במילה אחת, לא: האם צייתנות יתר מסכנת את המין האנושי?

הפילוסוף היהודי-גרמני אריך פרום היה ודאי מתרשם מהבאזז שנרשם בשבועות האחרונים סביב הפרס על אי ציות, Disobedience Award, עליו הכריזה בתחילת החודש מעבדת המדיה במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT Media Lab). באמצעות סיקורים וראיונות במגזינים נחשבים כמו פאסט קאמפני והשיקגו טריביון, דרך מאות שיתופים ברשתות החברתיות, הפרס על אי ציות מצייר את האקט המרדני והמתריס כמעשה חיובי שתורם לחברה ולאנושות, והזוכה יקבל (או תקבל) רבע מיליון דולר, באדיבותו של יזם האינטרנט ומייסד לינקדאין ריד הופמן.

"אתה לא משנה את העולם בכך שאתה עושה מה שאומרים לך לעשות", כותב בנונשלנטיות ג'וי איטו, מנהל מעבדת המדיה. ואכן, התובנה הזאת, שמרימה ראש בימים אלו, מתגלגלת אחורה אל כתביו של פרום, שנחשב לאחד מראשי הזרם ההומניסטי של הפסיכולוגיה, ובמיוחד לספרו "אי ציות" שנפתח כך: "ההיסטוריה האנושית החלה במעשה של אי ציות, ואין זה בלתי סביר שהיא תושמד על-ידי מעשה של ציות". הספר ראה אור לראשונה בשנת 1981, אך יצא בתרגום לעברית בישראל רק בשנת 2015 (הוצאת רסלינג, תרגום: יותם שטיינבוק), ב-800 עותקים בלבד ובמהדורה חד פעמית.

לא צריך דוקטורט בפילוסופיה כדי להזדהות עם החלק הראשון של האמירה של פרום: לפחות לפי הפולקלור, התרבות האנושית החלה במעשה של אי ציות - חווה שברה את האיסור על אכילת פירות עץ הדעת - ולאחר מכן ישנה רשימה מכובדת של אנשים, מיעקב, דרך משה ועד דוד, שעשו את ההיפך ממה שצווים כאלה או אחרים הורו להם. יש גם את הצד השני: אברהם ניתץ אלילים כדי להתמסר לאל האחד, ומצד שני היה מוכן להקריב את בנו יחידו רק מפני שציווי אלוהי אמר לו לעשות זאת.

אם ננסה להמשיך בקו הזה ולסקור את השירה, הפרוזה וההגות שנכתבו לאורך ההיסטוריה בנושא אי הציות - מג'ון מילטון, דרך הנרי דיוויד ת'רו ועד לניסוי הצייתנות המפורסם של סטנלי מילגרם - הכתבה הזו ככל הנראה תגיע לרבבות עמודים. לכן, צריך לפנות לחלק השני של המשוואה של פרום: "אין זה בלתי סביר שהיא תושמד על-ידי מעשה של ציות", הוא כותב, ובהמשך: "אם המין האנושי יתאבד, הרי זה יהיה בשל ציות בני האדם למי שיורה ללחוץ על הכפתורים הרצחניים; בשל הציות לתשוקה הארכאית של פחד, שנאה וחמדנות; בשל הציות לקלישאות מיושנות על ריבונות המדינה והכבוד הלאומי".

זה אולי נשמע אפוקליפטי, אבל פחות או יותר בתקופה שפרום כתב את הספר, מקרה אחד של אי ציות אכן הציל את האנושות ממלחמה גרעינית: סטניסלב פטרוב, שהיה ב-1983 קצין בכוחות ההגנה האווירית של ברית המועצות, חרג מהפרוטוקולים והחליט על דעת עצמו שהתרעה שהתקבלה הייתה אזעקת שווא, ובכך מנע שרשרת של מתקפות קטלניות בין ברית המועצות לארצות-הברית.

האם האנושות באמת נמצאת בסכנה של ציות יתר? ואיך בכלל מגדירים אי ציות? האם המחאה החברתית של 2011 הייתה בגדר אי ציות רק מפני שיצאה נגד הממסד הרשמי? ואולי הסרבנים האמיתיים היו דווקא אנשים שלא הסכימו לשתף פעולה עם גל המחאה הגדול, שהפך במשך חודשי הקיץ לזרם מרכזי במציאות הישראלית? האם סרבנות המונית נגד השירות בשטחים תביא "למהפך מדיני ומוסרי-רוחני", כפי שהתבטא פעם פרופ' ישעיהו ליבוביץ'? ואם הסרבנות הזו היא לגיטימית, איך אפשר להגדיר סרבנים מימין, הקוראים לא למלא פקודות פינוי, או לסרב לשירות צבאי עם נשים, כפי שהתבטא לאחרונה ח"כ בצלאל סמוטריץ' מהבית היהודי? ומי מהאנשים האלה, אם בכלל, ראוי לפרס כמו זה של MIT?

