תרבותיים? תפנו מקום (וכסף)

"קאט דה בולשיט" של מירי רגב מקביל לשריפת החזיות של הפמיניסטיות ב-1968

1. מירי רגב, זה לא הסיפור. היא רק ההכרזה המתריסה והקולנית של השלב הנוכחי בהתקוממות העממית של התרבויות הנעלמות. היא הצ'ארלי ביטון, המורד המושמץ והקולני של שנת 1971, ממקימי תנועת הפנתרים השחורים ("הם לא נחמדים", קבעה אז ראשת הממשלה גולדה מאיר). היא הבטי פרידן, העיתונאית האמריקאית שהביאה ב-1963, ברעש רב, במחלוקות קשות ובביקורת קטלנית, את עידן הפמיניזם שהתבשל על אש קטנה מדוכאת ומבוישת עשרות שנים קודם.

"קאט דה בולשיט" של רגב השבוע מקביל להפגנת שריפת החזיות של הפמיניסטיות הרדיקליות ב-1968. בזכותן היום כבר לא צריך את זה. בזכות כל השמות הללו המושתקים הפכו לקול גדול שעושה עדיין דרכו לזרם המרכזי.

2. אין הבדל בין הוועד המונופוליסטי של עובדי חברת החשמל, הנמלים, הבנקים ועובדי המדינה לבין המונופול המאורגן של האליטה התרבותית. בכל פעם שמנסים לשחרר, לפרק, להרחיב את התחרות בכל אחד מהם - קמה זעקה גדולה בתוספת איומים שונים ומשונים. תקיפתה ברמה האישית של רגב, אף שנראה שבסגנון דיבורה היא מייחלת לה, היא כוונה להסיט את הדיון הציבורי מהנושא האמיתי והוא שלטון אליטיסטי ואינטרסנטי של קבוצה קטנה בתרבות, בהגות, ובעיקר בתקציבים. אולי לא מנומס, אבל בטח גם לא רלוונטי איך רגב מתבטאת - מקסימום אל תזמינו אותה לליל הסדר - יש לבחון את מעשיה.

3. מקימי הארץ, אנשי הרעיון הציוני של יהודי אירופה, הם שהקדימו ובאו וקבעו את התרבות האירופית-מערבית שלהם כמאפיין הנבחר והנחשב לארץ החדשה. בשם רעיון "כור ההיתוך" הם דחקו, הדפו וריסקו את כל האחרות. הם תפסו את התרבות המערבית שלהם כעליונה וייבשו את מי שלא. אבל התרבויות האחרות סירבו לגווע ולהיעלם, ולכן כבר עשרות שנים מתקיימת כאן מלחמת תרבות עיקשת, מסיבית ודורסנית (ינואר 2002, יו"ר שינוי אז, ח"כ יוסף לפיד, שומע את "את אינך" של עמיר בניון שהושר בעברית ומרוקאית וזועק בכעס: "טול כרם כבשה אותנו").

ההחלטה ליצור ישראלי-יהודי חדש הפכה לנגזרת של אותה חשיבה מערבית שבחרה להדוף כל סממן או זיכרון בסיפורת, בשירה, בפילוסופיה, בהגות, בשפה ובכלל של תרבות שאינה שלהם.

כך הפך סיפורם של יוצאי אירופה להיסטוריה של העם היהודי כולו - בחיים, בספרי הלימוד, באמנות, בתרבות ובתודעת הצעירים שהתביישו בתרבות המזרחית של הוריהם (הסיפור שלי: גרנו ברחוב הראשי בגבעתיים, עם מרפסת לרחוב. אני בפאניקה ובושה, בכל שנות נערותי, הייתי כועסת, מנמיכה וסוגרת את הרדיו שעינג כל כך את הוריי כשהשמיע שירים של אום כולתום, פאריד אל אטרש ואחרים. פחדתי עד אימה שהחברים שלי שיעברו ברחוב יגידו שאנחנו ערבים, פרימיטיבים).

