המדינה הפסיקה לעצום עין - והחקלאים מותחים את הגבולות

בתחילת הדרך, חקלאי ארצנו עסקו כמובן בחקלאות "טהורה": גידולי שדה, מטעים, וכמובן גידול תרנגולים ופרות עבור בשר, ביצים וחלב.

אבל אז, כשהקושי להתפרנס מחקלאות הלך וגבר (בעיקר בשל היתרונות לגודל) ואיתו גבר הפיתוי לנצל את הקרקע לשימושים רווחים בהרבה, בחרו יותר ויותר חקלאים להתעלם מההגדרה החוקית הישנה. הלול הפך להאנגר לרהיטים או לחנות נעליים, הרפת הפכה לגן אירועים ועל השדה המתייבש הונחו קרוואנים להשכרה.

רק בשנים האחרונות התעוררו רשויות החוק - לא פעם בעקבות זעמן של הערים הסמוכות שראו את העסקים בורחים - והחלו לשמור על הייעוד החקלאי של הקרקע. בעקבות זאת מנסים כעת חקלאים רבים להישאר בתוך מסגרת החוק - אבל מנסים כל העת לבחון את גבולותיה.

אם מותר לגדל בעלי חיים על קרקע חקלאית, האם מותר גם למכור אותם? אם מותר לגדל סוסים על קרקע חקלאית, האם מותר להפעיל שם גם בית ספר לרכיבה? ומה עם תחנות הדלק הזעירות שפועלות היסטורית מתוך מושבים ונועדו מראש לשרת רק אותם?

במציאות המשתנה, בתי המשפט וועדות הערר נאלצים יותר ויותר להכריע בנוגע לשימושים שונים ויצירתיים המנסים לקלוע להגדרה של קרקע חקלאית. "גלובס" בדק ומצא דבר אחד בטוח: התשובות תמיד מעניינות.

לדברי עו"ד חגי שבתאי, הבעיה מתחילה בכך שתוכניות מתאר המגדירות קרקעות חקלאיות אינן זהות. "למשל, לא בכל קרקע חקלאית מותר להקים מבני עזר", מסביר שבתאי.

לכאורה הדברים היו צריכים להיות ברורים בהרבה. מסמך מדיניות שהוציא משרד החקלאות ב-2013 לתכנון מבנים חקלאיים הגדיר קריטריונים שמבנה חקלאי צריך לעמוד בהם על מנת שרשות מקרקעי ישראל (רמ"י) תאשר אותו. שבתאי: "הקריטריונים יורדים לפרטים הקטנים ביותר. כך למשל, חקלאי חישב ומצא שכדי שהקמת דיר כבשים תהיה כלכלית, יש צורך ב-200 כבשים לפחות, אך משרד החקלאות התעקש על הקמת דיר בן 100 כבשים בלבד. התוצאה היא שהחקלאי שהשקיע כספים רבים בתכנון ובהקמת דיר בשטח נחלה מוסדרת, לא הקים בסוף את הדיר, וכל הכספים והמאמצים שהשקיע ירדו לטמיון".

בית ספר לרכיבה או חוות סוסים?

גם לא כל גידול סוסים הוא "חקלאי" בהכרח. לאחרונה התבקשה ועדת הערר המחוזית בחיפה להכריע בשאלה, וקבעה כי ההגדרה "מבנה לבעלי חיים" כשימוש חקלאי, אינה כוללת למשל, גם בית ספר לרכיבה.

תחילת הפרשה כשהוועדה המקומית החליטה לאשר בנייה של חוות סוסים, הכוללת בית ספר לרכיבה, בכפר ביאליק, על קרקע שייעודה חקלאי. על החלטה זו הוגש ערר לוועדת הערר המחוזית בחיפה על ידי נציגת שר הפנים ונציג רמ"י.

אין מחלוקת בין הצדדים כי הקמת מבנים חקלאיים, וביניהם מבנים לבעלי חיים, היא שימוש מותר בקרקע חקלאית. המחלוקת היא האם בית ספר לרכיבה נחשב גם הוא שימוש חקלאי.

