דגל הסטייה בישבן של "הארץ"

בעלי העיתון מעודדים "אמנות" כזאת ומקדמים את המבטאים אותה. נאורים, כאילו

השבוע התקיימה, כידוע, ועידת "הארץ" לתרבות. מה זו ועידה אנחנו יודעים. מה יש בתרבות - פעם ידענו. עכשיו, מזמן, כבר לא. גם סיפורי רכילות נכללים בהגדרה זו, גם כתבות על תוכניות טלויזיה טראשיות, וגם כתיבה על ספרים שהם הכול חוץ מספרות.

וכזאת הייתה גם הוועידה המדוברת. היו שם דברים שאפשר לקרוא להם תרבות, אפשר גם תת-תרבות, ואפילו אנטי-תרבות. כי בעיתון "הארץ" המושג תרבות נהפך בעשורים האחרונים לבעייתי מאוד.

גילוי נאות: לפני הרבה שנים הייתי העורך האחראי של "הארץ".

מורמים מעל העובדות

אני מניח שהציבור כבר מודע לאירוע בוועידה, של תחיבה עצמית של דגל המדינה לישבנו של אחד בשם אריאל ברונז, המוגדר "אמן". את הקשר שעשה בין ישבנו לדגלנו הוא מסביר כמחאה מקובלת במשטרים אפלים. זה מה שיש לנו פה? אני חושב שיש לנו משטר גרוע, המתעקש להיות יותר גרוע. אבל אפל? במשטר אפל, ברונז היה מוצא עצמו בכלא עם ישבנו. אבל מה זה משנה, "אמנים" מסוגו של ברונז רואים עצמם כמורמים מעל העובדות.

הם רואים עצמם גם כמורמים מעל לחוק (חופש הביטוי וכיו"ב, אתם יודעים). אבל החוק חשב אחרת, וזימן את ה"אמן" לחקירה בחשד לעבירה על החוק האוסר העלבת סמלי מדינה. במקביל זומן לחקירה גם מנכ"ל "הארץ", כדי לברר אם העיתון ידע מראש לאן ייתחב דגל המדינה על במת הוועידה (לפי ברונז, העיתון ידע גם ידע). להפתעתי, לא מצאתי בידיעה ב"הארץ" התייחסות לשאלה אם ידע או לא. אולי שומרים זאת כצימוק לחקירה.

המקום הטבעי לבעלי דעות מעוותות

מכל מקום, זה גם לא כל-כך משנה. בין אם ידעו ובין אם לא ידעו, הנקודה היא שלא מפתיע שאירוע כזה מתרחש בוועידת "תרבות" של "הארץ". עיתון זה, למרבה הצער, נותן כבר זמן רב במה לפריקים וסטיות במסווה של מחשבה "נאורה". מה יותר סוטה, ככה יותר נאור.

הגישה הזאת הייתה מאז ומתמיד צמודה למו"ל העיתון עמוס שוקן. הוא תמיד חש קירבה ואהדה לבעלי דעות מעוותות. כמובן - בכיסוי של קידמה ותרבות אוונגרדית. ברור, כי מי שהוא באמת איש תרבות סולד מסוג התרבות הקלוקלת ש"הארץ" אוהב לאמץ אל דפיו. להבדיל מהתרבות הצרופה והמעשירה שגם אותה ניתן למצוא בין דפיו.

פרברטיות ונאורות

לא אנקוב בשמות, כל קורא "הארץ" יודע מי הכותבים בעלי הדעות הפרברטיות - הן בתחום הפוליטי, הן ה"תרבותי". אבל לא כולם מכירים את האנשים האחראים לתופעה יותר מהכותבים, כלומר בעלי העיתון, עורכיו ומנהליו. אלה לא רק מאפשרים כתיבה נטולת אחריות ולעתים קרובות גם אי-אמירת אמת. הם מעודדים כתיבה כזאת, ומקדמים את הכותבים אותה. נאורים, כאילו.