"ככל שאתה פחות במיינסטרים, אתה צריך לעבוד הרבה יותר"

לפני "מחר שבת", אולי התוכנית הכי סכרינית בערוץ 2 (וזה לא שאין לה פייט), צביקה הדר מארח פאנל קוצני קצרצר, שאמור להיות האנטיתזה לממתק הדביק שיבוא לאחר מכן. אבל מה שמפתיע אינו עצם הקונספט, אלא נוכחותו של גלעד כהנא, מולטי טאלנט פרינג'י, זמר, פזמונאי, משורר, סופר, שחקן, תמלילן, ועכשיו גם עם תוכנית שבועית ב"כאן תרבות". אם חשבתם שכהנא, שסולד בדרך כלל מכל מה שרק מריח בידור מסחרי, ירגיש חוסר נוחות בבחירתו להירתם דווקא לעגלה הזאת, טעיתם כמובן. בקוליות מובנית, המגובה בתספורת מוהוק וגזרה דקיקה, כהנא מישיר מבט, עד כמה שזה ניתן מבעד למשקפי השמש המעוצבים בקפידה, ומנמק, "אמרו לי, תעשה מה שאתה רוצה ובתנאים שלך. זה גרם לי להרגיש שרוצים אותי".

- למה שלא ירצו אותך? אבל אם כבר מיינסטרים, למה לא שופט בתוכנית מוזיקלית? שם הכוח שלך להשפיע.

"אני לא בעניין של לשפוט אף אחד, אבל לבוא ולעשות סאטירה ופרודיה בלי צנזורה, בכיף".

- איזו פרודיה אתה עושה שם? במקרה הטוב עלה תאנה.

"ראיתי את הפינה ועברתי תהליך. אני רואה אותה כמו שמורת טבע, סוג של נס. התוכנית אחריה היא הפוכה, לא טעמי. אני אגיד יותר מזה: זאת יציאה כל-כך חמורה מאזור הנוחות שלי וזה מוציא ממני דברים עוד יותר קיצוניים. התחלתי לאהוב את הפוזיציה של להגיד 'אני לא חלק ממה שקורה פה'. אני לא רואה טלוויזיה בכלל, אבל כשצפיתי בפינה, הרגשתי איתה סבבה".

- לא רואה טלוויזיה, אבל עושה רדיו. זה אומר שבנוסף לכל הטייטלים, אתה גם "איש תקשורת" עכשיו?

"אני מתעסק בתקשורת כל הזמן, מרגע שעליתי לבמה, כי תקשורת זה קשר עם הקהל. מהיום שאני על הבמה אני לא מצליח לסתום את הפה. כשהג'ירפות התחילו להופיע, הייתה רשימת שירים וביניהם היה שקט שהתחלתי למלא במילים. זה הלך וגדל ודרש ממני לדעת על מה אני מדבר, ובהתחלה לא היה לי שום עניין לחשוף את עצמי, אבל זה קרה".

- לא באת עם אג'נדה שהיה חשוב לך להעביר?

"אתה לא מייצר אותה, אלא מגלה אותה, וכשאתה מוצא מי אתה, אתה יכול לשנות את עצמך. כל מי שהיה בהופעות שלי יודע שאני מדבר על הכול, פוליטיקה, אקטואליה, חיי המין האישיים, מה קרה לי בבוקר. האמת שלי מורכבת מגבוה ונמוך, כללי ופרטי, לאומי ואישי, אני לא בורר. זה אלתור, ואלתור הוא דרך חיים ודרכו אתה מספר סיפור בכל רגע נתון, ואז זה מבטל את ההיררכיה על מה מותר ומה אסור לדבר. אתה אומר את מה שבוער בך".

- אז שם התוכנית, "חתירה אל ההווה", היא האני מאמין שלך?

"זה ניסיון של להיות במקום שבו אתה נמצא ומספר, ושאין בו הפרדה בין תוכן לצורה. כשיש השראה הכול קורה. העניין, כמו בתוכנית, הוא להיות ב'זון'. לקחת את מה שהיה בשבוע האחרון, מחשבות על מונרכיה בישראל, אמנות פלסטית, או שאני צריך לשנות את עצמי מקצה לקצה. מיכאל כהן (מהצמד כהן@מושון), שאמון על המוזיקה, בא עם ארסנל של ביטים שהוא מכין. אני רואה את השידור כמו מופע, ואחריו אני יושב מול הקיר הלבן ומרגיש ריק".

- אבל למה דווקא עכשיו רדיו?