על-פי אתר הפרס, הכסף יוענק ליחיד או לקבוצה שעוסקים באי ציות יוצא דופן לטובת החברה, על בסיס עקרונות מפתח של אי אלימות, יצירתיות, אומץ ואחריות. אלה יכולים להיות מועמדים צפויים ולא צפויים, מתחומי המחקר המדעי, זכויות האזרח, חופש הביטוי, זכויות אדם, אמנות, תקשורת או חדשנות. לידיעת ארגונים, אזרחים ואמנים ישראלים, ניתן להגיש מועמדות דרך אתר המעבדה למדיה עד 1 במאי. הזוכה יוכרז ב-21 ביולי. רק אל תשכחו מי שלח אתכם.

"הרעיון עלה לאחר שהבנו שקיים תסכול נרחב של אנשים שמנסים להבין איך הם יכולים, בצורה אפקטיבית, לרתום אי ציות מוסרי - שמטרתו לאתגר את הנורמות, הכללים או החוקים שלנו - לטובת החברה", הסבירו יוזמי הפרס. קולות שונים של אנשי אקדמיה בכירים ואקטיביסטים (בהם, למשל, זוכת פרס נובל מלאלה יוספזאי) מופיעים בסרטון שהופק לצורך התחרות, עם אמירות כמו "זה עידן חדש עם חוקים חדשים והאתגר הוא לדעת למי לציית ואיזה חוקים לשבור". הסרטון מעורר השראה למדי, כדאי לראות אותו.

פתאום קם אדם

פרופ' משה צוקרמן לא מתרשם מפרסים. צוקרמן, שערך מדעית את ספרו של פרום "אי ציות", נחשב לאחד האינטלקטואלים החריפים בישראל ומכהן כפרופסור במכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל-אביב.

"דעתי על פרסים לא אוהדת", הוא מצנן את ההתלהבות, אך מתקשה להסתיר אותה כשהוא מדבר על אי ציות בישראל.

"אי ציות הוא סגולה, משהו שאתה מציג כערך. זה משהו שגורם ומביא לכך שאתה בעצם שוקל את מעשיך בצורה יותר מעמיקה מאשר לקבל אותם בצורה עיוורת. זה לא אי ציות באשר הוא, אלא מצבים שבהם אי ציות הוא אקט מוסרי ומתבקש".

- האם הציות הוא איום ממשי על החברה האנושית?

"נסי לחשוב על דברים שאנחנו מכירים. למשל, על חווייתה של היהדות במאה העשרים. איך היה אפשר לגרום לבני אדם להשמיד בני אדם אחרים במלחמת העולם השנייה? על זה מגיבים פרום ואחרים בכך שבני אדם סמכותניים, שמקבלים את הסמכות בלי עוררין ובלי לשאול שאלות, מעלים את הבעיה של עצם הציות לכל מה שהוא בא מלמעלה, גם כאשר הלמעלה הזה משרת מנגנונים של כוח ושעבוד. לציות הזה יש ערך פוליטי שלילי ביותר".

מלמדים אותנו לציית מינקות, עוד בתא המשפחתי. תחילה לאבא ולאימא, אחר כך לגננת, למערכת החינוך, למפקדים בצבא וכן הלאה. איפה לומדים אי ציות?

"לפי הטענה המרכזית, התהליך שבו בני אדם הופכים ליצורים חברתיים גרם להם להפוך למה שהסוציולוגיה קוראת 'אנשים סתגלניים'. התהליך הזה גרם ללא מעט בעיות של תפקוד, מבחינת התא המשפחתי והחברתי וגם מבחינה פוליטית. שאלת הציות ב'כבד את אביך ואמך' הפכה בעצם לתשובה: 'אנחנו נגיד לך מה טוב בשבילך'".

- אתה מרגיש רוחות של שינוי עם המחאה החברתית, או עם הפרס המיוחד של MIT?

