"פרישת בריטניה מהאיחוד האירופי עלולה להיות אסון"

הבית

שעת בוקר מאוחרת. רחוב חד-סטרי, פסטורלי ושקט בעיר הבירה. טרוור אסרסון, עורך דין ממושקף, שקט ובעל מראה של ג'נטלמן בריטי מנומס בעליל, פותח בפניי את דלת העץ הענקית של ביתו. בית האבן העתיק, מרווח ומואר, וחרף שיפוץ מהמסד עד הטפחות, הוא שומר על אופיו הירושלמי. צעדינו מהדהדים כנגד תקרת הקשתות המעוצבת, עד שאנחנו מתמקמים בספרייה המתהדרת בגלריה גבוהה ובשלל ספרי היסטוריה ודת.

"זה המקום האהוב עלי בבית", אומר בעל-הבית באנגלית. רק "שלום", הוא אמר לי בעברית. "יותר נוח לי לדבר בשפת האם שלי", הוא חצי-מתנצל, ואז עונה לשיחה. באנגלית. המתקשר הוא עורך דין ישראלי, שעובד על חוזה של חברה אמריקאית שנערך על-פי הדין האנגלי, וצריך להגיש תביעה באנגליה על הפרתו. וכאן אסרסון נכנס לתמונה. עורך דין בריטי שנמצא בישראל בהחלט מקל על הגשת תביעות שם. "אני עובד באנגליה, על אף שהמשרד שלי בעזריאלי", הוא אומר.

אי אנגלי בתוך ישראל

"המשרד שלי הוא משרד בריטי לכל דבר, שרק ממוקם פיזית בישראל. אנחנו עובדים עם לקוחות ועל תיקים בחו"ל בלבד. זה כאילו שלקחנו את כל המשרד מאנגליה, ושמנו אותו בתוך עזריאלי. כשנכנסים למשרדים שלנו בעזריאלי, זה כאילו שהגעתם ללונדון. כל האווירה אנגלית וכל העובדים מאנגליה, חוץ מכמה מהאימפריה הבריטית". אנחנו עובדים מול משרדים באנגליה כל הזמן, וכל העבודה שלנו באנגלית".

ביוגרפיה מקוצרת

"גדלתי בלונדון, למשפחה לא דתית ומאוחר יותר בחיי חזרתי בתשובה למגינת ליבם של הוריי. אבי היה איש-עסקים. הוא ניהל חברות שונות, לרבות חברת מוזיקה מפורסמת לקראת סוף הקריירה שלו. אמי לא עבדה, אבל התנדבה ב-BBC מדי פעם. היא הייתה מטפלת בתלונות שהציבור הגיש לתחנה, וכשמישהו מפורסם היה עולה לשידור ברדיו, היא הייתה מכינה לו קפה וכדומה. יש לי אחות אחת באנגליה. הבית לא היה עשיר, אבל לא חסר לנו כלום.

"אבי היה שאפתן בעבור ילדיו. הוא רצה שאהיה רופא או שאשתלב בעולם העסקים או בסיטי בלונדון. מעולם לא דיבר על משפטים. הוא שלח אותי לבתי-ספר פרטיים, כי הוא רצה שאהיה ג'נטלמן אנגלי".

ג'נטלמן אנגלי

"אבי התעקש לשלוח אותי לבתי-ספר פרטיים, אף שזה עלה המון כסף. הוא רצה שאני אהיה ג'נטלמן אנגלי, כי הוא רצה להרחיק אותי מהקשיים שהוא חווה כשגדל כילד יהודי בלונדון. הוא תמיד דאג שמישהו לא ייתן לי עבודה, כי אני יהודי. בבית-הספר שאבי למד הייתה מכסה - מקסימום של יהודים שמותר לקבל. וכשהם למדו לימודי דת, המורה היה מספר על איך היהודים הרגו את ישו, ומביט בילדים היהודים במבט מאשים. אבי הרגיש את האנטישמיות, וניסה למנוע את זה ממני, אבל כילד גם אני הרגשתי את זה. בפנימייה הראשונה שבה למדתי, התלמיד שישב לידי שאל אם הוא יכול לשאול את העיפרון שלי, וכשאמרתי לו שאני משתמש בו, הוא אמר 'אל תהיה יהודי'. הוא לא ידע שאני יהודי. הייתי בהלם. 'יהודי' הייתה מילת גנאי, שהרבה ילדים השתמשו בה.

