כך הימין מנצח בכל דיון

במקום לעסוק בטענות, תוקפים את מי שמעלה אותן

אד הומינם/ איור : תמיר שפר
אד הומינם/ איור : תמיר שפר

א.

לפי הדיבורים והדיונים בתקשורת ובפוליטיקה על שלילת אזרחות, כבר חשבתי ששוללים פה אזרחויות על ימין ועל שמאל (סתם, נו, רק על שמאל. ועל ערבים, כמובן). מה רבה הייתה הפתעתי כשגיליתי שמקום המדינה ועד היום שללה ישראל אזרחות משני אנשים בלבד - מנאהד אבו קישאק, יליד לוד שהיה חבר מרכזי בחמאס; וקייס עובייד, תושב טייבה שעבר ללבנון והיה פעיל בחיזבאללה. כלומר, אפילו במדינה משולחת רסן וחסרת עכבות כמו ישראל מדובר בצעד חריג עד מאוד. את שתי האזרחויות הנ"ל שלל ב-2002 (ואני לא אומר שלא בצדק) שר הפנים דאז אלי ישי, שמאז הוקא מהחיים הפוליטיים על-ידי הציבור הישראלי. וטוב שכך. גם שהוקא וגם שעל אף שהלשון קלה על ההדק, עדיין נשמר פער סביר בין דיבורים ריקים למעשים רעים.

כך גם בעולם, אגב. שלילת אזרחות, ודאי במדינות דמוקרטיות, היא צעד קיצוני ונדיר (מלבד שלילה על רקע טכני כמו רמאות או כפל אזרחויות). זה לא סתם שמדובר בצעד נדיר - אזרחות היא הזכות הבסיסית ביותר שיש לאדם. הזכות הכי לא מותנית שיש. מהרבה בחינות היא הזכות לזכויות: אין כמעט זכות (וגם חובה) שלא תלויה באזרחות. בלי אזרחות, האדם הוא עלה בלתי חוקי שנידף ברוח. אמנה בינלאומית שישראל חתמה עליה (אך לא אשררה) קובעת שאין לשלול אזרחות אם האדם יישאר בלי אזרחות.

השאלה כמה זה יכול להימשך. אחת ההצלחות הגדולות של הימין - ויש לו כל-כך הרבה - היא ההחדרה הסבלנית והעקבית של המשוואה שמצדה האחד נאמנות ומצידה השני אזרחות. הרבה מאוד דוברים ולוביסטים יש למשוואה הנוראה הזו, תקצר היריעה למנות את כולם בשמות (ורק תעשה אותם מרוצים). אחד אחרי השני הם קוראים לשלול את אזרחותו של פלוני (כלומר ערבי) או אלמוני (כלומר שמאלני) ומכניסים תיקונים חוזרים ונשנים בחוק האזרחות שחוקק לראשונה ב-1952. תיקון אחד הוכנס ב-2008, השני הוכנס ב-2011 ושניהם הוסיפו נסיבות שייקלו על המדינה לשלול אזרחות, ושניהם מספיק מעורפלים כדי להישמע מספיק נחרצים, כמו "הפרת אמונים" ו"בגידה".

האחרון שזכה, במירכאות כפולות ומכופלות, לעמוד בלב הסערה הוא חגי אלעד, מנכ"ל בצלם שנסע לנאום במועצת הביטחון של האו"ם והקים מהומה. אמנם ברור ומובן מאליו שאיש לא יכול לשלול את אזרחותו של חגי אלעד, את הדיון בעניין הזה תמיד חשוב לקיים.

ב.

וזה בדיוק הניצחון של הימין. כמו תמיד, הימין עובד בשיטת העז. הדיבורים על שלילת האזרחות הם העז שהוכנסה לחדר על מנת ליצור צפיפות מזויפת. למעשה, מדובר בשתי עזים. העז הראשונה היא שלילת (או לכל הפחות התניית) אזרחותם של הערבים; בהתחלה חלק מהערבים, עכשיו כמעט כולם. היה צפוף, היה קצת מסריח, אבל בסוף מתרגלים, כמו לכל דבר. ואז מכניסים את העז השנייה: "שאלת" הלגיטימיות, ומשם האזרחות, של השמאל. בהתחלה קיצוני, אבל הקו זז מהר. אני עומד באותו מקום פחות או יותר, אבל כל בוקר נראה לי שאני יותר קיצוני מאתמול.

בסוף יעשו טובה ויוציאו לרגע את העזים וכולנו נרגיש קצת יותר מרווח, אבל בחדר של השיח הישראלי יישארו הדברים שרצו להכניס אליו מהתחלה: הדיבור המסריח על בוגדים, חסרי נאמנות, מלשינים וכיוצא באלה. אלעד הוא רק עוד חוליה בשרשרת, שלב במשחק.

ויש כמובן את העז הראשית, שאותה לא מוציאים מהחדר ואולי בכלל החדר נבנה סביבה: במקום לדבר על הלגיטימיות של שליטה כה ארוכה בעם אחר, מדברים על הלגיטימיות של המתנגדים לשליטה הזו. וזו בפני עצמה גאונות של הימין. מדובר בבור ששמאלן לא יכול שלא ליפול בתוכו - להתחיל בלשכנע ש"גם" הוא רוצה בטובת המדינה, ש"גם" הוא אוהב אותה ונאמן לה. כי הימין בטוח רוצה, לגביו אין סימן שאלה. זה לא דיון, זה יותר כמו תחרות ריצה שמתחילה כשאתה בפיגור של עשרים מטר והרגליים שלך קשורות.

