בנט, הראשון לזהות

זה הזמן לתיאבון אסטרטגי. זה הזמן לקריאת תיגר על כל מה שהיה מובן מאליו

נפתלי בנט / צילום: יונתן בלום
נפתלי בנט / צילום: יונתן בלום

איך נעדר הפקטור הזה מן המשוואה הישראלית? איך החמצנו מעיקרה את הציפייה הזו? האם היא קיננה שם מאז ומעולם? האם הימין הקיצוני בישראל תמיד ייחל לפריקת עול רב-יבשתית? האם הוא תמיד קשר את מימוש חזונו בניתוץ הסטטוס-קוו? האם האסטרטגים הראשיים שלו, בבונקרים הסודיים מתחת לעמונה, תמיד חישבו את הקץ על-פי הסיכוי של טריפת הקלפים בחפיסה הבינלאומית?

הבה נחזור אל ה-6 באוקטובר. נפתלי בנט מדבר בכינוס לזכר חנן פורת בירושלים. "בנושא ארץ ישראל אנחנו צריכים לעבור מבלימה להכרעה", הוא אומר. "אנחנו צריכים לסמן את החלום, והחלום הוא שיהודה ושומרון יהיו חלק מארץ ישראל הריבונית. אנחנו לא יכולים להמשיך לסמן את ארץ ישראל כיעד טקטי, ומדינה פלסטינית היא היעד האסטרטגי".

על מה לכל הרוחות הוא מדבר?, יכלו שומעי אוקטובר 2016 לתהות, מפני שהם האמינו כי רגליהם עומדות על קרקע המציאות. באיזה עולם פרללי מתכנן שר החינוך לשנות את היעדים האסטרטגיים?

הקרקע הנשמטת

התשובה חוזרת וניתנת מאז 8 בנובמבר: בעולם הזה. הפרללי שייך לריאליסטים משכבר הימים. התפוגגה המציאות שבה עמדו רגליהם. התפוגגו אפילו הכלים שבאמצעותם נבחנת המציאות. בנט הקדים להבחין. לאחר הבחירות בארצות-הברית הוא הטעים את הקשר בין חזונו האסטרטגי ובין שינויים אוניברסליים.

הפרטים כמעט אינם חשובים. חשובה היא הקרקע הנשמטת. בלשון הימים האלה, "האליטות" מוכות בכל מקום. מובס ונהרס המונופול שלהן על הבנת העולם. בארץ אחר ארץ, הכלים נשברים, לא סתם מתוך אי הסכמה עם דעות האליטה, אלא מתוך אי הסכמה עם עצם זכותה להציג את השאלות.

ברק אובמה ציטט במסיבת העיתונאים המסכמת של נשיאותו, ביום ו' שעבר, סקר דעת קהל המראה שיותר משליש הבוחרים הרפובליקאים בארצות-הברית סומכים את ידיהם על ולדימיר פוטין. "ראש הקג"ב לשעבר", הזכיר הנשיא לשומעיו. "רונלד רייגן היה מתהפך בקברו". אבל למי בכלל אכפת רונלד רייגן. פוטין הוא רק משל. הם יסמכו את ידיהם על כל דבר שהוא ההיפך מהגיונן של האליטות ומציפיותיהן הטבעיות.

הם - יהיו "הם" אשר יהיו - שלחו את האליטות לכל הרוחות בבריטניה, במשאל ברקזיט, ביוני שעבר. הם שלחו את האליטות לכל הרוחות בארצות-הברית. הם שלחו אותן באיטליה, במשאל העם החוקתי של תחילת החודש. מה הן יעשו בהולנד, בבחירות של חודש מארס? ובצרפת, בבחירות של אפריל/מאי? ובגרמניה, בבחירות של ספטמבר?