"בילדותי, איש לא ידע שאני יהודי. לא דיברתי על הנושא הזה עם החברים שלי, לא היו לי סממנים יהודיים דתיים, והלכתי לכנסיה כל בוקר עם כל הילדים האחרים. זה היה חלק מהתוכנית בבי"ס, אז הלכתי. אבל בגלל האפליה נגד יהודים, אבי רצה שאהיה ואקבל חינוך של ג'נטלמן אנגלי לגמרי, שאוכל להסתובב עם כל האנגלים בלי 'הפגם היהודי'. הוא לא רצה שאגיד שאני לא יהודי או שאסתיר את זה, אלא שאקבל את החינוך הכי טוב שיש".

משפטים

"אף פעם לא חשבתי להיות עורך דין. לא ידעתי מה אני רוצה לעשות, לא היה לי כיוון בכלל. ידעתי רק שאני רוצה ללמוד באוניברסיטה טובה, באוקספורד או בקיימברידג'. לא חשבתי יותר מזה. ורציתי לעשות משהו שעוזר לאנשים, כי חשבתי שרק לעשות כסף, זו אמביציה לא טובה. הייתי אידיאליסט. רציתי לעשות שינוי בחיים של אנשים. לא הייתי מעוניין לעזור לאנשים עשירים, אלא לעניים, אבל לא ידעתי איך.

"זכיתי במלגה לאוקספורד, וזה היה כמו סימן ליכולת מוגברת. הכסף לא היה העניין. המלגה היה שווה ל-50 שטרלינג בשנה בערך, זה היה סמלי, אבל זה היה סמל סטטוס. למשל, זה איפשר לי ללכת עם גלימה ארוכה באוניברסיטה, כמו הבוגרים. זה נתן לי כבוד כבר בכניסה לאוניברסיטה, במקום רק ביציאה ממנה. ואז הייתי צריך להחליט מה ללמוד. רציתי ללמוד ספרות אנגלית, אבל המורים שלי להיסטוריה המליצו לי ללמוד היסטוריה; אז למדתי היסטוריה, ושם נחשפתי לראשונה לעולם המשפט.

"למדתי על המהפכה האנגלית, ובזמן הלימודים למדתי את ההיסטוריה של ג'ון ווילקס, שרצה להיכנס לפרלמנט אבל לא רצה להישבע, כי הוא לא האמין בשבועה. הוא נבחר לפרלמנט וסירב להישבע, אז זרקו אותו משם. הוא לא ויתר וניסה שלוש פעמים להיכנס, ונבחר שוב ושוב, אבל כל פעם מחדש נזרק משם, כי לא היה מוכן להישבע. כך, כל פעם מחדש נפתח קייס משפטי בעניין שלו, שעסק בזכויות אדם.

"זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי תיק משפטי וזה מאוד עניין אותי. זה היה מרתק, כי זה תיק על התפתחות ההיסטוריה האנגלית והפרלמנט, כמקום של חופש הביטוי וזכויות אדם, ומצאתי שזה מרתק. אבל עדיין לא פניתי מיד למסלול המשפטי.

"בשלב הזה, החלטתי ללכת לכיוון של אבי, לביזנס, לעולם העסקים. בגלל שהיה לי תואר מאוניברסיטת אוקספורד, זה פתח לי כל דלת באנגליה. פניתי לכמה חברות ענקיות, כמו יוניליוור, בחיפוש עבודה, ולבסוף הצטרפתי לחברה האמריקאית 'מארס', יצרנית השוקולד. עשיתי שם סטאז' לקראת משרה של ניהול. אבל אחרי כמה חודשים ראיתי שזה לא מעניין אותי, והחלטתי לנסות לפנות למסלול המשפטי.