4. דור אחר דור שקע ב"צבריות" וסירב להכיר את הוריו ואת מוצאו. אבל החיים והדנ"א חזקים מכול. המרד הבולט נגד החד-תרבויות היה פוליטי. מזרחים, אף שמאות שנים חיו לצד שכנים ערבים, פנו למפלגת הימין רק כי לא רצו לבחור במפלגות השליטה-רמיסה (אבא שלי נהג לומר: "מפא"י דפקו את בגין ומפא"י דפקו אותי, אז לא מעניין אותי מה אומרת המפלגה, אני הולך עם בגין").

האינטלקט, המוזיקה, השירה, הפיוט, המחשבה הפילוסופית, הסיפור ההיסטורי, הכבוד ודרך הארץ של תרבויות מופלאות בנות אלפי שנים - שכאן חשבו שהן מין פולקלור נחות - נאחזו וסירבו להימחק. שרידים חלחלו גם אצל המתמרדים, עד שהגענו עתה לדור האחרון שיכול לעורר מחדש ובגאון את התרבות הזאת כפי שנשתמרה אצל אלה שכבר נעלמו מן העולם בלי שאיש התעניין בהם.

5. זה הדור הנוכחי. צאצאי העולים של שנות החמישים שקמים ומתקוממים. גם מי שציפה שנישואים מעורבים בין בני זוג ממזרח ומערב יעלימו את המזרח ויביאו לניצחון הסופי והמוחץ של המערב - טעה בגדול. הדור הנוכחי של בני המזרח נלחם ומבקש להחיות ולהאדיר כל פיסה בתרבות היהודית המפוארת שהושכחה והועלמה לפני שתיכרת ותיעלם. תנועות קמו ומתקיימות כבר שנים - זמרות וזמרים, כותבות וכותבים, רוקדות ורוקדים מטפחים בכוח את הקלאסיקה היהודית של ארצות מוצאם. משמרים זכר היסטורי ונרטיב חברתי ומדיני. קהילות שלמות מתאספות ומגוננות על מסורות ששרדו (יותר מ-20,000 איש כבר הצטרפו לקבוצת הפייסבוק "משמרים את השפה העיראקית". זה יותר משנתיים שהתזמורת האנדלוסית, שמספר המופעים והמינויים שלה נמצאים בעלייה מתמדת, מעלה מופע בשם "האנדלוסית לילדים"). זהו דור שהתחנך בתרבות מערבית, שצמח ומבין את ההומניזם האוניברסלי ואת זכויות האדם, אבל מתעקש להיות פיוז'ן ייחודי בין התרבות השלטת לתרבות המוצא של הוריו, סבא, סבתא רבא, שבה ערכים דומים משתלבים בהרמונה עם המערבית.

6. אבל יש מי שרואה ברב-תרבותיות הזאת איום. מירי רגב היא לא האיום. היא רק המצגת שלו. במקרה הטוב, זהו איום על המכנה המשותף שהמדינה הצעירה המערבית ביקשה לכונן. במקרה הרע, שהוא המתקיים כאן, זהו איום על ההגמוניה ועל הפריבילגיות שמהן נהנתה הקבוצה שטיפחה וקיימה בכוח את העמדה שלפיה על כולם להתיישר בהתאם לקוד הגנטי של התרבות, ההיסטוריה והזהות שלה.

כל זה מיתרגם לכסף, הרבה מאוד, הרבה מאוד מאוד כסף, שזרם פה באין מפריע במשך שנים ארוכות רק לכיוון אחד: תחזוקת ההגמוניה, המונופול של תרבות אחת, מונוליטית, שדחתה בבוז, חיסלה במכוון ולא השאירה כבוד ראוי לאחרות.

 

7. יש להפריט את תקציב התרבות לרמה המוניציפלית - עיריות, מועצות, רשויות מקומיות. כל מועצה תחליט על מה תוציא את כספי התרבות שלה, בהתאם לאופי ולעניין של אנשי היישוב. אם ירצה ראש עיריית אופקים לממן תיאטרון יידיש - שיעמוד מול בוחריו. יכוון ראש עיריית תל אביב את כל הכסף לאופרה ולהבימה? שיעמוד גם הוא מול בוחריו.

