כך הפכה פייסבוק ל"רשת השופטת" של המטרידים מינית

בימים אלה מכינה היועצת האסטרטגית אודליה כרמון תזה לדוקטורט שעוסקת בכשל העמוק שגורם לגברים בעמדות מפתח להמשיך ולהטריד מינית, למרות שהסבלנות הציבורית לתופעה הולכת ואובדת כליל. מי שתיזכר היסטורית כ-א' ממשרד התחבורה, שהוטרדה מינית על-ידי האנס משה קצב, לשעבר נשיא המדינה, מביטה במה שמתרחש באחרונה והיא מבינה שנושא הטיפול בהטרדות מיניות ובמוטרדות מצוי בכשל עמוק.

כמעט 25 שנה חלפו מאז הוטרדה בבוטות על-ידי קצב, הרבה לפני עידן הפוסטים בפייסבוק וברשתות החברתיות, שרק בשבועות האחרונים הביאו לפרישתם של שני פוליטיקאים מהחיים הפוליטיים - ללא משפט, לפחות לא כזה שנערך באולם ומול שופט. הראשון, ינון מגל, שפרש מהכנסת לאחר שנחשפו פרטים אודות התנהגותו הלא ראויה, לכאורה, בפוסט שפרסמה עובדת שלו לשעבר, רחלי רוטנר; והשני - רק השבוע - שר הפנים סילבן שלום, ששורת פרסומים שכללו גם ציוץ בטוויטר של מי שהזדהתה כמוטרדת על-ידו, לכאורה, הביאו לקץ דרכו הפוליטית.

בעוד שאי-אפשר שלא להשתומם מהדרך האמיצה בה בחרו המתלוננות לחשוף את עצמן ואת סיפורן, נראה משיחה עם כרמון, כי האומץ האמיתי, הוא דווקא לבחור בדרך המלך - ללכת ולהתלונן במשטרה, לעבור חקירה משטרתית ומשפט. דרך שגובה מחיר יקר מהמתלוננות. "יש פה חשבון-נפש משמעותי שכולם צריכים לעשות לגבי הכשל הזה", אומרת כרמון ל"גלובס". "איך המשטרה, הפרקליטות ובית המשפט הגיעו לכזו פשיטת רגל שנשים במצוקתן נאלצות למצוא חלופה? הגופים הממונים צריכים לעשות חשבון-נפש".

כרמון עצמה, יש לציין, לא התלוננה בפועל נגד קצב וסיפורה התפוצץ לאחר שנקראה לבית המשפט לתת עדות. "אני חייבת להגיד שיש לי חוסר נחת מההתקרבנות הנשית. הנשים כבר לא רואות את עצמן כמי שיכולות לפעול וללכת עם הצדק עד הסוף. אני לא אוהבת את זה שנשים לא מוכנות לעבור את מלוא התהליך ולהביא את הצדק באופן מוחלט אל האור. הן מסתפקות בצעדים שיוצרים הרבה אי-אמון בין גברים ונשים".

- כשאת רואה את זה שנשים נחשפות ברשת החברתית, זה ניצחון בעיניך או כישלון?

"ניצחון בקרב ולא ניצחון במלחמה. על איש ציבור אחד זה עובד ומביא לפרישתו ועל השני לא. כשנשים אומרות שהן לא מוכנות להתלונן הן לא מבינות שאם את לא מתלוננת זה לא אומר שלא תצטרכי לתת עדות בבית משפט, כי ברגע שמגישים כתב אישום, את כבר נקראת לתת עדות. אני מצפה מנשים ללכת עוד כברת דרך. הפנייה לרשת האינטרנט היא כישלון של המערכת. השאלה הגדולה היא למה גברים ממשיכים לעשות את זה, ובחשבון הזה שאני עושה, אני מאשימה גם את המערכת הפוליטית. לא שמענו דברים בוטים ונחרצים מראש הממשלה".

- לו מה שקרה לך היה קורה היום, האם היית מוציאה את זה בפוסט בפייבוק?

"כן, הייתי כותבת פוסט, אבל לוקחת את זה עד הסוף, ולא מסירה את האחריות, ומצפה שאחרים יעשו בשבילי את העבודה".