"פניתי לעשרה ממשרדי עורכי הדין הגדולים באנגליה, כדי לראות אם יהיו מוכנים לקבל אותי לעשות סטאז' - ותשעה מהם קיבלו אותי לסטאז'. לא הבנתי מדוע העשירי סירב לקבל אותי, ומכיוון שהייתי ממש שחצן, פניתי למשרד העשירי ואמרתי 'עשיתם טעות שלא קיבלתם אותי'. הם ענו לי, 'זו לא הייתה טעות, החלטנו לא לקבל אותך'. זה היה מצחיק. כי חוץ ממנו, קיבלתי הזמנה לעשות סטאז' בכל המשרדים".

החזרה בתשובה

"על אף שהתקבלתי לסטאז' בכל המשרדים הגדולים, עדיין לא הלכתי לעולם המשפט. החלטתי ללכת ללמוד בישיבה. לא גדלתי בבית דתי. להיפך, בבית-הספר הלכתי עם החברים לכנסייה, ובבית לא היה שום קשר לדת וליהדות. אבל שנה לפני תום האוניברסיטה נסעתי לטייל בארץ. זו הייתה הפעם הראשונה שהגעתי לכאן, וזה שינה לי את החיים.

"נסעתי עם חברה שלי לישראל, ומשפחה דתית הזמינה אותנו לארוחת ליל שבת בשישי בערב. הגעתי במונית למקום כמה דקות לפני כניסת שבת, ולא מצאנו את בית המשפחה. ואז, פתאום נהג המונית אמר לי שהוא חייב לברוח מהמושב הזה לפני שנכנסת שבת, וסילק אותי מהמונית. המקום היה כפר חב"ד. רק בדיעבד הבנתי את הלחץ של הנהג לברוח משם לפני שבת.

"דפקנו בדלת הראשונה שראינו, ושאלנו אם אפשר לעזור לנו למצוא את המשפחה שהזמינה אותנו. להפתעתנו, בעלי הבית ענו שאין לנו זמן להגיע אליהם לפני שבת, ושיש לנו רק 5 דקות להתקלח, והזמינו אותנו להיכנס אליהם. לא הבנתי מה דחוף כאן, למה אני צריך לעשות מקלחת לפני שבת, אבל עשינו זה. הם גם אמרו לנו, שבמקרה הם הזמינו בני זוג לשבת, שלא הגיעו. וששולחן השבת מוכן לארבעה אנשים, והם היו רק שניים. כך, הם הזמינו אותנו אליהם לשבת.

"במהלך השבת התברר לנו שהם המשפחה האנגלייה היחידה בכל כפר חב"ד, וכשדיברנו על שם המשפחה שלהם, אמרתי שיש לי בן-דוד עם אותו שם משפחה. התברר, שהוא גם בן-דוד של המארח שלנו, ושאני והמארח המקרי שלי קרובי משפחה. אמנם ידעתי שיש מישהו דתי במשפחה שלי, אבל לא הכרתי אותו. הייתי בהלם שאני יושב ביחד עם משפחה, ושכל זה קרה במקרה. המארח הוציא את אלבום החתונה שלו, וראיתי את כל המשפחה שלי בתמונות. זה היה מדהים. שם התחלתי בתהליך של החזרה בתשובה.

"שנה-שנתיים אחרי הטיול לישראל, בגיל 23, התחלתי לחבוש כיפה. הוריי עדיין לא דתיים, וגם לא עם אוריינטציה מיוחדת לישראל. אמי עד היום לא מבינה את ההבדל בין עברית לערבית, וההורים שלה בכלל היו "אנטישמים". היא הייתה מאוד נבוכה ביהדות שלה, ומאוד התביישה כשאני הלכתי עם כיפה בבית.

"למדתי בישיבה מספר חודשים, ורק אחרי זה פניתי סוף-סוף לעולם המשפטים. היה באונ' קורס לתואר שני במשפטים בתוך שנה. התקבלתי לקורס, למדתי משפטים, והתחלתי לעשות סטאז'".