התוכנית על הקרקע המדוברת מתירה שימוש בקרקע חקלאית עבור גידולים חקלאיים, מבנים הקשורים בעיבוד החקלאי, וכן מבנים לבעלי חיים. על כן, ועדת הערר דנה בשאלה האם ההגדרה "מבנה לבעלי חיים", כוללת גם בית ספר לרכיבה. הוועדה המקומית וכפר ביאליק טענו כי חלק מהכשרתם של הסוסים כסוסי רכיבה היא בעצם הרכיבה עליהם, המבוצעת על ידי באי בית הספר. מנגד, ועדת הערר הביעה ספק האם הרכיבה חייבת להתבצע דווקא על ידי תלמידי בית ספר מסחרי לרכיבה וכי הליך הכשרת הסוסים יכול למצוא פתרונו בדרכים רבות ומגוונות, ואין צורך או הכרח דווקא בקיומו של בית ספר מסחרי לרכיבה בצמוד לחווה.

ועדת הערר ציינה כי יש לבחון האם הפעילות מקיימת זיקה ישירה והדוקה לפעילות החקלאית ואם מתקיימת כזאת, יש לבחון את היקף הפעילות ואת השלכתה על הסביבה. היא מצאה שאמנם גידול סוסים הוא שימוש חקלאי מותר, אך בית ספר לרכיבה אינו בעל זיקה ישירה לגידולם. "משנמצא כי אין השימוש לבית ספר לרכיבה שימוש חקלאי מותר, הרי שהחלטת הוועדה המקומית שגויה ומבוטלת".

על רקע זה קיבלה ועדת הערר את הערר וציינה כי "סבירה ביותר בעינינו הטענה כי בית ספר לרכיבה חייב להיות צמוד פיזית לשימוש של גידול או של טיפול בסוסים. שהרי ללא סוסים, לא ניתן לקיים שיעורי רכיבה. אלא שהטענה ההפוכה, עליה מסתמכים המשיבים בענייננו אינה יכולה לטעמנו להתקבל", ציינה הוועדה והוסיפה "ספק רב בעינינו אם הרכיבה חייבת להתבצע דווקא על ידי תלמידי בית ספר מסחרי לרכיבה, ובכל מקרה איננו יכולים לקבל את הטענה כי הכשרת הסוסים אינה יכולה להתבצע באופן אחר, שאינו מחייב הפעלת בי"ס לרכיבה".

עו"ד מיטל טויסטר רוזנטל, שותפה במשרד עו"ד עפר טויסטר, מסבירה כי ועדת הערר הבהירה פעם נוספת כי שימושים מסחריים, גם אם אלה מבוססים על פעילות חקלאית, לא יוכלו להתבצע בשטחים המיועדים לחקלאות, מקום שבו לא מדובר בשימוש הקשור אינהרנטית לפעילות החקלאית, וכאשר אין מניעה מביצוע השימוש המסחרי במנותק מהפעילות החקלאית.

עופות - כן, ציפורים - לא

ואם לול לגידול תרנגולות המייצרות ביצים למכירה עונה כמובן על ההגדרה של גידול חקלאי (מהם המושבים ללא הלולים הענקיים), מה לגבי חנות המוכרת בעלי חיים אחרים?

במקרה הבא הבהירה רשות מקרקעי ישראל במפורש מהי עמדתה לגבי חנות מסחרית המוכרת בעלי חיים וציוד הקשור לבעלי חיים. בעל חנות חיות בשם "זו לנד" שפעלה ביישוב קדימה על שטח שהוחכר לכמה חקלאים, הגיש תביעה נגד רמ"י לאחר שזו סירבה לאשר את בקשתו להרחבת המקום. חוזה החכירה המקורי קבע במפורש כי השטח נמסר "למטרת נטיעתם, גידולם, החזקתם, עיבודם וניהולם של מטעי פרי הדר". תנאי זה קיבלו על עצמם החקלאים שחכרו את השטח, אך תנאי נוסף בהסכם קבע כי: "החוכר רשאי לעבד את המוחכר בעיבוד חקלאי אחר".

