הווידיאו ארט עושה את הפריצה שלו אל חלל הסלון הביתי

שטיח שמוקרן אל הרצפה, יצירות אמנות שמתחלפות על הקירות, אספנים שמצטיידים, ואמנים חדשניים שכבר מגלגלים אלפי דולרים

עבודת הווידיאו "שטיח" של נבט יצחק, במלון ארטפלוס / צילום: אריק סולטן
עבודת הווידיאו "שטיח" של נבט יצחק, במלון ארטפלוס / צילום: אריק סולטן

מתלבטים על עיצוב הסלון? איזו תמונה לשים במרכז החלל? מה במטבח ומה במסדרון? האם ללכת על הקו האקספרסיוניסטי, האימפרסיוניסטי או אולי בכלל מתחשק לכם לטעום מן הקוביזם? ומה לגבי השטיח, אותו אריג מחייב שנפרס כטבע דומם בבית ועובר לו מדור לדור? ואולי בכלל בא לכם לגוון - יום ככה ויום אחרת בהתאם למצב הרוח? אם התשובה לשאלה האחרונה היא חיובית, זה הזמן להיחשף לתחום הווידיאו ארט, שאחרי שצבר תאוצה בעולם האמנות, בגלריות ובמוזיאונים, עושה לאחרונה את הפריצה שלו גם אל השוק הפרטי. ובמילים אחרות: אל סלון הבית, עם לקוחות (שידם משגת), שאינם מסתפקים עוד באותו ציור דומם שנתלה על הקיר או בפסל שמוצב בסלון, אלא מקשטים ו"מפעילים" את הבית שלהם באמצעות יצירות וידיאו דינמיות.

"לקוחות שקונים את העבודות שלי הם בדרך כלל אנשים עם ראש פתוח, שלא מפחדים מטכנולוגיה או מחידושים", אומרת אמנית הניו מדיה שירלי שור, שחיה ויוצרת בישראל ובניו יורק. "זאת אמנות מסוג אחר וחווים אותה אחרת. היא משתנה, זזה; זו לא אמנות נייחת או דוממת. זה צריך להיות תואם לאופי של מי שרוכש את העבודה, ובדרך כלל אלה אנשים שאוהבים תנועה ותזוזה. כמו כל אמנות טובה, יש הרבה שרואים יצירה ונדלקים עליה ולא אכפת להם במה זה כרוך מבחינה טכנית. לפעמים הם רוצים להיות מעודכנים בכל מה שקשור לאמנות עכשווית - והכול מתוך נקודת הנחה שהאמנות היא טובה".

שור יוצרת במדיה דיגיטלית ועבודותיה מבוססות קוד שהיא פיתחה, אחרי שלימדה את עצמה תכנות ואיך לפתח אלגוריתם שבו בכל רגע התמונה משתנה. היא מסבירה מה ההבדל בין עבודות וידיאו במהותן המסורתית לבין עבודות ניו מדיה: "בעוד שעבודות הווידיאו הן מדיום לא צעיר שנפוץ כבר משנות ה-80 במוזיאונים, ובמסגרתן מוקרן צילום לכמה שניות או לשעתיים, בעשור האחרון הצטרפו אליהן עבודות ניו מדיה מבוססות מחשב, שמשתמשות בטכנולוגיה ודורשות דאטה ממקור חיצוני, ולא רק את הווידיאו עצמו. הן מתפתחות ומשתנות ואף פעם לא חוזרות על עצמן, זה דינמי מאוד".

- יש לזה שוק?

"הטכנולוגיה התקדמה והפכה זולה יותר, ואפשר לייצר עבודות ניו מדיה במחיר יחסית סביר ולהגיש אותו ללקוח בצורה נכונה. את אמנות הניו מדיה שהייתי מציגה לפני עשור בניו יורק ובסן פרנסיסקו, הקהל הישראלי מתחיל להבין היום, וגם מרשה לעצמו לקנות".

- מה טווח המחירים?

"העבודות נעות בין 5,000 דולרים ל-25 אלף דולרים. צריך להביא בחשבון שעלות ההפקה של עבודות כאלה יקרה עבור האמן ועומדת על כ-6,000 שקלים לפחות לעבודה".

