מנכ"ל "שלום עכשיו": "בישראל יש אליטה אחת - המתנחלים"

שתי תנועות קמו אחרי מלחמת יום הכיפורים: מימין, באמצע שנות ה-70, התנועה להתנחלות יהודית ביהודה ושומרון שהחלה אותה "גוש אמונים", ומשמאל, ב-1978 - "שלום עכשיו", התנועה לפיוס היסטורי עם העם הפלסטיני על יסוד העיקרון של שטחים תמורת שלום. ארבעה עשורים אחרי, צד אחד מדבר על סיפוח, הצד האחר מגדיר עצמו שומר הסף של חזון שתי המדינות, ומועצת הביטחון של האו"ם מאשרת החלטה שלפיה ההתנחלויות אינן חוקיות. המייסדים הצעירים, הלהוטים, יפי הבלורית והתואר אז, משני הצדדים, התבגרו, הזדקנו, חלקם אף עברו מן העולם. על השיח האידיאולוגי שהתאפיין בעבר בוויכוחים נוקבים ובהפגנות רועשות, השתלטו מזמן הרשתות החברתיות והטוקבקיסטים. המילים וגם המעשים הפכו אלימים ומסיתים.

רמות ההתלהבות ועוצמת האידיאולוגיה של ההנהגות המובילות היום, משני הצדדים, נותרו זהות. בחישובים כאלה ואחרים אפשר גם לומר שמספר התומכים הפעילים זהה, אם כי כל צד בטוח שהוא הוא הגדול יותר. אבל לאלה מימין יש נגישות לשלטון, לממשלה ולכנסת, לתקציבים ולקבלת ההחלטות, בעוד אלה משמאל נותרו בודדים בצמרת של עצמם. אנשי הימין הדתי-לאומי נצפים היום על הרים, בשדות ובקרוואנים באמצע שוממקום ביהודה ושומרון, ואילו אנשי "שלום עכשיו" יושבים היום בדירת קרקע כמו-מחתרתית בתל אביב. קשה למצוא אותה, אין שלטים בחוץ, אין פוסטרים וגם לא דגלים. רק סימון צנוע - "ש.ע.ל שלום עכשיו מפעלים חינוכיים" - על אחת מתיבות הדואר הסטנדרטיות בבניין משותף. אולי כי הם מוצפים בדברי נאצה, הסתה, מילים קשות, מלוכלכות ומאיימות. ובכל זאת, התנועה מגדילה את פריסתה ואת פעילותה ברחבי הארץ. אפשר שמספר תומכיה הפעילים גבוה היום בהרבה משהיה בשנים ההן - אחרי הכול עתיד של מדינה דו-לאומית מאיים על הרבה יותר אנשים מאלה שדיברו-חלמו אז על פעמי שלום. אבל שומעים עליהם פחות.

אות הוקרה מנתניהו

9.4.1978, זה התאריך הרשמי של ייסוד "שלום עכשיו". נשיא מצרים אנואר סאדאת ביקר בישראל, ולראש הממשלה זה כשנה, מנחם בגין, לראשונה בהיסטוריה איש ליכוד בתפקיד, הגיע "מכתב הקצינים". 348 חיילים וקצינים במיל' קראו לו למצות את תהליך השלום ולהעדיף שלום גם במחיר ויתור על שטחי סיני. מאותו רגע סחפו הפגנות ועצרות את הארץ. בין המייסדים היו צלי רשף, יולי תמיר, אבשלום וילן, עמירם גולדבלום, ערן שנדר, יוסי בן ארצי, דדי צוקר, עמר בר לב, עמרי פדן, מוטי פרי, עמוס אריאלי, ירום בן ארי, עדי בן ארי, יובל נריה, עמרם ירושלמי, עדי אופיר, יגאל סרנה, אורלי לובין, אורגד ורדימון, גרי ברנר, גיורא יעקובוביץ ומייקל סולטמן. היום מוביל את התנועה המנכ"ל (ולא עוד מזכ"ל!) אבי בוסקילה, בן למשפחה ממוצא מרוקאי, שגדל במושב משמר הירדן המסורתי, המזוהה באופן מובהק עם הליכוד. בוסקילה, שלסבתו קראו פרחה ולא פעם קראו לו "ערס" כי היה לבוש אחרת ושמע מוזיקה אחרת, החליף את אופנהיימר, יריב אובפנהיימר.

