"הטענה שגוף בנקאי נדרש לחשאיות לא מתיישבת עם פעילות לנדמרק"

מה ניסה להסתיר בנק ההשקעות האמריקאי לנדמרק? בפסק דין תקדימי שניתן בימים אלה בבית הדין הארצי לעבודה - בהרכב של 5 שופטים ונציגי ציבור - נפסק כי עיקרון פומביות הדיון של הליכים משפטיים גובר על רצונו של בנק השקעות זר להימנע מפרסום פסק דין נגדו.

"גלובס" חושף כי בית הדין הארצי הסיר את הפרגוד מאחורי פסק הדין שניתן לפני כשנה על-ידי בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב נגד לנדמרק ישראל ולנדמרק ארה"ב. פסק הדין האזורי חייב את בנקי ההשקעות לשלם כחצי מיליון שקל למנכ"ל לשעבר של שלוחת הבנק בארץ, דורון בירגר. בירגר כיהן בעבר גם כמנכ"ל חברת אלרון.

השופטים לאה גליקסמן, אילן איטח ורועי פוליאק, כתבו בפסק דינם כי "לא זו בלבד שהמשיבות (לנדמרק ארה"ב ולנדמרק ישראל. ח', מ') לא הרימו את הנטל להוכיח כי ענייננו באחד המקרים החריגים המצדיקים איסור פרסום, אלא ספק אם הועלתה על-ידן טענה של ממש שבעטיה יש לאסור את הפרסום". לדברי בית הדין הארצי, בנק ההשקעות לא העלה טענה ממשית ראויה לאיסור הפרסום שחל עד היום, על הסכסוך וההחלטות בגינו.

לדברי השופטים, הטענה היחידה שהעלה לנדמרק להמשך איסור הפרסום על ההליך, הייתה "כללית ולא מבוססת הנתמכת בקישור לאתר אינטרנט, שלפיה הדין האמריקאי אוסר על פרסום כלשהו בכל הקשור לפעילותם של בנקים כדוגמת לנדמרק".

השופטים הוסיפו כי "טענה שלפיה גוף עסקי בתחום ההשקעות והבנקאות נדרש לחשאיות מלאה, עד כי הידיעה על עצם היותו צד להליך משפטי מהווה הפרת הוראה חוקית מצדו, העלולה לגרום להטלת סנקציות כלפיו, אינה טענה מובנת מאליה, ויהיו מי שיראו בה טענה שאינה מתיישבת עם פעילות המשיבות, שמחייבת מאמצי שיווק וחשיפה לפחות לסקטורים מסוימים".

תחילת הפרשה בשנת 2010, אז פנה ראלף (רפי) קליין, מנכ"ל וממקימי בנק ההשקעות וחברת הייעוץ האסטרטגי לנדמרק ונצ'רס, אל דורון בירגר וביקש ממנו לסייע לו להקים ולנהל את הפעילות של בית ההשקעות בישראל. זאת, משום שברגר נחשב לאחד המנהלים הבולטים בתעשיית ההיי-טק הישראלית, ובין היתר, שימש במשך שנים רבות כמנכ"ל חברת אלרון.

בירגר נענה לאתגר, והחל ממארס 2010 התחיל לשמש בפועל כמנכ"ל של הזרוע הישראלית של לנדמרק, אשר מתמחה בתעשיית ההיי-טק. במסגרת תפקידו כמנכ"ל וכמנהל הפעילות בארץ של לנדמרק, היה על בירגר לאתר חברות טכנולוגיה ישראליות בעלות פוטנציאל עסקי המבקשות לגייס משקיעים אסטרטגיים ו/או פיננסיים, ולסייע להן לגייס משקיעים, להירכש או להתמזג עם חברות קיימות, וכן לסייע להן במתן שירותי פיתוח עסקי בשוק האמריקאי. לפי ההסכם, בירגר השתכר 10,000 דולר בחודש, וכן הובטח לו תגמול נדיב נוסף, באמצעות מנגנון בונוסים.

אלא שבשלב מסוים עלו יחסי הצדדים על שרטון. בירגר טען כי חלק משכרו ומהבונוסים שהגיעו לו לפי הסכם העבודה עם לנדמרק, לא שולמו לו. ב-2013 הגיש בירגר לבית הדין לעבודה בתל-אביב תביעה נגד לנדמרק ארה"ב ולנדמרק ישראל.

בירגר טען, באמצעות עו"ד גדעון שפק, כי לנדמרק חייב לו כ-1.7 מיליון שקל שהתחייב לשלם לו בתמורה לעבודתו כמנכ"ל השלוחה הישראלית. במסגרת ההליך שהתנהל משום-מה בדלתיים סגורות, התגונן לנדמרק מפני התביעה, בטענה שבירגר לא היה עובד של החברה, וכי בין הצדדים לא שררו יחסי עובד ומעסיק. להוכחת גרסתו זו, טען הבנק, באמצעות עו"ד שני שייביץ-קליין, כי שכרו של בירגר שולם בחשבונית.