עורך דין שלא עובד בשבתות

"קיבלתי הזמנה להתמחות במשרד הכי מפואר באנגליה, אבל לאחר שהסברתי להם שאני צריך לצאת מהמשרד בימי שישי בשעה שלוש-ארבע לכל המאוחר, ובחורף אפילו בשתיים, הם לא קיבלו אותי. וכך, פתאום נותרתי בלי סטאז' בסמוך לסוף הלימודים, ונכנסתי לדיכאון. ידעתי גם, שאבי מאוד יתאכזב, כי הוא היה נגד החזרה שלי בתשובה, וחשב שלאבד את כל מה שהשגתי בלימודים באוקספורד, זה בזבוז של כל מה שהוא נתן לי. בגלל שהלכתי עם כיפה ונעשיתי דתי, לא אכלתי אוכל רגיל ולא עבדתי בשבתות, אבי הרגיש שזרקתי הכול לפח, וכאב לו, אז הסתרתי ממנו שאיבדתי את הסטאז'.

"בסוף פניתי לכמה משרדים פחות טובים, אבל ידועים, שעובדים בהם יהודים, והתקבלתי לסטאז'. אחרי סיום הסטאז', החלטתי להיות ליטיגטור, ופניתי למשרד עורכי הדין הרברט סמית', שהוא מספר אחת בליטיגציה באנגליה עד היום, והם קיבלו אותי. אבל הפעם לא הזכרתי שאני דתי. כי חשבתי שזו הדרך היחידה להתקבל למשרד הזה, ובניתי על זה שאסתדר. כבר ביום הראשון לעבודה שם, יום שישי, הייתי צריך לחתום על חוזה ששעות העבודה שלי הן מתשע בבוקר עד חמש בערב. ואז אמרתי 'אני לא מוכן לעבוד עד חמש, כי בחורף אני צריך לצאת מוקדם בימי שישי'. הם כמעט סילקו אותי באותו יום, כי הסתרתי מהם פרט חשוב, אבל אחד השותפים אמר שהוא מוכן לקבל אחריות עליי, ובסוף עבדתי שם כמעט שלוש שנים.

"אחרי כשלוש שנים החלטתי לעזוב, וללכת לעבודה בפרו-בונו, כי רציתי לעזור לאנשים עניים. יש משרדים באנגליה שמקבלים את המשכורת מהממשלה, שכר מאוד-מאוד נמוך, כדי לעזור לאנשים שאין להם כלום. לא עניין אותי הכסף. הייתי אידיאליסט, ורק רציתי להשתמש ביכולת ובניסיון שלי כדי לעזור לאנשים. התקבלתי לאחד המשרדים הכי גדולים בתחום, עבדתי שם חמש שנים, הפכתי לשותף ולראש המחלקה הכי גדולה בתחום הזה באנגליה. זה היה הביזנס הראשון שבניתי בתחום המשפטים. כשהגעתי לשם, היו לי שלוש שנות ניסיון וחמישה תיקים, וכאשר סיימתי - היו לי יותר מ-2,000 תיקים".

העלייה לישראל

"ברגע שהגעתי לישראל בפעם הראשונה, הרגשתי שאני גם יכול לנשום בפעם הראשונה בחיים. כי שנאתי את כל 'הפורמליטי' העוצמתי אצל הבריטים. רוב האנשים בארץ חושבים שאני כל-כך בריטי, ואני באמת בריטי לגמרי, אבל אני עצמי לא הרגשתי כך. ברגע שהגעתי לארץ, הרגשתי מאוד נוח, אף שעדיין לא הייתי דתי, לא הבנתי כלום על היהדות, ולא ידעתי כלום על ישראל.

"גם את מזג האוויר פה מאוד אהבתי. אני שונא את מזג-האוויר באנגליה. עננים כל הזמן. שמש זה משהו ששמענו עליו, אבל בקושי ראינו במו עינינו. אני רציתי להיות פה, בארץ.

"אחרי גיל 30 החלטתי שאני עולה לארץ, כדי למצוא לי אישה וכדי לגור פה. ובאתי. הוריי לא אהבו את ההחלטה שלי. אבי היה מודאג מכך שקודם כול פספסתי את כל החינוך היוקרתי שקיבלתי, כאשר החלטתי להיות דתי; ואז פספסתי לטעמו את הכול פעם שנייה, כאשר עזבתי את המשרד הכי טוב בתחום שלי, והלכתי לפרו-בונו; ואז - זרקתי גם את זה לפח, כדי לעלות לארץ. אבל בתוך-תוכי אני חושב שהוא פשוט לא רצה שאגור במדינה אחרת.