בוסקילה הוא לוחם, מפקד, רב סרן במיל'. ב-1 בינואר 1997, הפלוגה שפקד עליה ישבה בתחנת האוטובוס הישנה בחברון, פתחה את הציר הראשי שחצה את היישוב היהודי למעבר פלסטינים. למקום הגיע צעיר לבוש מדי צה"ל, עם נשק וכיפה על הראש, לבוש סוודר ביום חם. קראו לו נועם פרידמן והוא היה תושב מעלה אדומים. הוא נעמד, פתח בירי אוטומטי אל תוך השוק המקומי ההומה, פצע שבעה אנשים והחל להחליף מחסנית. המפקד בוסקילה, מהאצנים המצטיינים בישראל בצעירותו, פתח בריצה, קפץ עליו, ניטרל את הנשק והגן בגופו על פרידמן מפני כעס המקומיים (לימים סיפר שאמו של פרידמן התקשרה לאמא שלו לומר לה תודה על שהציל את חיי בנה). האירוע צולם על ידי צלמי הסוכנויות הזרות, הארץ רעשה, מהדורות חדשות בעולם נפתחו בתיאור הקצין היהודי הצעיר שמתנפל, מנטרל ומגונן על חייל יהודי שירה באזרחים פלסטינים חפים מפשע. אחרי כמה ימים קרא לו ראש הממשלה אז בנימין נתניהו והעניק לו אות הוקרה.

היתרון של השם בוסקילה

הוא היה בן 3 כשצעירי "שלום עכשיו" החלו להתבסס כאליטה העשירה, העירונית, האשכנזית. אחרי שהשתחרר משירות קבע היה פרסומאי, מנהל משרד פרסום, ובעקבות מלחמת "צוק איתן" היה לפעיל שמאל חברתי, שותף ומוביל מאבקים של מתיישבי הפריפריה, חברי הקהילה הגאה, מילואימניקים עצמאים, ממובילי החתימה של נוער על אמנה לשיח הוגן. עד שצלי רשף, האב המייסד, התקשר והציע את התפקיד הבכיר בהנהלת התנועה. בראיון היכרות עם המנהיגים הבהיר שהתנועה חייבת להתרחב, לצרף אליה קהלים אחרים, לדבר לתוך ומתוך הציבור הישראלי. הוא מבין שהשם בוסקילה פותח את שערי התנועה, מאוורר את פתחי הריחוק שהיו פעם אופייניים לה.

"ברור שקל יותר לבוא כאבי בוסקילה ולדבר עם אנשים, כך נוח לקהלים אחרים להתחבר לתנועה. גם מספר הנאצות שאני מקבל נמוך באופן משמעותי מזה של המקבילים לי בתנועות אחרות. אחרי הכול, מחנה השמאל נתפס כמחנה אשכנזי אליטיסטי. הנהגת השמאל לאורך הדורות הייתה והיא עדיין אשכנזית. עמיר פרץ הוא פורץ דרך. זה קרה למרות שהמזרחים מתונים יותר, חיו והתיידדו עם ערבים במקומותיהם, מכירים את השפה ואת התרבות. אבא שלי מדבר ערבית בהרבה מובנים טובה יותר מעברית. סבתא שלי הייתה מספרת על חיי שיתוף עם השכנים המרוקאים. גם היום, בכפר שלה במרוקו עומדים בית כנסת ומסגד זה לצד זה, שניהם נקיים ושמורים. הבעיה היא שלאורך שנים נזרקו האוכלוסיות המזרחיות לפריפריה והרגישו, בצדק, מדוכאות. זה הוביל לניכור ולהצבעה אמוציונלית של אנשים דווקא לליכוד - אף שבמציאות הליכוד לא באמת סופר את הפריפריות".

- את אלה אתה רוצה להביא כחברים שימלאו את שורות "שלום עכשיו".

"אני רוצה לפעול בתוך עם ישראל. קהל היעד שלי הוא הציבור הישראלי כולו. כולו. גם מזרחים בפריפריות, גם מי שבוחר ליכוד בגלל ניכור וסגירת חשבון עבר. אני אגיע לכל מקום, לאנשים ולמקומות שלא נגענו בהם והם לא רצו אותנו. אני רוצה שיידעו שהמאבקים שלנו הם מאבקים למען הילדים שלהם ושלנו. שיידעו שכל עוד נמשיך בחזון ההתנחלויות והעברת הכספים המסיבית לסקטור אחד ובידול ספציפי של אוכלוסיות ספציפיות, כולם, כולם! יפסידו".

"המתנחלים בראש סדר העדיפויות"

- ואיך תסביר ש"שלום עכשיו" אולי כבר איננה תנועה אליטיסטית כפי שהיא נתפסת בציבור?