שור זכתה להכרה בינלאומית ולביקורות משבחות והיא מוכרת ללקוחות פרטיים "את כל החבילה", כדבריה - כלומר את העבודה וגם את הציוד הנדרש כדי להקרינה. לדבריה, יש לה עשרות לקוחות בסן פרנסיסקו, בניו יורק ובקליפורניה שרוכשים עבודות שלה. בישראל, היא אומרת, "כ-15 אנשים פרטיים קנו עד כה עבודות, אם לבית ואם למשרד. זה עדיין מעגל יחסית מצומצם, אבל עדיין, זה כבר לא דבר שרק אנשים מסוימים קונים".

האספנים כבר מצטיידים

"התופעה הזאת גדלה מדי שנה", אומרת סיגלית לנדאו, אמנית פיסול, וידיאו ומיצב מהבכירות ומהמוערכות בארץ, המנהלת קריירה בינלאומית משגשגת. "אנשים פרטיים מתכננים בבתיהם חדרים שמוקדשים לעבודות וידיאו, וחלקם עושים זאת כשהם עוד בשלב תכנון הבית. יש מקרים שבהם מבקשים שיתוף פעולה שלי בהיבט הפיזי, הקונקרטי והאדריכלי להשגת המימוש המוצלח ביותר לעבודה. במקרה כזה, גם אדריכלים מכינים את השטח לעבודות במקומות שונים בבית - אם זה במעלית, בסלון או במרתף, כשההתבוננות בעבודה נעשית מלמעלה".

לנדאו מעריכה שכ-40 אספנים ולקוחות פרטיים אחרים, בארץ ובעולם, רכשו עבודות וידיאו שלה, ביניהם יגאל אהובי ודורון סבג הישראלים. "יש משוגעים לדבר, בארץ ובעולם", כך לנדאו. "יש אספנים שתורמים למוזיאונים ויש אספנים פרטיים המתמחים רק בווידיאו ארט ומן הסתם הם מנהלים את האוסף שלהם אחרת מאוסף אמנות סטנדרטי, בין היתר כי זה דורש יותר מחשבה, תחזוקה ואחסון עדכניים ושונים. כדי להכניס יצירות וידיאו ממש לסביבת החיים, נדרש תכנון. קיבוע מקרן בבית, למשל, זה לא כמו לתלות מסמר עם פטיש".

הצגה של עבודת וידיאו בבית מצריכה תחזוקה - בין אם מדובר בחיבור למקור חשמל בלבד, דרך הקרנה על מסך ועד חדר חושך. ועדיין, "יש יותר ויותר כניסה של עבודות וידיאו לחללים שונים בארץ, בין היתר כי הציוד הפך זול יותר", אומרת יפעת גוריון, מייסדת, מנהלת אמנותית ואוצרת ראשית של יריד האמנות צבע טרי, המתקיים כבר שמונה שנים ברציפות, והתשיעי יתקיים במארס הקרוב. "יש בהחלט סקרנות לעבודות וידיאו מצד הקהל שמגיע ליריד, שלא תמיד מבקר בגלריות ובמוזיאונים. אנחנו מאתגרים את הקהל, בין היתר בעבודות וידיאו שמוצגות, ואנחנו מרגישים שצריך יותר ויותר עבודות מהמדיום הזה".

- מתי שוחר אמנות מחליט לרכוש עבודת וידיאו ולהציגה בביתו?

"לפעמים עבודות גורמות לצופה לחוויה כל-כך משמעותית - והרי זאת אמנות - שהוא רוצה שהיא תהיה אצלו בבית. הוא קונה את החוויה ואת הרוח. גם בעבודת וידיאו זה ככה, גם אם העבודה נמצאת לעיתים במחסן או על גבי CD ולא תמיד מוצגת".

"בשוק הפרטי", כך גוריון, "אספנים ישראלים מציגים מיצבי וידיאו בביתם על הרצפה, התקרה או על חפצים שונים ומקדישים לזה מקום. וידיאו ארט מגיע גם למקומות אחרים; בבתי מלון ובלובי של משרדים יש יותר ויותר שימוש בווידיאו. במקום לראות טלוויזיה בחדר ההמתנה של רופא השיניים, אני יכולה לראות וידיאו ארט. אני רואה שיש לזה פתיחות כיום".

"הטרנדים צומחים במקומות כמו בתי מלון ומסעדות, שבהם יש השקעה בתרבות פנאי", מסבירה חגית פלג רותם, עיתונאית (לשעבר ב"גלובס") ומומחית לתרבות חזותית. "מקובל יותר לראות את הטרנדים הקיצוניים במקומות בילוי ציבוריים, אבל חלקם מחלחלים למטה, גם למגרש הביתי. אדם פוגש עבודת וידיאו בחללים הציבוריים של מלון, למשל, והוא יכול לקבל השראה ולהתחיל לחשוב איך הוא עשוי להרגיש אם היא תהיה בביתו".