בדצמבר 2015 קיבלה השופטת אורנית אגסי מבית הדין האזורי בתל-אביב, את תביעתו של בירגר באופן חלקי. נקבע כי בין הצדדים שררו יחסי עבודה, וכי בירגר הוא "חלק מהצוות הניהולי הבכיר של החברות".

בפסק הדין של בית הדין האזורי אף נקבע כי הכספים שהגיעו לבירגר - כבונוס בגין הצלחותיו - לא שולמו לו, בשל אי-יכולת כלכלית של לנדמרק: "הנתבעות הודו במסמכים ששלחו לתובע כי הן לא משלמות את הסכומים הנ"ל בשל אי-יכולתן הכלכלית".

בית הדין ציין כי עדותו של בירגר הייתה "אמינה, עקבית וקוהרנטית", ומנגד מתח ביקורת על עדותו הבלתי מהימנה של המנכ"ל קליין, שניסה להתחמק ממענה. "הנתבעות, לא רק שלא הוכיחו את היעדר יחסי עובד ומעביד כפי טענתן, אלא למדנו מהמסמכים ומעדות קליין את ההיפך, שכן בזמן אמת, ראו הנתבעות את התובע כעובדם לכל דבר ועניין וכמנהל בכיר, וכל טענותיהן בדבר היעדר יחסי עובד ומעביד מהווה טענה כבושה ומגמתית על-מנת למנוע מהתובע קבלת כספים המגיעים לו". כן נמתחה ביקורת נוקבת על לנדמרק, שלדברי השופטת - "יצר לטעמנו מחלוקת מדומה רק לצורכי הליך זה".

בסיכומו של דבר, השופטת חייבה את לנדמרק לשלם לבירגר 485 אלף שקל בגין בונוסים ושכר, וכן חייבה אותו לשאת בהוצאות המשפטיות של בירגר, בסך 5,000 שקל. בסה"כ חויב הבנק לשלם לבירגר כחצי מיליון שקל.

ניסיון ההשתקה של לנדמרק

לאחר מתן פסק הדין של בית הדין האזורי, הגיש בירגר לבית הדין בקשה לפרסום פסק הדין וכן לפרסום שמות הצדדים. אך בית הדין דחה את בקשתו. בירגר לא השלים עם ההחלטה, וערער עליה לבית הדין הארצי, באמצעות עו"ד גדעון שפק. בירגר עמד בערעורו על הזכות החוקתית לפומביות הדיון, תקף את קביעת בית הדין האזורי שלפיה הדיון אצלו התנהל בדלתיים סגורות מכוח הסכמת הצדדים.

מנגד, לנדמרק ביקש כי ההליך ימשיך להיות חסוי. בית ההשקעות טען כי הדיון התנהל בדלתיים סגורות מכוח הסכמה, ולו בשתיקה, של הצדדים לדבר, וכי אין עילה להתערב בכך. עוד טען בית ההשקעות כי הוא פועל בתחום ההשקעות והבנקאות אשר הסודיות והאנונימיות יפות להן; וכי הסודיות מחויבת ומעוגנת בחוק האמריקאי שתחתיו פועל הבנק.

עוד טענה מעניינת שהעלה לנדמרק הייתה כי לו ידע כי יש סיכוי קל שבקלים שפסק הדין ושמות הצדדים יפורסמו, הוא היה בוחר באסטרטגיה אחרת של ניהול תיק.

בית הדין הארצי לעבודה דחה את טענות הבנק, והורה על פרסום פסקי הדין בנושא. השופטים ניתחו את ההלכות בעניין פומביות הדיון, וקבעו כי לנדמרק לא הצליח להרים את הנטל להוכיח קיומו של חריג לכלל בדבר פומביות הדיון, וכי לגבי הנתבעות - "לא הועלתה על ידן טענה של ממש שבעטיה יש לאסור את הפרסום".

בפסק הדין התייחס בית הדין הארצי לפסיקתו בעתירה שהגישו בעבר "גלובס" והחתום-מעלה לפרסום שמה של חברת היי-טק גדולה ומוכרת, שבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב קבע, שהיא טייחה מקרה של הטרדה מינית שהתרחש אצלה (ע"ע (ארצי) 13359-12-13 חן מענית-אלמונית).

וכך כתבו השופטים: "נקודת האיזון בסוגיית פרסום פסקי דין ושמות בעלי הדין בהליכים, לפי החוק למניעת הטרדה מינית, שונה מנקודת האיזון בהליכים אחרים, ואין להקיש מפסק דיננו לעניין הליכים לפי החוק למניעת הטרדה מינית".