"בישראל יש רק אליטה אחת: המתנחלים. אין אליטה אשכנזית, אין אליטה תרבותית או אחרת, יש אליטה אחת שמשפיעה על רוב הציבור שחי כאן, וזו אליטת ההתנחלות. חד-משמעית. היא מועדפת בכל צורה ותחום, בתעדוף הכלכלי, הביטחוני. העדיפות הלאומית ברורה בכל תחום. תעשו סיור בעפרה ולמחרת בקרית שמונה ותראו. תעשו סיור בנתיבות או בכל עיירת פיתוח אחרת ואז תסיירו בכל אחת מההתנחלויות ותראו את ההבדלים: את הפיתוח, את הבנייה, את הכבישים, את מחירי הדירות, את העלויות בכלל. מספר התושבים בגליל ובנגב הוא חד-משמעית יותר גדול ממספר התושבים ביהודה ושומרון, אז למה בגליל ובנגב מושקע הרבה פחות כסף? כמה שעות ישב הקבינט המדיני-ביטחוני ודיבר על עמונה? כמה עשרות ומאות שעות ישבו כדי למצוא פתרון ל-40 משפחות שעברו על החוק בעמונה וכמה זמן ישבו לדבר, לדון ולמצוא פתרון לדוח העוני? לאלה שנותרו ללא בית בשריפה? לנפגעים בתאונות הדרכים? הרי זה ברור ובהיר: האנרגיה והרצון של הממשלה מופנים לסקטור הספציפי הזה, המתנחלים הם בראש שיקול הדעת וסדר העדיפויות של הממשלה. זה המסר שאנחנו מנסים להעביר".

- בהקצנה, אתה רוצה לחבר את העניים ואת נפגעי השריפה ותאונות הדרכים נגד המתנחלים?

"ממש לא. לא! המסר שאנחנו מנסים להעביר לכל מי שחי כאן איננו שנאת מתנחלים אלא אהבת עם ישראל. המסר שלנו הוא שהראש והראשון לרעות החולות שפשטו במקומותינו הוא הכיבוש; שכדי לפתור סוגיות בעייתיות בחיינו, כדי להבריא את העניין החברתי בתוכנו, אנחנו חייבים לסיים את השליטה על עם אחר. אני אשמח לפתוח את ביתי למתגוררי הגדה שייקראו לחזור הביתה ולהתכנס בגבולות הקו הירוק, אני משוכנע בזכותו של עם ישראל למדינה יהודית משל עצמו".

- אתה רוצה להחזיר 450 אלף ישראלים לתוך הקו הירוק?

"לא. כבר בהסכם יוזמת ז'נבה דובר על סיפוח גושי ההתנחלויות במסגרת חילופי שטחים. אני מניח, וזה נראה בבירור במפה, שיישמרו 4-5 גושי התנחלויות גדולים. הבעיה היא שעכשיו, בעצם הימים האלה, מנסים ומזדרזים להרחיב את הגושים האלה במטרה למנוע רצף טריטוריאלי פלסטיני".

"רוצים מדינה דו-לאומית?"

- איך ייראה הסדר בהסכמה, לטעמך?

"אני מעריך שבהסדר ובהסכמה עם הפלסטינים יהיו חילופי שטחים וסיפוח גושי ההתיישבות הגדולים, ו-80% יישארו בביתם. אלה שיצטרכו להתפנות הם 30 אלף בתי אב, כ-130 אלף אישה איש וילדים, בהתנחלויות המבודדות שאינן חלק מהגושים הגדלים הקרובים לגדר קו הירוק".

- כבר שרטטת את ההסכם.

"אנחנו אומרים באופן חד-משמעי: נתמוך בכל הסדר שתהיה בו הסכמה בין ישראל לרשות הפלסטינית. ולא, לא תפקידה של ישראל לקבוע מי הפרטנר שלה להסדר. השכנים שלנו הם שיחליטו מי מייצג אותם. בכל מקרה צריך להיות ברור שהמשמעות של העדר הסכמה היא שפה תהיה מדינה דו-לאומית".

- ואז?

"ואז מדינת ישראל ותושביה כולם יפסידו בגדול. כל מי שרואה עצמו ישראלי ציוני יפסיד. תחשבו טוב טוב אם אנחנו יודעים בכלל לחיות כך. למשל בירושלים, אם כל התושבים במזרח העיר יחזיקו תעודות זיהוי ישראליות ויצביעו בבחירות, יהיה לכל הפחות סגן ראש עיר פלסטיני, וכמה שנים אחרי אפשר שיהיה ראש עיר פלסטיני. אנחנו יודעים לחיות כך? כולנו רוצים לחיות כך?"

- התחלתם באותה עת, בערך לפני 40 שנה, והנה בגדה יש 450 אלף תושבים שאתה מכנה אליטות, ואתם? נשארתם מאחור?

"בהחלט לא! אנחנו בלי ספק מקדימה. בציבור בישראל יש רוב ברור לשתי מדינות לשני העמים. כולם יודעים שאוכלוסיית המתנחלים היא לא יותר מ-3%-4% מכלל הציבור, ואלה נתוני הלמ"ס. נכון שיש עניין של כוח ההשפעה הפוליטית, אבל בפועל, בציבור, המטרה שלנו מוערכת ומקובלת הרבה יותר".

- איך? הימין לוקח בחירות אחרי בחירות.