"החלטות מאחורי המחשב"

"שם המשחק ברשת הוא שמי שיותר פרובוקטיבי מקבל יותר תגובות", מסבירה פסיכולוגית הרשת, ד"ר לירז מרגלית, מחברת קליקטייל, שמבקשת להסביר מה המניע הפסיכולוגי של נשים להוציא דווקא מעל גבי פוסט את שאירע להן. "בטבע החזק שורד - ובטבע של הרשתות החברתיות הפרובוקציות הן סימן לכוח. בדרך-כלל כשאנחנו מקבלים החלטות, הן מחושבות, אבל כשאתה מאחורי מחשב, המוח שלנו לא מתוכנת לקבל החלטות רציונליות. בגלל שאתה לא מסתכל על האדם שנגדו אתה כותב, אתה מקבל החלטה ולא יכול לאמוד את ההשלכה שלה. לכן, ההחלטות הן פחות כבדות-משקל, אני עומד לבד בבית ואני לא יכול לדמיין מבחינת סכמה מה יקרה. אלה החלטות אימפולסיביות ורגשיות משום ששיקולי הנגד פחות נגישים ונראים".

- גם היום, כשתופעות הרשת כמו שיימינג מדוברות ותוצאותיהן ידועות, אפשר לומר שמישהי לא יודעת מה ההשלכות של חשיפה בפוסט שכזה?

"זה לא שהן לא יודעות, אבל ברגע הפרסום, הרגש פעיל יותר מהרציונל. זה עניין פיזיולוגי לא מודע שקשור לעובדה שהמוח שלנו לא יישר קו עדיין עם הטכנולוגיה והוא זקוק לגירויים פרונטליים כדי לקבל החלטה מלאה".

לדבריה, גם נקמה היא צורך הישרדותי שבא לידי ביטוי במצבים כאלה. "הטכנולוגיה נכנסת ומשבשת את הסדר הקיים", אומרת מרגלית. "באינטרנט אין ערכים - לא אומרים מה מותר לפרסם ומה לא. מידע לא מאומת מתפרסם באחת, ומתלוננת חווה ניצחון קטן ומיידי. המוח שלנו רוצה לחסוך במשאבים קוגניטיביים וכאן הן מקבלות קיצור דרך מדהים. האדם בסוף הושפל, הוא פרש - תחשוב כמה דברים היא קיבלה בלי להתאמץ".

- את מאמינה שתופעת התלונות ברשת היא חיובית?

"לא. זה נותן המון כוח לאנשים שאין להם את אמות המוסר לחשוב עד הסוף. יש מי שיגידו שנעשה פה צדק, אבל יש המון סוגים של אנשים והדבר יוצא מכלל שליטה ויכול להיות לזה השלכות הרות אסון".

"שינוי נורמות ציבוריות"

"בראש ובראשונה מדובר בשינוי של נורמות ציבוריות שקשורות למערכות היחסים שבין נשים ובין גברים בכלל ובמקומות העבודה בפרט", אומר יועץ התקשורת נסים דואק שליווה במהלך השנים גם את אורלי רביבו, שהתלוננה על אונס נגד הנשיא לשעבר קצב, ואת אורלי אינס שהתלוננה, כי הותקפה מינית על-ידי ניצב אורי בר לב. הוא ראה כיצד שתי הנשים משלמות מחיר אישי ומקצועי יקר מאוד על ההחלטה לצאת ולהתלונן על האדם שפגע בהן.

"העוצמה הציבורית שבפרשיות האלה, הביטוי של אותה עוצמה ציבורית ואפילו הסערה והביקורת שבאו אחר-כך ודרך הייסורים ששתיהן עברו, סימנה את התפנית הנורמטיבית במה שקשור לאותן מערכות יחסים. זו הייתה עקירת השורש שהיה צריך לבצע בשביל הקונצנזוס הרחב שיש היום. היום כבר אף אחד לא מערער כך שזה פסול שבוס ינהל מערכת יחסים עם הכפופה", אומר דואק.

- אתה יכול להבין מה מניע נשים לבחור במשפט של הרשתות החברתיות?