מצד שני, אומרת פלג רותם, "להרבה אנשים עדיין קשה יותר להאמין בקובץ, או ב-CD, לעומת ציור שמן על בד. בגלל השינויים המהירים בטכנולוגיה, עדיין לא רואים בעבודות הדיגיטליות את אותה עמידות שיש לעבודות אמנות קונבנציונליות, ועבור רוב האנשים, עדיין קשה לחשוב על וידיאו כעל עבודת אמנות שמוצגת בבית. מי שמובילים את המגמה של הכנסת העבודות הללו הביתה הם האספנים ה'כבדים' יותר. יש כאלה שמתייחסים לאוסף שלהם כמו למוסד אמנות, ומקדמים את אספנות הווידיאו ארט גם בעולם וגם באמנות הישראלית".

"רק צריך לחבר לחשמל"

וידיאו ארט, תחום שהחל כבר בשנות ה-50, עם המצאת קלטת הביתא, עושה שימוש בדימויים דיגיטליים המלווים בדרך כלל בפס קול. המדיום הזה מופיע בצורות שונות - לעיתים מוקרן כמו סרט קולנוע, באורכים משתנים; לעיתים מופיע כחלק ממיצב או מעבודת פיסול. הוא מוקרן באמצעים שונים - מקרן, מוניטור או מחשב. הווידיאו ארט הישראלי החל להתפתח כבר בשנות ה-60 וה-70, כשהחלו לעסוק בו בכירי האמנים בישראל דוגמת רפי לביא ויאיר גרבוז. כיום, אמני וידיאו עושים שימוש בטכנולוגיות שונות של אחסון מידע דיגיטלי ולעיתים הם עוסקים בתכנות, באנימציה, באלקטרוניקה או ברובוטיקה כדי להוציא לפועל את יצירתם, המופקת על פי רוב במספר עותקים מוגבל.

"יש אמני וידיאו וניו מדיה מישראל, שהפכו ידועים מאוד בעולם כמו יעל ברתנא, סיגלית לנדאו, מיכל רובנר, עומר פסט ואחרים", מציינת גוריון, ומספרת כי היא עצמה רכשה מספר עבודות וידיאו במרוצת השנים לביתה.

עדי גורה, המנהלת והאוצרת של גלריה ברוורמן, ששמה דגש רב על חשיפה של עבודות וידיאו, בין היתר של האמנים נירה פרג, גלעד רטמן, דנה לוי ושחר מרקוס, מוסיפה: "בעשרים השנה האחרונות, אמנים ישראלים הצליחו בצורה יפה ליצור שפה דומיננטית ובולטת במדיום הזה, ולקבל הכרה מקומית ובינלאומית. וידיאו ארט הוא לא מקשה אחת אלא מחולק לקטגוריות רבות. זה מדיום אינסופי שלא מיצה את עצמו. עדיין לא חקרו אותו עד הסוף ואמנים ממציאים כל הזמן דרכי ביטוי חדשים בתחום, מה שמאפשר להם לבלוט - זה לא עוד ציור או צילום. יש מגמות טכנולוגיות חדשות בתחום, כמו שימוש בתוכנות מורכבות ובאלגוריתמים כדי ליצור עולם ויזואלי חדש ודימויים שלא קיימים במציאות".

- עד כמה הקהל הישראלי חשוף לעבודות וידיאו?

"עד סוף שנות האלפיים לא היה קל להיחשף לעבודות וידיאו באופן אקראי, אבל מאז התפתחות האינטרנט, הכול הפך הרבה יותר נגיש. עבודות שונות לא מופצות רק בחללים מקובלים של אמנות אלא גם אונליין וזה מאפשר לאמנים להיחשף. עם זאת, המדיום הזה עדיין צעיר יחסית בעולם האספנות כיוון שעבודות וידיאו כמעט ולא נמכרות במכירות פומביות בבתי מכירות, אלא דרך האמן או הגלריה, ולכן המודעות של חלק מהאספנים עדיין נמוכה יותר לעומת ציור או פיסול.