"בגיל 33 עליתי לארץ, הכרתי את אשתי, ועשיתי התמחות במשרד הרצוג-פוקס-נאמן. רציתי להמשיך לעבוד שם, אבל לא דיברתי אז אף מילה בעברית, והייתי ליטיגטור. אי אפשר להופיע בבתי משפט בישראל בלי עברית, ולא היה טבעי בשבילי לעבוד בעולם המסחרי, שבו כן דרשו עורכי דין דוברי אנגלית, אז עזבתי את הרצוג, והחלטתי לחזור לאנגליה. עבור אשתי זה היה אסון. לקחתי אותה מהבית שלה ללונדון, מקום זר לה שהיא אף פעם לא גרה בו ולא הכירה איש. בנוסף, לא הייתה לי עבודה ולא היה לנו כסף, ונולדה לנו בת ראשונה, בת חודשיים, שנולדה בישראל. אבל בסוף חזרנו.

"בהתחלה היה לי מאוד קשה לחזור לשוק העבודה בלונדון, אבל אחרי שלוש שנים כבר הייתי ראש מחלקת הליטיגציה הבינלאומית באחד המשרדים הכי מפוארים באנגליה, ופתחתי כמה סניפים למשרד במקומות אחרים בעולם, בצרפת, שוודיה, הולנד, בגרמניה ועוד. ודווקא בשיא ההצלחה, החלטתי לחזור לישראל. הרגשתי שלהיות יהודי באנגליה, זה כמו להיות בפינה במרתף, במקום להיות במרכז העולם של היהודים".

הלקוח הראשון

"כאשר חזרנו לארץ החלטתי להקים משרד עצמאי. ידעתי שאני רוצה לעסוק בדין האנגלי, להמשיך לעבוד עם חו"ל ושהמשרד יהיה באנגליה. זה היה רעיון חדש לגמרי. למזלי, אחד הקליינטים הגדולים ביותר שלי מאנגליה, החליט ללכת איתי. הקליינט היה מדינת צ'כיה, שניהלה תביעה של חצי מיליארד יורו, והמשרד שעבדתי בו באנגליה, נאלץ לשחרר אותם, בגלל ניגוד עניינים מול לקוח אחר. אז ניצלתי את ההזדמנות. פניתי לצ'כים והצעתי להם לשכור אותי כעורך דין, על אף שהם צריכים לעזוב את המשרד הקודם.

"אבל אמרתי להם שעליהם לדעת שהמשרד החדש שלי ממוקם במקום קצת מוזר. הם חשבו ש'אין בעיה' אם המשרד לא ממוקם במרכז לונדון, אלא מחוצה לה. כשהסברתי להם שהמשרד שלי נמצא בישראל, בירושלים, הם לא הבינו איך זה יסתדר, אבל החליטו ללכת איתי בכל זאת. וכך, התחלתי את המשרד החדש שלי עם תיק ענק, של יותר מ-2 מיליארד שקל, שהסתיים בפשרה אחרי הדיון הראשון, ובהצלחה גדולה.

"פתחתי את המשרד לגמרי לבדי בדירה של ידיד ברחובות. הוא נתן לי להשתמש בשולחן במשרד שלו בחינם למשך כמה חודשים, וסיכמנו שאתן לו קצת מהרווחים, אם יהיו רווחים. כבר בשכר-טרחה שקיבלתי מהתיק הגדול הראשון, היה לי סכום משמעותי כדי לשלם לאנשים שכר די טוב, יחסית לשוק פה, והתחלתי לגייס עורכי דין. כולם מבריטניה. בהתחלה זה היה קשה. עורכי דין לא היו מוכנים לבוא לארץ ולעבוד כאן. הם לא ידעו מה זה יעשה לקריירה שלהם. אבל המשרד צבר מוניטין, ועורכי דין מאנגליה התחילו לעלות לארץ במיוחד כדי לעבוד כאן. היום אנחנו כ-40 עורכי דין - חמישה עורכי דין באנגליה, והשאר כאן".