אחד החוכרים מנהל במקום עסק שהוגדר "בית גידול לציפורי שיר ונוי". במסגרת הכוונה להרחיב את העסק הגיש החוכר בקשה לקבל היתר בנייה להקמת לול ציפורים. הוועדה המקומית אישרה עקרונית את הבקשה, אך התנתה את מתן האישור בהסכמת רמ"י - שסירבה לתת הסכמתה.

החוכר הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי בת"א ודרש להורות לרמ"י לחתום על הבקשה להיתר הבנייה.

רמ"י נימקה את התנגדותה למתן ההיתר בנימוק כי השימוש הוא מסחרי ונוגד את הסכם החכירה, משום שהחוכר מפעיל במקום חנות לממכר בעלי חיים, שנמכר בה אף מזון לבעלי חיים, אקווריומים, דגי נוי, ציפורים או תוכים. לטענתה, הפעילות בחנות אינה עונה על ההגדרה של "עיבוד חקלאי אחר".

בית המשפט קבע כי לא ניתן להגדיר את החנות כ"חווה לגידול ציפורי שיר ונוי", מאחר שעל פי העדויות מדובר בחנות גדולה שנמכרים בה בעלי חיים שונים, לרבות כלבים וחתולים, דגים, ומוצרים הקשורים לבעלי חיים ולאו דווקא ציפורים. הוא קבע כי ניסיון החוכר לפרש את המונח "עיבוד חקלאי אחר" באופן שיאפשר לעסוק במכירת בעלי חיים לא יצליח. "אימוץ הפרשנות מעוות באופן בולט את לשון הכתוב", כתבו השופטים בפסיקה, דחו את עתירת החוכר, וחייבו אותו בהוצאות משפט בסך 30 אלף שקל.

בין תוצרת לאריזת התוצרת

בסוף 2013 נתן בית המשפט העליון פסק דין מכונן בתחום. העליון קבע כי מחסן למיון ושיווק ביצים אינו מהווה שימוש חקלאי בקרקע, ולכן אסר על הקמתו במושב גבעת חן. האגודה השיתופית ביקשה להקים על קרקע חקלאית מחסן ובית אריזה למיון ושיווק ביצים.

אביחי סטולרו, המתגורר בסמוך לקרקע, פנה לוועדת הערר המחוזית וטען כי מחסן למיון ושיווק ביצים אינו שימוש חקלאי ולכן ההיתר אינו תואם לתוכנית, וועדת הערר קיבלה את טענתו.

בעקבות החלטת ועדת הערר פנתה האגודה לבית משפט המחוזי אשר קבע כי השימוש המבוקש דווקא עונה על הגדרת השימוש החקלאי וכי לא הגיוני שתוכנית המתירה שימוש חקלאי תגביל את השימוש למבנים לבעלי חיים בלבד, ולא תתיר שימושים חקלאיים אחרים.

סטולרו וועדת הערר הגישו ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון. השאלה המרכזית שבה דן בית המשפט העליון היתה האם השימוש המבוקש במסגרת בניית מחסן מרכזי למיון ולשיווק ביצים למאכל שישמש משקים רבים מיישובים שונים, הוא שימוש מותר בהתאם לתוכנית שחלה על הקרקע.

העליון נתן שני מבחנים שיש לענות עליהם על מנת שהשימוש יענה על הגדרת הקרקע החקלאית: המבחן הראשון הוא שאופי הפעילות יהיה בזיקה ישירה והדוקה לפעילות החקלאית, והשני הוא היקף הפעילות והשלכתה על הסביבה החקלאית. במחסן המדובר אמורות היו להתבצע פעולות מיון ואריזה של 120 אלף ביצים בשעה, או 110 מיליון ביצים בשנה, ולשם כך היו צפויות לפקוד את המחסן כ-15 משאיות ביום.