"בישראל, אמנם אין אספנות וידיאו ארט גדולה, אבל להרבה אנשים שמחשיבים עצמם כאספנים של אמנות ישראלית חדשה יש עבודת וידיאו אחת או שתיים, אם לא יותר. אלו יכולות להיות גם עבודות פשוטות לתפעול, כך שהלקוח רק צריך לחבר את המסך לחשמל, ואז לא נדרשת היערכות מיוחדת. יש לי לקוחה שרכשה עבודה של סרט נע; במהלך היום העבודה לא מוקרנת והיא מתפקדת כמו תמונה, וכשהיא רוצה להפעיל, היא מדליקה אותה. לקוחה אחרת עברה לבית חדש ויצרה מערכת של בית חכם. יש לה כמה עבודות וידיאו, והיא יכולה לצפות בכולן דרך אותו ערוץ".

- נראה יותר ויותר אנשים רוכשים וידיאו ארט?

"בוודאי, זה כבר קורה. אם פעם הייתי מוכרת שלוש-ארבע עבודות וידיאו בשנה, עכשיו אני מוכרת הרבה יותר. יש מגמת עלייה והיא פועל יוצא של מגמות בינלאומיות. ירידים שלמים בעולם מוקדשים כיום רק לווידיאו ארט, כמו היריד השנתי המוצלח 'לופ' בברצלונה (הפסטיבל הבא יתקיים במאי 2017). מה שיפה בישראל הוא שמוסדות אמנות מרכזיים מאמינים במדיום הזה ותומכים בו על-ידי רכישת יצירות. למשל, את היצירה 'ישמעאל' של נירה פרג (הכוללת מיצב וידיאו של ארבעה ערוצים, ומתארת יום של תפילות במערת המכפלה), מכרנו לאחרונה למוזיאון תל אביב".

"הציוד משתכלל כל הזמן"

נחזור לאמנית סיגל לנדאו, שהחלה לעסוק בווידיאו בשנות ה-90. "עשיתי סרטים עוד לפני שקראו לזה וידיאו ארט ולפני שהובהר איך עבודה דיגיטלית מגיעה להיות יצירת אמנות ופריט בעל ערך אספני", היא אומרת. לנדאו עטורת הפרסים הציגה תערוכות יחיד במוזיאונים הנחשבים בעולם, ביניהם המומה בניו יורק. עבודת הווידיאו האייקונית שלה מ-2005, "DeadSee", הפכה לאבן דרך של ממש בתחום הווידיאו ארט והוצגה במוזיאון תל אביב במסגרת תערוכת היחיד "הפתרון האינסופי" ומאז ברחבי העולם (מומלץ להיזכר בעבודה ברשת או דרך האתר של לנדאו).

בעבודה יפהפייה זו יצרה לנדאו שרשרת של מאות אבטיחים מחוברים זה לזה, חלקם שלמים וחלקם חתוכים או מרוסקים, הצפה על פני ים המלח. שרשרת האבטיחים נפרסת לאיטה במשך 12 הדקות שאורכת העבודה ולנדאו ביניהם, צפה עירומה במים, כמעט ללא תנועה. עבודות וידיאו מרכזיות נוספות שלה היא הציגה ב-2011, כשנבחרה לייצג את ישראל בביאנלה בוונציה, בתערוכה שנקראה "One Man's Floor is another Man's Feeling" ("הרצפה של האחד היא התקווה של האחר"). עבודות וידיאו אחרונות שלה הן, בין היתר, "פולחן מעבר" מ-2015 ו-I wanted Better" for Her not Worse", שתוצג בסוף דצמבר בפסטיבל "מנורת לילה 3" בנווה שאנן בתל אביב.

טווח המחירים של עבודות וידיאו גדול מאוד, גדול כמו טווח המחירים של עבודות אמנות אחרות - תלוי באמן, בהכרה שהוא זוכה לה ובעבודה עצמה. טווח המחירים של עבודות הווידיאו של לנדאו גדול אף הוא, ונע מעשרות אלפי דולרים ועד מאות אלפי דולרים - "DeadSee", למשל, נמכרה תמורת 120 אלף דולר. לנדאו סבורה שבמקביל לקיום בשוק הפרטי, גם במוזיאונים נצפות יותר ויותר עבודות וידיאו.

"כיום המוזיאונים שמחים מאוד לכבות את האור ולהקרין עבודות וידיאו", היא אומרת. "ישנה פתיחות כמו מובנת מאליה, כי זוהי הרפתקה שאינה כרוכה בחוסר ודאות ובמורכבות שיש בהקמת מיצב פיסולי. נחווה יותר ויותר ממה שאנחנו חווים באופן מצומצם ביוטיוב דווקא באולמות ציבוריים יקרי מציאות. במקביל, הציוד במוזיאונים משתפר ומשתכלל כל הזמן".