"אני לא מזהה את זה בישראל. להיפך, אני מזהה את זה הרבה פחות. ישראל זאת חברה צייתנית בעליל, חברה מאוד קונפורמית, בין השאר, בגלל שהמדינה נוצרה בגלל רדיפת היהודים, ולפיכך אתה אמור להיות לויאלי ונאמן ולקבל על עצמך כל מה שהסמכות מלמעלה קובעת. פעולות המחאה בישראל הן כל-כך מינוריות ולא קיימות. כן, יש כמה גופים שעוסקים באי ציות, אבל המדינה מנסה לאלף אותם. ישראל היא חברה מאוד קונפורמית ומאוד לא אמונה על אי ציות, אבל לאזרחים אין ברירה והם גם צריכים להתקומם, זאת שאלה על העתיד שלנו".

התופעה הזו, טוען צוקרמן, "מדרדרת את ישראל לאבדון. האמירה הישראלית 'ככה זה ולא יכול להיות אחרת' היא לא רק עצלה מבחינת האפשרויות הקיימות בהוויה, אלא גם משרתת אינטרסים של מי שרוצים שיגידו 'ככה אמרה הממשלה'. לכן, באופן היסטורי עלה צורך באופוזיציה חזקה. זה בעצם התהליך הפוליטי של העת החדשה שהיה קשור בעניין של האי ציות; להשתחרר מהשלטון האבסולוטי של מלך, שהוא גם השופט וגם המבצע".

- מה אדם שרוצה לאמן את שריר האי ציות צריך לשאול את עצמו בבוקר?

"אני מציע לו לקום ולשאול באיזה עולם הוא רוצה לחיות. אם הוא לא רוצה לחיות בעולם שאומר לו דבר אחד ועושה דבר שני, הוא צריך לפעול פוליטית. והכי טוב, שיעשה זאת תוך שהוא מתאחד עם אחרים, כאקט מאורגן או ספונטני, ותוך כדי השחזת התודעה שלו. שישאל את עצמו 'למה אני מקבל מה שנותנים לי כמובן מאליו', 'באיזו מדינה אני חי אם כל כמה שנים היא מפיקה מלחמה חדשה', 'למה לגדל נכדים וילדים במדינה שמבטיחה לי שאולי הם לא יעברו את גיל 21'. אלה שאלות קיומיות, ומשם אפשר להתחיל.

"מאז שנות ה-70 ידוע שלפי הטכנולוגיה ואמצעי היצור שהאנושות הגיעה אליהם, אין סיבה שבן אדם אחד בעולם ימות מרעב. ובכל זאת, מדי שנה מתים 20 מיליון בני אדם מרעב. איזה מין עולם זה? מה פתאום יש פערים חברתיים מהסוג שיש בישראל? הרי אם היו מחלקים את העושר אחרת, או מציבים אידיאלים אחרים, זה לא היה קורה. יש הרבה שאלות שבן אדם יכול לשאול את עצמו בבוקר".

פיזור הפגנה בתקיעת חצוצרה

אולי אלה המחלוקות סביב גישתו של הנשיא הטרי טראמפ, אבל הצורה שבה מתייחסים היום באקדמיה בארצות-הברית למחאה לא אלימה היא בעיניים בורקות, כאילו זה הדבר היחיד הבטוח שאפשר לעשות עכשיו לטובת החברה.

"בניגוד לארצות-הברית, שם מוכרת בחוקה הזכות לחופש הביטוי והמחאה כזכות חוקתית, בישראל הזכות לחופש הביטוי וחופש המחאה לא מוגנת בצורה פוזיטיבית בשום מסמך חוקי", מתייחסת עו"ד גבי לסקי, שמסתכלת גם היא בעיניים בורקות על המצב החוקתי בארצות-הברית בנושאי חופש ביטוי וחופש מחאה, תחום התמחותה. "אצלנו זה הפוך: החקיקה הישראלית היא אנטי חופש ביטוי ומחאה מאחר שכל מה שיש לנו בחוק איסור לשון הרע וחוק הגנת הפרטיות, אלה איסורים ומגבלות על חופש הביטוי וחופש המחאה ללא זכויות פוזיטיביות. חופש הביטוי וחופש המחאה בישראל מוגנים רק על-ידי פסיקות של בתי המשפט ולא על-ידי הכנסת".