"בתקופת רביבו ואינס המדיה הזו לא הייתה קיימת. אמצעי התקשורת נותנים עדיפות מובנית לבעלי הכוח והשררה ולכן בהרבה מקרים מתלוננות לא קיבלו את יומן באמצעי התקשורת. כל עוד לא היה סושיאל מדיה, והתפתחה דינמיקה שונה לחלוטין בין הרשתות לאמצעי התקשורת, נוצרה במה שבה לכאורה אפשר לאזן בכוח שבין הצדדים. הכוח של המתלוננת ברשתות הוא לא שונה מהכוח של בעל השררה".

- זה כישלון של התקשורת הממוסדת ושל המערכת הפלילית?

"יש הטרדות מיניות שצריכות להיכנס למגירת השיימינג אבל לא למגירה הפלילית. הרשתות מרשות לעצמן להביא לידי ביטוי ז'אנר חדש של הטרדות מיניות שכל אישה עוברת והוא אולי לא פלילי, אבל הוא פולשני, דורסני ופוגעני. החוויות שהנשים עברו על-ידי עורכי הדין של המטרידים יצרו מצב שבו יש קושי רב לנשים שעברו הטרדה מינית על גבול הפלילית, למצות את הזכויות באותם מישורים. המדיה הדיגיטלית נותנת להן הרבה יותר כוח ביד".

- מה דעתך על התנהלותם התקשורתית של אלה שמתלוננים נגדם?

"אם סילבן שלום טוען ששפכו את דמו שיבוא אל אותה זירה ציבורית ויסביר מדוע שופכים את דמו. בשקיפות מלאה. ינון מגל לעומתו מיד הודה. במידה רבה הוא הסיק את המסקנות הראויות בלי בית משפט, וזה התחיל והסתיים בזירה הציבורית".

עוה"ד סיגל פעיל ממשרד א. חלד ושו"ת מבהירה שוב, כי בסוף בסוף מי שיכול להרשיע או לגזור דין זה רק בתי המשפט ועדיין, יש "אבל" גדול. "בשורה התחתונה משפטי השדה הם יותר אפקטיביים, למרות שהם מסוכנים. היתרון שיש ברשתות החברתיות זה שיש פחות איום, או פוטנציאל הרסני למתמודדות. הן יכולות יותר לשלוט באינפורמציה שהן מעבירות ובגרסה שלהן, הן לא עומדות לחקירת המשטרה של סנגור".

- ועדיין הן נתונות לאיום של ההמון על שמן הטוב.

"נכון. כי הרשת היא מקום מסוכן ולא חף מהתמודדויות גם עבורן. מה שצריך לקרות זה שינוי של אופי הטיפול בהטרדה מינית כשהיא מוגשת. האינטרס של כולם - המוטרדות והנילונים שזה יהיה משפט אפקטיבי בערכאות המקובלות. לו אני הייתי שרת המשפטים הייתי מבקשת עבודה על התופעה ועל הסיבות לה ולייצר פתרונות".

- אילו כללים למשל?

"לקבוע כללים ומגבלות על חקירה במשטרה ובבית המשפט. יש תלונות של מתלונות שמספרות על חקירות שהן ממש שחזור של ההטרדה. מה שעוד אפשר לעשות בכל הנוגע לנבחרי ציבור הוא לסייג את הכלל שקובע שאדם חף מפשע עד שהוא לא מורשע. יש חובה על נבחר הציבור לגזור על עצמו גזרות משלב יותר מוגבל, למשל שברגע שמוגשת תלונה על הטרדה מינית והמשטרה לא מתרשמת שזו תלונת שווא, על נבחר הציבור להשעות את עצמו. יכול להיות שאז זה לא יהיה תלוי במצפון הפנימי של האדם, והמתלוננות יאזרו יותר אומץ. בסופו של דבר התלונות ברשתות החברתיות הן לא המוצר הכי רצוי, לא למתלוננות שנאלצות לחשוף את עצמן בפומבי ולא לנילונים שחווים משפט שדה".

 פוסטים ברשת

 פוסטים ברשת

 פוסטים ברשת