ג.

אחרי שמנפים את העצבים ואת הקללות, שלושה טיעונים עיקריים הופנו מימין כלפי חגי אלעד. אף אחד מהם, אגב, לא נגע בחופש הדיבור שלו. אתה יכול לומר מה שאתה רוצה, אבל א) למה לעשות את זה בחו"ל, הרי לא מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ. ב) ההצגה חד צדדית מדי נגד ישראל. ג) הקריאה למועצת הביטחון לפעול נגד ישראל.

נתחיל דווקא מהסוף. כאן יש ממש בטענות הימין. אם הסעיף הזה לא היה, היה לי קל הרבה יותר להגן על הנאום. זה לא התפקיד של בצלם.

אבל, וזה אבל חשוב, אין לי שום בעיה עם עצם הקריאה לעולם להיות יותר מעורב (דיפלומטית) בסכסוך הישראלי פלסטיני. אני מסכים לגמרי עם טענתו העיקרית של אלעד - המצב פה הוא לא רק סוגיה ישראלית פנימית. אגב, כמו רוב הסוגיות בעולם. הימין אוהב לומר שבמלחמה בסוריה אף אחד לא מתערב, אבל נראה לי שזה פשוט בגלל שהם לא רואים הרבה חדשות מהעולם. והמצב הוא לבטח לא רק סוגיה יהודית פנימית. ברור שהאינטרס הישראלי צריך לעמוד בראש רשימת האינטרסים שלנו, אבל אנחנו לא לבד בעולם. אף אחד לא לבד בעולם, כמעט. ואף אחד לא רוצה להיות לבד בעולם. גם לא אנחנו.

זה גם די מבטל את טענה א'. למה לעשות את זה בעולם ולא פה? קודם כול, כי אנחנו חיים בעולם, ולא רק פה. ולא רק שאנחנו חיים בעולם - אנחנו חיים בתקופה שקופה ומתוקשרת. פה ובעולם זה פחות או יותר באותו מקום. יש אינטרנט, אתם יודעים, ותוכנות תרגום, וסקייפ ויוטיוב. הגבול בין שיח פנימי לשיח חיצוני לא קיים יותר. אפשר לצמצם את הרזולוציה של הטיעון עוד ועוד: לאו דווקא מול מועצת הביטחון ולא במליאה, נניח, אבל זה באמת לא העיקר.

וחוץ מזה, לא נעים להזכיר, אבל בלי העולם לא הייתה קמה ישראל וגם היום בלי העולם אין ישראל. ישראלים לא יכולים להמשיך להעלים את העולם על-ידי כיסוי העיניים.

ד.

טענה ב' - על החד צדדיות שבהצגת הדברים - פשוט משעשעת. ככה זה בדיונים ובוויכוחים, אנשים תופסים צד. והטענה הזו משעשעת שבעתיים כשהיא באה מצד ימין, הידוע באהבתו לניואנסים ולמורכבויות, כמו שיעידו אינסוף התבטאויות ואישים שאין אפילו טעם להציג כאן. יצא לי כמה פעמים לדבר עם חברים מימין, וזה תמיד נורא כיף לראות איך בנאדם מצליח לומר לך "עזוב, אין עם מי לדבר" וכשאתה עונה לו הוא משיב לך "אבל למה אתה מציג את הדברים בצורה כזו חד צדדית?".

יש עוד טיעון שחוזר על עצמו שוב ושוב: "בשמאל לא מקבלים את דין הבוחר". טוב, זה כבר לחזור לשיעור הראשון בדמוקרטיה ובחיים ציבוריים. התפיסה כאילו לאזרח יש הזדמנות אחת של פעם בכמה שנים להשפיע על פניה של המדינה - ובין לבין אסור לו לעשות שום דבר להיאבק או לפעול למען מה שהוא מאמין בו - היא פשוט מטורפת. והיא כמובן גם צבועה. הנה, הימין מפגין בעמונה. מה, הוא לא מקבל את הדין? בחרתם קיבלתם, לא?

ההפך הגמור הוא הנכון. זכותו של אזרח, ויש יטענו שגם חובתו המוסרית, היא להמשיך ולקחת חלק פעיל בחיי הכלל. יש רק דרך אחת שהיא באמת לא לקבל את דין הבוחר: הפיכה. השמאל, תאמינו לי, רחוק משם ת"ק-ת"קי פרסאות. כל מה שהשמאל עושה - על ארגוניו ופעיליו - הוא עמוק בתוך כללי המשחק. לרוב הוא אפילו לא עובר את חצי המגרש.

והנה זה שוב בא, הבור השני שאף שמאלני לא יכול שלא ליפול לתוכו: למה צריך בכלל לשכנע מישהו שפעולת מחאה אזרחית, פעילות ציבורית או התנגדות למדיניות הממשלה היא דבר לגיטימי? הרי ההפך הגמור הוא מה שאמור היה לקרות. הדבר היחיד שלא לגיטימי בכל מערכת היחסים של המדינה וארגוני השמאל היא הדרך שבה היא משתיקה אותם, נלחמת ופוגעת בהם. אבל במקום זה, מי שנאבק על הלגיטימיות הם הארגונים.

ככה זה נעשה, חברים - עז, ועוד עז. ועוד אחת.

צרו איתנו קשר *5988