950 עמודים - זהו אורכו של פסק הדין המפורט (ויש שיאמרו הארכני), שניתן בבית המשפט העליון בפרשת הולילנד. ירידה לפרטי הפרטים של הפרשה, ניתוח של קביעות בית המשפט המחוזי לפי עשרות העדויות, אלפי עמודי הפרוטוקול, וכיוב' - זהו החומר שממנו עשוי פסק הדין. מטבע הדברים, כשצוללים כך לפרטים, וכשכותבים מסמך בן מאות עמודים, גם שופטים טועים. בחוות-דעתו של השופט ניל הנדל בפסק הדין נכללה טעות בוטה, שאמנם לא השפיעה כלל על הכרעתו, אך צרמה למי שהיה בקיא בהליכים בתיק. השופט נזף חמורות בפרקליטות על כך שהתרשלה ולא הגישה בקשה לצירוף ראיה (הקלטה מן הארסנל הנודע של שולה זקן), כשבפועל הבקשה דווקא כן הוגשה (אם כי באיחור), ודווקא בית המשפט התגלה כרשלן - כשלא זו בלבד שלא הכריע בבקשה בטרם מתן פסק הדין, אלא גם נזף בפרקליטות על אי-הגשת הבקשה.
לאחר שהפרקליטות ביקשה מבית המשפט לתקן את המעוות, פרסם השופט הנדל השבוע החלטה חדשה, המחליפה את נוסח הפסקה השגויה בפסק דינו. הא לכם תזכורת - גם שופטים הם בני אדם.
"התנהלות שאין להשלים עימה"
כך נוסחה הפסקה המקורית של השופט הנדל: "בעיקרי הטיעון מטעמה, ביקשה המדינה לצרף ראיה חדשה שיש בה, לדעתה, לחזק את המסקנה כי השיחה בין דכנר לזקן ביציאתו מהפגישה הנטענת עם אולמרט אכן התקיימה". דכנר הוא כמובן שמואל דכנר, עד המדינה המנוח בפרשה, וזקן, אם בכלל יש טעם להזכיר, היא שולה זקן, מזכירתו לשעבר של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, שהפכה אף היא לעדת מדינה בתיק, בשלביו האחרונים בבית המשפט המחוזי.
בשלב זה של חוות-הדעת, מתחילה הנזיפה החמורה מפי השופט הנדל: "כפי שהערנו במהלך הדיון שהתקיים בפנינו, אין זה מקובל או נכון לבקש הוספת ראיה בערעור כבדרך אגב, במסגרת התייחסות בעיקרי הטיעון. נותר הרושם, כאילו צד אומר 'אינני עומד על הבקשה, אך אם בכוונת בית המשפט לפסוק נגדי - דעו לכם כי יש בידי ראיות נוספות'. עם כל הכבוד, לא זו הדרך להגיש בקשה, ואין להציב מעין תנאי בפני בית המשפט".
עד כאן הנזיפה מוצדקת. המדינה אכן ביקשה את צירוף הראיה בניגוד לסדרי הדין, במסגרת עיקרי הטיעון; ואולם למן השורות הבאות, השופט פשוט שוגה ונוזף במדינה לחינם. השופט מאשים את המדינה שלא טרחה להגיש בקשה, לאחר שהתבקשה לעשות זאת על-ידי בית המשפט בדיון. זאת, כאשר בפועל דווקא בית המשפט הוא זה שלא טרח להכריע בבקשה או אפילו לקרוא אותה. השופט הנדל אפילו לא שים לב לכך שהבקשה הוגשה.
"המדינה לא טרחה להגיש בקשה סדורה ומנומקת לצירוף הראיה אף לאחר מכן. בשלב מסוים, כעבור מספר ישיבות, הודיעה המדינה כי אם יש צורך להגיש בקשה, יש לראות את ההתייחסות בעיקרי הטיעון מטעמה כהגשת בקשה", קבע הנדל ושגה בפסיקתו. מכאן, הנדל אפילו מחריף את הטון ופוסק: "התנהלות כזו אין להשלים עימה. בהינתן ההשקעה המרשימה של המדינה בניהול ההליך בפנינו, נראה כי דרך העלאת הבקשה לא נעשתה מתוך שכחה או רשלנות. הוספת ראיה בערעור היא בגדר חריג, ויש סדרי דין ברורים המכתיבים את האופן שבו ניתן לעשות זאת. המדינה לא פעלה על-פיהם, גם כאשר הוער לה על כך".
הטעות של השופט, כאמור, לא השפיעה על פסק הדין כהוא זה. זאת במיוחד, לאור העובדה שהשופט קבע כי לא הייתה הצדקה לקבל את הבקשה, גם "לו הייתה מוגשת כראוי". "מלבד המחדל הדיוני, נראה כי לא הייתה הצדקה לגופה לקבלת מעין-בקשה כזו בנסיבות התיק דנא, אפילו הוגשה כראוי", פסק הנדל. "בהינתן העיתוי, מהות העניין ואולי אף הצורך להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי, אילו התקבלה הראיה ש'ביקשה' המדינה להגיש על-מנת לאפשר לסנגוריה חקירה בעניינה".