לפיכך קבע בית המשפט העליון, כי שימוש בקרקע למחסן ביצים אינו מהווה שימוש חקלאי מאחר שמדובר במחסן למיון ביצים רחב היקף, שאינה קשורה להפקת התוצרת החקלאית המופקת ביישוב שבו המחסן נמצא, וזו פעילות אשר משנה באופן מהותי את אופי השימוש בקרקע. בית המשפט קיבל את הערעור וקבע כי הקמת מחסן למיון ביצים אינה נכנסת להגדרת שימוש חקלאי והשית על האגודה ועל הוועדה המקומית הוצאות משפט בסך 20 אלף שקל לסטולרו ולוועדת הערר.

"כך למעשה נבחנים גם מקרים של מחלבות, מרכזים לייבוש תבלינים, בתי בד וכיוצ"ב", אומר עו"ד שבתאי. "המבחן הוא האם הייצור הוא מקומי, ואם לא, הוא כבר לא חקלאי".

לדברי שבתאי, גם מועצת מקרקעי ישראל ביצעה שינויי מדיניות בעניין שימושים נלווים לחקלאות במושבים. היום היא מסדירה שימושים מגוונים שבעבר מעמדם לא היה ברור. כך מוכשרים לדבריו כיום "פינות ליטוף בעלי חיים, חנויות ליצור סבונים ובשמים, חנויות ליצור ריבות ומיצים, ומרכזי מבקרים שעניינם חקלאות".

עשרות אלפי שקלים קנס על תחנות דלק

במושב כפר ידידיה שבעמק חפר, סמוך לחלקות מגורים, פועלת עשרות שנים תחנת דלק שקיבלה היתר בנייה ב-1975 לשני מיכלי דלק תת-קרקעיים ושתי משאבות חשמליות. במשך השנים הורחבה תחנת הדלק באופן החורג משמעותית מההיתר עד לחמש משאבות, חמישה מיכלי דלק תת-קרקעיים ומבני עזר שהוקמו ללא היתר.

החוכרים הגישו בקשה להיתר מעודכן ב-1988 שעליו חתמה רמ"י, אך מסיבות שונות לא הונפק היתר בנייה מעודכן לתחנה עד היום. מבחינת רמ"י, תכלית הקמת תחנת הדלק היתה לתת שירות לכלי רכב חקלאיים של האגודה, אך הלכה למעשה היא משמשת כבר במשך שנים לתדלוק רכביהם הפרטיים של חברי כפר ידידיה והיישובים כפר חיים והדר-עם, הסמוכים.

חוכר השטח אף החל לפרסם את התחנה בשלטי חוצות. בשנת 2004 פנתה רמ"י לבית המשפט בדרישה למנוע את פעילותה כתחנה מסחרית. בית משפט השלום בנתניה דחה את התביעה וסירב לפסוק צו מניעה קבוע, אך קבע כי יש להבטיח שבתחנת הדלק ימשיכו להשתמש תושבי האגודה בלבד.

אז הגישה רמ"י ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי מרכז בדרישה למנוע את המשך פעילות התחנה המסחרית ולהגבילה. מנגד טענה אגודת כפר ידידיה באמצעות עו"ד גד שטילמן כי התחנה משרתת את תושבי האגודה בעיקר, וכי השינויים שבוצעו בה היו בהתאם לצרכים המשתנים של הישוב ובידיעת והסכמת רמ"י שחתמה על היתר הבנייה ב-1988.

בית המשפט המחוזי מרכז אישר את המשך פעילותה של התחנה, אך הוציא צו מניעה קבוע נגד החריגות בפעילותה. קרי, כנגד מכירת דלק למי שאינם חברי אגודת כפר ידידיה, הפעלת התחנה על ידי גורם מסחרי, והבנייה הבלתי חוקית שנבנתה בשטח התחנה. הצו מונע את הפעלת התחנה כתחנה מסחרית, וקובע כי שירותי התדלוק יינתנו לחברי אגודת כפר ידידיה בלבד, לרבות רכביהם הפרטיים, ותפעולה יתבצע על ידי כפר ידידיה בלבד. בנוסף הורה בית המשפט לסלק ולפנות מתחום התחנה מבנים שהוקמו ללא היתר ולהתאימה להיתר מ-1975.