יחסי ישראל-בריטניה

"לבריטניה יש מערכת יחסים מבולבלת עם ישראל. בפן המסחרי, ישראל נחשבת למדינת ההזדמנויות. העיר לונדון מברכת על קשרים עם ישראל; חברות מסחריות ישראליות רבות נסחרות בבורסת ה-AIM בלונדון, לכוחות הצבאיים של בריטניה יש קשר הדוק עם ישראל, הכולל שיתופי-פעולה של כישורים ומידע. מערכת יחסים, כך נודע לי, שמעולם לא הייתה טובה יותר.

"מנגד, משרד החוץ האנגלי משמר את העוינות כלפי ישראל, ובמקום לחזק את הקשרים בין המדינות, הוא פועל לחיזוק קשריו עם מדינות ערב, כי להערכתו לאנגליה יש בהן בעלי-ברית טבעיים ויעילים יותר. כך שזה לא מפתיע שאנגליה ניסחה חלטת או"ם נגד ישראל; וגם אין זה מפתיע שראשת הממשלה, תרזה מיי, הקפידה להדגיש כי היא תומכת בישראל מאז אותו אירוע".

הברקזיט

"העזיבה של בריטניה את האיחוד האירופי, הברקזיט, עלולה להיות אסון. ייתכן שהמהלך יהווה תחילתו של תהליך שיימשך 30-50 שנה, שבו אנגליה תדעך ותחדל מלהיות אחד ממרכזי הכלכלה האדירים בעולם. עם זאת, אם האיחוד האירופי יקרוס, ויש כוחות שנעים בכיוון הזה, הממלכה הבריטית תרוויח מכך שנטשה בזמן את הספינה הטובעת".

פנאי

"אני משקיע את רוב הזמן שלי בעבודה, ובשאר מבלה עם הבנות ועם אשתי. בסך-הכול אני בן-אדם מאוד משעמם. ההובי כמעט היחיד שיש לי זה קריאת ספרים. רוב הספרים בספרייה שלי הם ספרי היסטוריה של מדינות שונות. כבר כמה שנים וגם עכשיו אני קורא הרבה על ארה"ב.

"אני רוצה גם לחזור להובי השני שלי, וזה לטפל בפניות נגד ה-BBC (רשות השידור הבריטית), כשהיא מפרסמת דברים לא נכונים, וגם כאשר אני מקבל תיקים שקשורים להגנה על המוניטין של המדינה שלנו. אז אני לוקח אותם כהובי. למשל, יש באירופה חוק חדש שחייבים לציין על התוויות מוצרי אוכל מהשטחים, שזה לא בדיוק בארץ-ישראל. כלומר, לציין את הכיבוש. בעניין זה, פנתה אליי חברה שמייבאת לאנגליה את רוב האוכל הכשר, בטענה שהממשלה ביקשה ממנה לשנות את התוויות שלה. זה משהו שקשור למוניטין של ישראל, לכלכלה, אז זה ההובי שלי - לטפל בתיקים כאלה".

- מה היית עושה אלמלא היית עורך דין? 

"הייתי בלרינה. וברצינות, הייתי ממלא תפקיד בשירות המדינה, אבל לא בפוליטיקה, כי אני לא אוהב פוליטיקה".

- מה לא יודעים עליך? 

"לא הרבה אנשים יודעים שיש לי סוד מאוד לא שגרתי, אבל זה הולך להישאר סוד".

רזומה

אישי: טרוור אסרסון (60), נולד באנגליה ומתגורר בירושלים. נשוי למלי ואב לשתי בנות

מקצועי: בעל משרד עורכי דין אנגלי אסרסון, המעניק שירותים ללקוחות בחו"ל בלבד, מתמחה בחוק האנגלי, אך ממוקם במגדל עזריאלי, בלב מרכז העסקים של תל-אביב

בין לקוחותיו: פירמת ארנסט-אנד-יאנג בריטניה, ייל בריטניה, בנק מזרחי, בנק הפועלים, יעקב אנג'ל, קבוצת שטיינמץ שבבעלות איש-העסקים בני שטיינמץ, בזק, משפחת חרמוני, משפחת אברמוביץ' (רעייתו לשעבר של רומן אברמוביץ')