8. מירי רגב, בדרכה הלגמרי לא אלגנטית, מבקשת לפלס דרך חדשה לתרבויות האחרות, שאלה השנים האחרונות שאפשר לעשות עמן צדק היסטורי, לחדשן ולשמרן.

וצדק היסטורי פירושו שמונופול התרבות הקיים יצטרך לפנות מקום, לוותר על קצת מהמרחב שהשתלט עליו, על חלק ממעמדות השליטה שקיבעו לעצמם וגם, מה לעשות, לפנות ולוותר גם על חלק מהתקציבים. כי מהעוגה הזאת שממומנת מכיסי הציבור כולו, כולל כולם, ראויים לאכול כולם. הפילהרמונית כמו האנדלוסית. לא עוד קומץ מחזיקי הפריבילגיות המולדות שהשתלט ונאחז בקופה בכל כוחו. זה מה שמירי רגב עושה, רוצה לעשות, או לפחות מתכוונת לעשות, אחרי שהיא נואמת. היא גם צודקת בעוד עניין: זה הכול כסף. הקונספט החביב של "סתימת פיות" - כל כולו הוא הפחד מפיזור תקציבים. כי אם מפזרים, רחמנא ליצלן, בין אלה ואלה, הרי המיוחסים המורמים מקבלים פחות. ואז עולה הזעקה: אויה! הפשיזם משתלט עלינו!

האליטה המאוימת מתחזקת את המניפולציה של המילים: "פטריוט" שווה "פאשיסט", "אהבת הארץ" שווה "מתנחל הזוי", "שורשים" - "פרימיטיבי", "לימוד מחשבת ישראל" - חרדים שחורים, ו"תרבות המזרח" - היא הרי כבר חוסלה בימי פרעה. זכותם של אזרחים להחזיר לתרבות הרשמית והמתוקצבת (אחרי הכול זה כסף של הציבור) את הערכים שעליהם גדלו, וזכותה של שרת תרבות לשמש להם לפה. אם יותר אנשים לא ירצו אותה ואת דעותיה - זה יתבטא בבחירות הבאות. קחו סיכון.

9. תטעה מירי רגב אם בסגנונה, ותוך כדי המלחמה הצודקת שלה לאפשר לכולם ליהנות מעוגת התקציב, תאיים לרסק את כל מה שנבנה כאן במשך השנים, שנות ההשתלטות והדיכוי של הממלכה המערבית-אשכנזית. כי מהות החוכמה המזרחית היא למצוא את שביל הזהב. את המקום שבו יש מקום, ביטוי והכרה לכל מה שהוא חלק מהישראליות. כי זו המהות האמיתית המקורית של תרבות אנשי המזרח, כי זו צריכה הייתה להיות המהות האמיתית של מדינת ישראל, לפני שחלק אחד השתלט עליה.

10. ענווה, סבלנות, הבנה, פתיחות, כל מה שטמון בליברליזם הנאור שאתם מתהדרים בו - זה מה שנדרש עכשיו מכם, חברי מונופול העבר, המערבי-אשכנזי. אל תהיו חזירים - תשאירו מקום, בחיים, בתרבות ובתקציבים, גם לאחרים. כי אם זה לא ייעשה תתחולל פה מלחמת תרבות קשה ומדממת, שאתם תהיו הראשונים שייפגעו ממנה. כי דור שזוכר את הוריו מרוסקים ומושא לבוז ועלבונות לא יוותר.

אל תטעו בנימוס, בשקט המאופק, במתינות ובכבוד העצמי ששולטים היום בשיח הלוחם של אנשי התרבות העתיקה-המתחדשת. אל תאמינו יותר לזרמים ההיסטוריים שקבעו "לשווארצע יש רגשי נחיתות, הם מתפרעים, כמו שעשו המרוקאי-סכין במהומות ואדי סאליב בחיפה והשחורים הלא נחמדים של הפנתרים בירושלים, אז אל תדאגו, עוד קצת והם ישתתקו".

זה כבר לא יקרה. לא עוד.

stella-k@globes.co.il