"בקשה סדורה ומנומקת"
מרבית הציבור כמובן, לא שם לב לטעות הזו של השופט בסוגיה זניחה יחסית, שנבלעה ממילא בתוך ים הנאשמים, אוקיינוס האישומים ו-950 העמודים העמוסים במלל אינסופי. ואולם, בפרקליטות המדינה, היו פרקליטים שהגישו את הבקשה וגם יצאו נזופים שלא בצדק. זו הסיבה שבפרקליטות החליטו להגיש בקשה לתיקון פסק הדין. פרקליטיו של אולמרט הסכימו לתיקון, בתנאי שהוא לא ישנה מתוצאת פסק הדין או יוביל לקבלת בקשת הפרקליטות.
וכך נוסחו הדברים בפסקה המתוקנת, בהחלטתו החדשה של הנדל: "רק לאחר שעמדה זו (לפיה על המדינה להגיש בקשה מסודרת לצירוף הראיה - ג'מ'), טרחה המדינה להגיש בקשה סדורה ומנומקת לצירוף הראיה ב-7.12.2014. יודגש, כי בקשה זו הוגשה לאחר שכבר הוגשו עיקרי הטיעון מטעם אולמרט, ולאחר שבאי-כוחו סיימו להשמיע את טענותיו באשר להכרעת הדין בעניינו בדיון בעל-פה".
השופט הוסיף כי "נראה לי כי לא הייתה הצדקה לגופה לקבלת מעין-בקשה כזו בנסיבות התיק דנא, אפילו לאחר שהוגשה בקשה. כך בהינתן העיתוי מהות העניין ואולי אף הצורך להחזיר את הדיון למחוזי, אילו התקבלה הראיה".
הסכמת הצדדים
את הבקשה לתיקון פסק הדין הגישה הפרקליטות על בסיס סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט, העוסק בטעויות טכניות דוגמת טעות סופר. השופט הנדל העיר כי הסעיף אינו מתאים לסוג הבקשה, אך הסכים לתקן את פסק הדין, על-בסיס הסכמת הצדדים, כפי שסעיף קטן אחר בחוק - סעיף 81(ב) אכן מאפשר.
"הבסיס הלגיטימי לתיקון במצב כזה הוא הסכמת הצדדים", מסביר פרופ' אורן גזל-אייל מאוניברסיטת חיפה, מומחה למשפט פלילי המשמש גם כראש המרכז לחקר פשיעה, משפט, וחברה. "בעניינים שבסדר דין", מסביר גזל-אייל, "הסכמת הצדדים גוברת במקרים רבים על הוראות החוק. כפי שהסכמה יכולה לאפשר קבלת ראיות בכתב, ללא עדות בבית המשפט".
גזל-אייל מעיר כי "יש כמובן דברים שלגביהם הסכמת הצדדים לא תשנה - לדוגמה מקרים שהצדדים מסכמים כי יש לבית משפט מסוים סמכות עניינית (להבדיל מסמכות מקומית - ג'מ') - אין בהסכמה כדי להעניק לבית המשפט סמכות שלא ניתנה לו בחוק".
- האם הסכמת הצדדים יכולה לגבור על עקרון סופיות הדיון?
"במקרה הזה, מכיוון שאין כאן השלכות על תוצאת פסק הדין, התשובה היא כן - ההחלטה של השופט לגיטימית, במיוחד שמטרתה למנוע מצב שיישאר בפסק הדין פרט לא מדויק".
- האם להערכתך בתיק בעל פרופיל ציבורי נמוך יותר, היה השופט נוהג בצורה דומה?
גזל-אייל: "לטעמי כן, משום שאין מחלוקת שהפרט שגוי. מה יקרה ביום שבו לא תהיה הסכמה, אך בית המשפט יגלה פתאום שטעה? שאלה מעניינת".
השופטת שכחה עדות ותיקנה את הטעות
פרופ' גזל-אייל מציין החלטה נדירה שהתקבלה בינואר האחרון על-ידי שופטת בית משפט שלום לתעבורה בחדרה, כרמית פאר-גינת, בנסיבות דומות (חלקית). מדובר בתיק שבו הורשע נהג באחריותו לתאונת דרכים שהתרחשה בכביש החוף ב-2008. השופטת כתבה פסק דין מרשיע, ארוך ומנומק, שבו פסקה כי העובדה שהנהג הנאשם לא הזמין את הנוסעת הנוספת שהייתה עמו ברכב בזמן התאונה להעיד מטעמו, משמשת לחיזוק הראיות נגדו ותומכת בהרשעתו של הנאשם. ואולם, לאחר פסק הדין הסתבר שהשופטת (העוסקת ככלל השופטים, בעשרות תיקים במקביל), פשוט טעתה. הנוסעת הובאה לעדות, והשופטת פשוט שכחה מהעניין וכתבה פסק דין שלם, בהתעלם מהעדות ותוך ייחוס משקל שלילי לאי-הבאת העדה.
השופטת מצאה לנכון לחזור בה לאחר הכרעת הדין ולפני גזר הדין ולתקן את הכרעת הדין השגויה. עם זאת, ההרשעה, נותרה על כנה. השופטת נימקה כי במשפט הפלילי, פסק הדין אינו נחשב ככזה שניתן, עד שלא ניתן גזר הדין, ולפיכך - הדיון לא הסתיים עד שלא ניתן גם גזר דין. "אני סבורה כי מקום שבו בית המשפט מבחין (בין ביוזמתו ובין אם לאו) בטעות, הוא יכול לתקן טעות זו, כל עוד לא ניתן פסק דין סופי בתיק", כתבה השופטת. בהמשך הוסיפה כי "הרי מטרתו של ההליך הפלילי היא עשיית צדק".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