"השילוב של מסכים בחיי היומיום שלנו גדל והולך בצורה משמעותית והם נוכחים בהיבטים רבים - בארכיטקטורה, בפרטי לבוש ועוד", מציין הצלם יותם פרום, בן זוגה של לנדאו, המצלם חלק גדול מעבודותיה. "בתוך כל זה, עבודות וידיאו יכולות להיות נוכחות בבתים של אספנים וזה משהו שהולך וקורה. הפתרונות הטכנולוגיים שיש היום נותנים הרבה אפשרויות להציג עבודות בבתים. למשל, כוננית שבה הזכוכית שמגנה על הספרים היא גם מסך טלוויזיה שיכול להיות שקוף או להציג וידיאו. ההפרדה הברורה שיש עדיין בין פיסול, ציור ווידיאו תלך ותקטן".

ומה אומרים האורחים?

וידיאו ארט בחדר האוכל ובלובי? במלונות מאמצים את המגמה

לצד הגלריות והמוזיאונים, גם בתי מלון בישראל מציגים יותר ויותר עבודות וידיאו בשטחים הציבוריים שלהם. בין היתר, ניתן לראות עבודות מהז'אנר במלון ומרכז האמנויות אלמא בזיכרון יעקב, ובמלון האמנות ארטפלוס בתל אביב, שנמצא בבעלות חברת אטלס ודורון סבג, בעלי חברת כוח האדם ORS ומאספני האמנות הגדולים בארץ. עבודות האמנות במלון לקוחות מהאוסף הפרטי שלו.

מי שמגיע להתארח בארטפלוס או להשתתף באחד מסיורי האמנות הנערכים במקום, יכול להתרשם משש עבודות וידיאו שמוצגות בו כיום. אמנם המרחב הציבורי במלון מצומצם יחסית, אך עבודות האמנות שבו משובחות והן כוללות למשל את עבודת הווידיאו "ציפור נופלת" של אורי גרשט. "עבודות וידיאו מייצרות חיים קצת אחרים בגלל האופי שלהן", אומרת דינה יקרסון, אוצרת רשת מלונות אטלס. "המטרה היא לייצר חוויה אחרת, לא רק לתלות פריט דקורטיבי על הקיר. אפשר להשתהות, להיכנס לרגע לתוך העולם של היצירה. זה מייצר הרבה עניין ומאוד דומיננטי בחלל ופתאום האמנות הופכת למרכז".

- איך מגיבים באי המלון לעבודות הווידיאו?

"בדרך כלל הם מאוד מופתעים. אנשים רגילים לבוא לבתי מלון סטנדרטיים שבהם יש תמונות שמקשטות את הקירות. תמיד נוצר שיח סביב עבודות הווידיאו והוא לפעמים גולש גם לשיחה על אמנות עכשווית בכלל. אין ספק שעבודות הווידיאו מעוררות הכי הרבה תשומת לב מבין כל היצירות. הרבה פעמים אנשים אומרים 'הייתי רוצה כזה בסלון', ומפתיע אותם שיש אופציה כזאת".

- בעבודות וידיאו יש לפעמים אלמנט מטריד ומעורר תחושת אי שקט או תחושות שליליות אחרות. את מביאה את זה בחשבון כשאת בוחרת עבודת וידיאו למלון?

"בוודאי. עבודת וידיאו יכולה להיות מטרידה מעבודות אחרות, ולפעמים אי אפשר להסיט ממנה את המבט. בעבר הצגנו בחדר האוכל את עבודת הווידיאו 'טבע דומם' של שחר מרקוס (יצירה המתארת תהליך אכילה המאבד שליטה) והתברר לנו שחדר האוכל הוא המקום הכי רגיש במלון. קיבלנו תלונות מסועדים שזה הטריד אותם והסרנו את העבודה המעולה הזאת, כי זה קודם כול בית מלון".

אי אפשר לסייר במקום ולא להתעכב על העבודה הנפלאה של אמנית הווידיאו נבט יצחק, המוצגת בלובי ונקראת "שטיח". חומרי הגלם שבהם עוסקת יצחק הם חפצים מתרבות האסלאם, כולל למשל קונצרט מצולם של אום כולתום או פריד אל אטרש, והם מעובדים בעבודותיה. במלון, אם כן, מוקרן על הרצפה שטיח פרסי דינמי, ולמרות היותו עבודת וידיאו ולא שטיח מוחשי, האורחים במלון עוקפים אותה ונזהרים שלא לדרוך.