לסקי, אשת מרצ וחברת מועצת העיר תל-אביב מטעם המפלגה, מתנדבת לתת מבוא קצר במשפטים: "בסעיף 151 לחוק העונשין נאמר כך: 'התקהלות בלתי חוקית של שלושה אנשים או יותר, שהתקבצו יחדיו אפילו למטרה חוקית, ויש במעשיהם חשד שהם יפרו את השלום או שאחרים יפרו את השלום'. כלומר, החוק אומר שאם אני עושה הפגנה, ומישהו אחר, שמתנגד לתוכן ההפגנה, טוען שאני יכולה להפר את השלום, על-ידי זה שהם יכולים להרביץ לשוטרים, אני זאת שאשמה בהתקהלות בלתי חוקית".

לסקי היא אחת מקבוצה של עורכות ועורכי דין, שהמוחים מתקשרים אליהם אחרי שהם נעצרים בהפגנות. לאורך השנים היא ייצגה כמה תיקים בעלי פרופיל ציבורי גבוה ושימשה כיועצת משפטית של ארגוני מחאה. בין היתר, ייצגה את דפני ליף ואת פעילי המחאה החברתית, את יונתן פולק מתנועת אנרכיסטים נגד הגדר ותיקים נוספים העוסקים בחופש הביטוי וההפגנה.

"בישראל החוקים כל-כך אנכרוניסטיים עד כדי כך שבתוך החקיקה עצמה, בסעיף שאומר איך המשטרה צריכה לפזר הפגנה חוקית - נאמר שזה על-ידי תקיעה בחצוצרה", היא טוענת. "במובן הזה, אנחנו נמצאים שנות אור מהגנה על זכויות ליברליות בסיסיות, וזה עוד לפני שמדברים על זכויות חברתיות".

- אבל אנחנו כן רואים פעולות מחאה. הנה, מחאת האוהלים, מחאת יוצאי אתיופיה, סרבניות המצפון, נערי הגבעות.

"מה שרואים זה אזרחים שמודעים לזכויות יסוד ורוצים לממש אותן. אז גם במחאת האוהלים, במחאת יוצאי אתיופיה וגם במחאות הגז היו המון עצורים על עצם המחאה. אני ייצגתי את דפני ליף שנעצרה במסגרת המחאה הכי לגיטימית בעולם שהתקיימה בשדרות רוטשילד. האתיופים נעצרו ונעשה כלפיהם שימוש באמצעים לפיזור הפגנות עם המון נפגעים כשהם הפגינו בכיכר רבין. האזרחים בישראל הם מתקדמים מאות מונים מהחקיקה, שאמורה להגן עליהם".

בכל מקרה, לסקי מבקשת לעמוד על ההבדל שבין הפגנה לאי ציות: "ההפגנות הן לא ביטוי של אי ציות אזרחי, אלא ביטוי של חופש המחאה וחופש הביטוי. אי ציות אזרחי יש עוד אפילו פחות בישראל, למעשה מעט מאוד. הדוגמה האקטואלית היא של הסרבניות לשרת בצבא ומהצד השני הסרבנים לפינוי התנחלויות. בן אדם שמבחינה מצפונית מנוע מלממש הוראה חוקית הוא מי שמבצע אי ציות אזרחי".

דמוקרטיה זה לא כל הסיפור

אירוע חריג נרשם בבקו"ם בדצמבר האחרון, כשעשרות מתגייסים סרבו להתפנות ולעלות אל האוטובוס בדרך לשירות בשיריון. הסרבנות ההמונית הזאת, שמאוחר יותר פורסם כי התאגדה בקבוצת הפייסבוק הסגורה "סרבני פינוי בקו"ם קרבי", לא נגעה לשום ערך, אידיאל או מצפון. פוסטים של חלק מחברי הקבוצה פורסמו בכלי התקשורת, והראו איך המועמדים לשירות ביטחון מייעצים זה לזה לנקוט סרבנות כדי לשלוט בעתידם הצבאי.

"אנחנו לא מעודדים שום מרד אלא רק עוזרים אחד לשני לממש את עצמו בשירותו הצבאי", הסביר בזמנו אחד החיילים הפעילים ל-ynet. "כבר שנים שמתגייסים מסרבים ונכלאים. עכשיו פשוט אנחנו עוזרים אחד לשני, ואין לנו במה להתבייש".

זאת הסיבה היחידה. חוסר רצון לרשת ביחידה מסוימת, שהצבא החליט שאת/ה מתאימ/ה לשרת בה בהתאם לצרכיו. יש הרבה מאוד דברים להגיד על זה, אבל אפשר לומר בביטחון שזה משקף את המצב האבסורדי של אי ציות בישראל, בוודאי לעומת מחאה במקומות אחרים בעולם המערבי.

