסיקו לקחת אחריות, כי אין איזון בין התמורה המקצועית שלהם לבין הסיכון המתלווה לה.

כוחה של ביקורת היא במידתיות שבה, ומידתיות נבחנת בדיאלוג עם המבוקר. לכן אסור לפעול בכוחנות. אסור לסלק את האפשרות למתן גיבוי במקרה של טעויות, שהרי אם אין טעות, אין צורך בגיבוי - כי גיבוי הוא כלי ניהולי חשוב מאין כמוהו כדי לקדם יצירתיות ונועזות בקרב עובדים. בלי גיבוי ישנה שממה.

לכן יש מקום לביקורת, יש מקום למנגנון מסוכם ומוסכם עם המבוקרים, אך אין מקום למנגנון מעניש הנמצא כחרב תלויה מעל ראש המבוקרים - לא כי אין טעם בביקורת, אלא כי אין טעם בגישה מענישה שסוחבת איתה נזקים ארוכים וזוכה לכותרות בטווח הקצר.

לכן אסור להתמסר לרגש, אסור להתמכר לפתרונות של זבנג וגמרנו, כי ייתכן שצעד דרסטי כזה משמעו זבנג וגמרנו עם הפרקליטות.

■ הכותב הוא ראש לשכת עורכי הדין.