הקריטריונים של רגב

אמש (ד') פרסמה שרת התרבות מירי רגב הודעה שהפיצה למוסדות התרבות, ובה רשימת קריטריונים להגשת בקשות תמיכה מהמשרד, אשר ייכנסו לתוקף ב-2016.

בהודעה מוסבר באילו מצבים תישלל תמיכה. למשל: שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית; הסתה לגזענות, לאלימות ולטרור, תמיכה במאבק מזוין או במעשה טרור של מדינת אויב או של ארגון טרור נגד מדינת ישראל; ציון יום העצמאות או יום הקמת המדינה כיום אבל; ומעשה השחתה או ביזוי פיזי הפוגע בכבוד דגל המדינה או סמל המדינה.

יש משהו אירוני בהנחיה של שרת התרבות מירי רגב למנוע מימון ממוסד שיעלה יצירה שיש בה "שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". שכן לפי קריטריון זה, תיאטרון המעלה הצגת יחיד ובה דמותה של שרת תרבות המכריזה על פסילת מימון מהצגות וסרטים שמעלים ביקורת כנגד הממסד - ראוי להיפסל למימון, שכן התנהלות הדמות מנוגדת לערך של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית.

אבל מה שאירוני אף יותר הוא המהלך המתמשך של השרה רגב, שהחל למן ראשית כהונתה, שבו היא צורבת בתודעה של הציבור מציאות שאינה קיימת. שהרי אדם הנחשף לסנקציות שרגב פרסמה ושאיננו בקיא ברפרטואר האמנותי של התיאטראות בישראל, עלול לקבל את הרושם שבכל ערב מעלים "הבימה", "הקאמרי" ו"בית לסין" הצגות פרופגנדה אנטי-ישראליות השוללות את קיומה של מדינת ישראל, ולא את "רומיאו ויוליה", "המלט" ו"עקר-בית".

עוד ניתן להתרשם שבבתי-הספר למשחק מעלים הצגות רדיקליות אשר תומכות במעשי טרור נגד אזרחי ישראל ולא את המחזמר "שיער". את אותו פער מיישמת רגב גם ביחסה זה אל ענף הקולנוע הישראלי, שתוצרתו ברובה אינה מתאפיינת בתכנים שאותם רגב מציגה כאנטי-ישראליים.

גם אם נניח שעיקר רצונה של רגב הוא ליצור מצג תקשורתי שיתפרש כפעולת מנע, כלומר כפעולת המשך לניסיונותיה להפקיע תמיכה ממוסדות שונים שהעלו מחזות ביקורתיים ובעייתיים באופיים, כמו ההצגה "הזמן המקביל" של תיאטרון אל-מידאן, שנכתבה בהשראת סיפורו של המחבל וליד דקה -אין למנהלי מוסדות התרבות כל סיבה לשתף פעולה עם מסע היחצנות של רגב ולהיגרר שוב לכנסי חירום המבכים את מותו (החוזר) של חופש הביטוי. הדבר הנכון לעשות הוא להפוך איומים להזדמנויות.

בידיהם של מנהלי מוסדות התרבות היכולת להכריז בינם ובין עצמם על "שעת חירום", ולהילחם במדיניות השרה בכלים אשר בידיהם. אלה יכולים להחליט כי בעת כזו יש לצמצם את הקלאסיקה ולקדם את האקטואליה.

אולי מהלך זה אף יצמיח מחזאים צעירים שבשגרה נתקלים בצוואר בקבוק. אולי זוהי העת ליצירה סאטירית מקורית, למחזאות פוליטית אשר מציגה תמונה מורכבת, חריפה אך סמלית, שאינה בהכרח פרובוקטיבית.

נראה את מירי רגב פוסלת מחזה המספר את סיפורו של פוליטיקאי ימני שממונה לנשיא מדינה והופך לשנוא הימין, ואף זוכה לנטישת חבריו ולאיומים על חייו ועל חיי משפחתו, לאחר שהעז להביע דעות הומניות.