על פי נתוני דובר צה"ל משנת 2013 נרשמו מקרים בודדים (פחות מעשרה מדי שנה) של סרבני מצפון בישראל, שקיבלו פטור לאחר שהופיעו בפני ועדת המצפון. תנועת הסרבנות הוותיקה בישראל היא "יש גבול", שבמסגרתה חתמו כ-3,000 חיילי מילואים על סירוב לשרת בלבנון. תנועת הסרבנות העכשווית ביותר היא "מסרבות", עמותה שכוללת "רשת פעילות ופעילים שמטרתה לתמוך בסרבניות וסרבנים פוליטיים ולקדם שיח בנושא בקרב הציבור הישראלי". סרבנית המצפון תאיר קמינר, שישבה 150 יום בכלא הצבאי בגלל התנגדותה לשרת בצבא, היא הפנים הציבוריות של העמותה.

"פציפיזם זה בדיוק אי ציות אזרחי", מתייחסת לסקי לדוגמאות אלו משמאל. "בישראל, המערכת מכירה סרבנות שהיא רק פציפיסטית, ואני לאחרונה שחררתי מישהי שעמדה בוועדת מצפון, והייתי צריכה לעשות הרבה מאמצים כדי שיכירו בכך שהיא פציפיסטית".

ומה קורה מימין? אקטים של סרבנות או התנגדות בועטים בבטן הרכה של המדינה, בפינויי יישובים, בעיקר התנחלויות. ארגון "חוננו" קם ב-2002 ומעניק סיוע משפטי לאזרחים שמתנגדים לפינוי מהתנחלויות. על-פי הארגון, מאז ההתנתקות הם מטפלים באלפי תיקים של עצורים מהימין, כשבאירועים האחרונים בעמונה ובעופרה ייצגו למעלה משלושים עצורים שהתנגדו לפינוי.

עו"ד עדי קידר, בעל משרד העוסק בתחום הפלילי ויועץ משפטי של "חוננו", מדווח: "בעופרה ובעמונה מדובר באנשים נורמטיביים. הם התנהלו מול הרשויות ועשו הסדרים, אבל לא הסכימו בשלב הסופי של הפינוי ללכת מיוזמתם. אבל יש שוני מאוד גדול. הם לא אנרכיסטים שאומרים 'אני לא מנהל מו"מ עם המדינה', וזה שונה בתכלית הפלגים קיצוניים יותר, כמו נוער הגבעות".

"אי ציות בלתי אלים היא קונספציה יהודית במקורה", אומר משה פייגלין, יו"ר מפלגת זהות, ומי שבשנות התשעים הקים את תנועת זו ארצנו במטרה מוצהרת להוביל מרי אזרחי בלתי אלים כמחאה נגד הסכמי אוסלו. "הרעיון שאנחנו בני חורין ששומרים על החירות שלנו ולא נותנים לשעבד אותנו אחד לשני הוא רעיון יהודי. אם נדלג 4,000 שנה קדימה, אז אי הציות המצפוני הוא בעצם התשובה שיש לאדם חופשי בפני עריצות הרוב. כלומר, יכול להיות מצב ששלושה אנשים בסירה מחליטים, בהצבעה דמוקרטית וברוב של שניים, לאכול את השלישי. אז יש להם רוב חוקי, אבל ההחלטה היא לא מוסרית. כמובן שאדם שנמצא בסיטואציה כזאת, שעומד מולו חוק, גם אם הוא התקבל בצורה דמוקרטית, צריך לסרב, וזאת בעצם התרופה כנגד עריצות הרוב. אני תומך ותמיד תמכתי בכל סרבנות מצפונית בין אם מימין ובין אם משמאל, ובלי שום קשר לדעה פוליטית. כיום אנחנו רואים בישראל רק סרבנות של יחידים".

- למה זה קורה לדעתך?

"משום שישראל היא לא מדינת חירות. זה היה קיים בזמנו, כשהשמאל הקים עמותות הקוראות לסרב פקודה, וזה הפך להיות בונטון שהשמאל מסרב לשרת בשטחים או לבצע כל מיני פקודות. אבל הסבלנות לנושא נעלמה כאשר הימין החל לאמץ את הגישה הזאת. מה שמראה שבשמאל הישראלי עקרונות מוסריים הם נזילים מאוד".

 במילה אחת: לא