"קודם כול, בחירה בליכוד איננה אומרת בחירה בהתנחלויות. בהחלט לא. שנית, כבר אמרנו שחלק נכבד מהבחירה בליכוד היא בחירת נגד, נגד ממסד השמאל מפעם. מעבר לזה, ראינו באופן ברור בתוצאות הבחירות האחרונות שאפשר שהייתה מתארגנת קואליציה אחרת, למשל המחנה הציוני, עם ש"ס, עם כחלון, עם לפיד ועם מרצ, אז היה כאן ראש ממשלה שמאלני או שמאל-מרכז. כל זה אומר שלהגיד שאנחנו קטנים, שנשארנו אחרי המתנחלים - זו טעות כפולה ומכופלת, שאיננה נסמכת במציאות".

- אתה מרוצה מחלקכם בתודעה הציבורית?

"אנחנו עובדים כל הזמן, עוברים מקיבוצים לערים ליישובים, בצפון, בדרום ובמרכז. החיינו פעילות קודמת, פתחנו תאי פעילות בבאר שבע, בירושלים, בחיפה, בתל אביב, הזרמנו דם חדש. בכל אזור יש לנו רכז או רכזת, כל מקום עובד באופן עצמאי אוטונומי. יש כאלה שמוצאים שיש להעמיד משמרות מול בית ראש הממשלה, יש שמארגנים הפגנה בחיפה. הפעילות יכולה להשתייך ל'שלום עכשיו' או למפלגה, או לארגון חברתי, כי זהו אותו סט עמדות, כך שההשפעה שלנו גדולה הרבה יותר מאשר של תנועה לחזון מדיני".

- יש לכם יכולת להפעיל יותר אנשים מאשר המתנחלים?

"חד-משמעית כן".

"נזהרים מקונוטציה של הסתה"

- מה אומר לך השם בנימין נתניהו?

"אם נתניהו מביא לכנסת הסכם מדיני עם הפלסטינים, לפי העיקרון של שתי מדינות והסכם חלוקה טריטוריאלית - יש לו רוב חד-משמעי בכנסת, זה ברור. גם לו. אולי לא יהיה לו רוב בליכוד, אבל כן יהיה לו רוב בכנסת. אפשר שמזה הוא מפחד. שזה יפגע בו עצמו בליכוד. יותר מזה, גם נתניהו שומע ויודע את מה שכל ראשי מערכות הביטחון ב-30 השנים האחרונות חוזרים ואומרים, שהפתרון הוא אך ורק שתי מדינות ושההתנחלויות אינן צורך ביטחוני, בניגוד למתנחלים שמציגים עצמם כשכפ"ץ לאומי".

- ומה זה אומר לך?

"זה אומר שאנחנו חייבים להמשיך לפעול למען זה. בכל הערוצים. ואנחנו מאמינים שיותר ויותר אנשים יתמכו בעמדותינו".

- אתם מלינים על השיח, הרי זו לא המצאה חדשה. פעם זה היה מכתבים ושלטים, עכשיו פוסטים וטוקבקים.

"כשהשמאל היה בשלטון, התווכחנו ויכוח אידיאולוגי עם הימין. לא היו מסעי דה-לגיטימציה נגד הימין. אבל עכשיו זה כבר לא מחלוקת פוליטית, אלה קללות, הסתה, שנאה".

- אתה כמעט דו-פרצופי. מצד אחד מדבר עם העם, כולל אחינו מהימין, מצד שני אומר שבימי השמאל הוויכוח היה ענייני, אידיאולוגי, ועכשיו, בימי הימין, זו הסתה ואלימות.

"אני רוצה להבהיר את עמדתי והרגשתי הברורה: רוב מצביעי הימין, חרדים, דתיים וחילונים, המתגוררים כאן ושם, הם אנשים ערכיים, מוסריים ושומרי חוק. הם מתנערים מהקללות, לא דוגלים בשנאה שהחברה הישראלית שוקעת בתוכה. הם השותפים שלנו מול המיעוט הזעיר הקולני והמסית".

- אתם לא משתמשים בשיח קשה, מאשים, מתריס, יהיר?

"לא. אנחנו, לא עושים את זה! אנחנו יכולים לומר מילים קשות נגד נבחרים, אבל לא על החברה האזרחית, לא הולכים על הראש של אנשים. לא עושים דה-לגיטימציה ולא הסתה. אנחנו בודקים את ההסברה שלנו באופן מדוקדק. כל פסיק, אות ומילה, כדי שחלילה לא תהיה קונוטציה של הסתה. כל פרסום שלנו עובר מאחד לשני ובחזרה, בהליך מדוקדק. אנחנו מקדמים רעיון. יש לנו מסר ברור, פרגמטי ומעשי: אנחנו שומרי הסף, משמרי ומחזקי חזון שתי המדינות".