בהולנד, שיש לה המבנה הפוליטי הקרוב ביותר לישראל (פיצול מפלגתי כרוני, משטרים קואליציוניים מסובכים), הסקרים של השבועות האחרונים חוזים התמוטטות של המערכת הפוליטית. הימין הקיצוני שונא-המהגרים, שונא-האיחוד-האירופי וחובב-ישראל, יזנק לעמדת בכורה. למפלגות ההיסטוריות צפויה התרסקות כללית. ה"פייננשל טיימס" כותב, שבהולנד - דוק: בהולנד, לא בצרפת ולא בגרמניה - "החלום האירופי יסתיים".

כאשר מתמוטט הסטטוס-קוו

הגיעו בנפשכם מה עשוי להתרחש בעולם ב-2017: שינוי רדיקלי במדיניות החוץ האמריקאית, התחזקות רוסית במזרח אירופה ובמזרח התיכון, קריסה של אחדות אירופה. לשון אחר: ערעור חסר תקדים של הסדר העולמי, אשר הולדתו בימים שלאחר מלחמת העולם השנייה, והתבססותו בימים שלאחר נפילת הקומוניזם הסובייטי.

זה עולם של הזדמנויות יוצאות מגדר הרגיל. כאשר מתמוטט סטטוס-קוו אימפריאלי, או ניאו-אימפריאלי, מתחיל עידן ארוך של אי-ודאות ושל ניסויים פוליטיים וחברתיים. גבולות חדשים נמתחים, וחוזרים ונמתחים.

עניינו של הסטטוס-קוו הקודם היה ציות לכללי התנהגות. בימי זוהרה של הקיסרות הרומית היה אפשר להתנהל בביטחון מלא לכל רוחב אירופה, מן הים השחור עד האוקיאנוס האטלנטי. קראו לימים ההם Pax Romana, השלום הרומאי. הוא היה תוצאה של הבנת המחיר הכרוכה בהפרתו. תשאלו את יהודי המאה הראשונה לספירה מה קרה להם לאחר שהפרו. 400 שנה אחר כך, הלך השלום ובאו הברברים.

על חורבות הסדר הקיים, או לפחות על חורבות הבנתו, הכול מוזמנים לכתוב כללים חדשים, או להציע הבנה חדשה. שינויים היסטוריים מפליגים מתאפשרים רק בנסיבות כאלה. זה הזמן לתיאבון אסטרטגי. זה הזמן לקריאת תיגר על כל מה שהיה מובן מאליו. זו הזדמנות הנקרית אולי פעם בחצי מאה, אולי פעם בחצי אלף. בדרך כלל מניבות אותה מלחמות עצומות ממדים: מלחמת מאה השנה, מלחמת 30 השנה, מלחמת שבע השנים, מלחמות נפוליאון, שתי מלחמות עולם.

היגיון מהפכני מציין כמעט מאז ומעולם את הימין הקיצוני, או "החלופי", כפי שקוראים לו כיום באמריקה (Alt Right). הוא היה זקוק למהפך, כדי להיחלץ מן השולים הסהרוריים, ולהתקרב אל מרכז הזירה. לימין הקיצוני בישראל מהפך מקומי לא הספיק. 1977 אמנם הניבה אופוריה, אבל היא התנפצה על סלעי המציאות. מחלציה יצא הפירוק המסיבי ביותר של יישובים בתולדות המפעל הציוני.

בבונקרים מתחת לעמונה - כמובן, לא עמונה הפיזית אלא עמונה המנטלית - השתרר מצב רוח טרוצקיסטי. נביא המהפכה הבולשביקית האמין שהיא תנצח רק אם תהיה מתמדת, ורק אם תתרחש בעת ובעונה אחת בכל העולם. "מהפכה בארץ אחת" לא עניינה אותו, מפני שהייתה בעיניו חסרת כל סיכוי. כיוצא בזה, המהפכה הישראלית נכזבה, מפני שהייתה תלויה בשינויים מהפכניים בו-זמניים בשלוש יבשות. היא הצריכה את הריסת הציפיות והכללים. היא הצריכה הבאשה מסיבית של ריח האליטות.

בקיצור, היא הצריכה חבלי משיח. זה הזמן לחזור ולהאזין לנעימת התוגה והתקווה של נעמי שמר. חבלי משיח הנה זה בא. הנה זה בא.