"הציעו לי הרבה פעמים בעבר וסירבתי, אבל כשלי-אור אברבך (שמנהל את "כאן תרבות" ולשעבר עיתונאי "גלובס") בא אליי, כבר הייתה לי תוכנית בראש, חתירה להווה, כשההווה הוא שפע. בגלל שהיצירה היא העבודה שלי, אני יוצר בכל מצב - כשאני מכין שניצלים, כשאני בתור בסופרמרקט. כשהיצירה הופכת לחלק מהחיים שלך, אתה הופך ליותר מחובר למה שקורה וזה גורם לך להצטיין גם בלהיות בן אדם".

- תסביר.

"כששתי הבנות שלי חוזרות מבית הספר, אני לא אשאל אותן, איך היה? והן יענו, 'הכול בסדר' כדי לצאת ידי חובה. הן ידברו איתך בזמן שלהן, כשנוח להן, ואתה צריך להיות ערוך להן, כי אחרת תפספס איתן רגעים שלא יחזרו".

- זה גם אומר להיות בהקשבה מלאה כל הזמן, כדי לא לפספס כלום. מלחיץ, לא?

"זה דווקא משחרר. אם יש לחץ, זה לפני העלייה על הבמה. אני לא התרגלתי לבמה גם אחרי כל-כך הרבה שנים שג'ירפות קיימת, 25 שנים, למעט שנה אחרי האלבום הראשון שאיבדתי את הקול. עד שאני עולה לבמה אני עובר ימים מאוד קשים, בשבילי זה שדה קרב על השפיות. הכול נורא מוגבר, בעיקר כשאתה מאלתר. כשאתה עובר את זה, ואוכל חצץ, השאר הופך ליותר קל".

- אתה עובר התקפי חרדה?

"לא, פשוט חשש שלא אשרוד עד הערב, כי היום הזה כל-כך חשוב והוא יקבע את הכול. אבל למדתי לחבק את זה ולקבל את זה כמשהו אורגני בחיים שלי. ובאופן קבוע, בשתיים-שלוש בלילה אחרי הופעה, אני מתפטר. לא רוצה ולא יכול יותר. ואז אני קם בבוקר וזה עובר לי".

- שיחקת גם בסרט "סיפור על אהבה וחושך" שביימה נטלי פורטמן ולצידה. מאיפה זה בא?

"אני לא שחקן. שחקן זה מקצוע. אבל כל זמרת או זמר הם שחקנים, כי הם צריכים לדעת להגיש את השיר. כי יכולה להיות להם יכולת קולית יוצאת דופן, אבל בלי הגשה טובה זה לא יעבוד. חלק מהדיל זה גם לעשות קליפים. את הקליפ האחרון של הלהקה, 'הכלבים', אני ביימתי".

- אז אתה גם במאי?

"בימוי זה משהו שדווקא נמנעתי ממנו. כתבתי תסריטים, שלושה ספרים והרביעי בדרך, מוזיקה, ואת בטח לא יודעת, אבל אני גם אמן פלסטי בעוונותיי. ציירתי מגיל שלוש, אבל הפסקתי כי קלטתי שפיקאסו לא אהיה. אז במקום לצייר התחלתי לעשות קולאז'ים, לגזור ולהדביק ואני עובד עכשיו על תערוכה שאני עוד לא יכול לדבר עליה".

- ג'ירפות מוציאים בקרוב אלבום חדש, החמישי במספר. איך שורדים יחד כל השנים?

"ג'ירפות היא חללית האם שלי, שמחזיקה מעמד כי כל אחד מאיתנו עושה את שלו, אבל אם יהיה לי שיר חזק בעברית, אני אתן אותו קודם כול ללהקה, כי היא תהיה עד המוות".

- העובדה שאתה כותב באנגלית ואתה לא במיינסטרים, לא מועילה לפרנסה.

"והפרנסה מאוד חשובה. הצעות מהמיינסטרים מגיעות כל הזמן, כמו שיפוט בריאליטי, אבל זה לא נכון לי. ככל שאתה פחות במיינסטרים, אתה צריך לעבוד הרבה יותר והמחיר הוא לעבוד סביב השעון. אבל מדי פעם יש שירים שמצליחים יחסית מסחרית, כמו 'מי שלא חולם, כועס' ו'גג'".

- ולמרות הקושי הכלכלי, אתה לא מתפשר.

"זה לא שיש דיון על זה, אבל אם בא כזה שיר שמושמע, זה מתחזק אותך לתקופה. לכוון לזה אני לא יודע. פרנסה מעייפת את כולם, אבל אתה חייב להיות מחויב לאמנות שלך".

- איך אפשר להיות מחויב לאמנות כשמצנזרים אותך?

"אני מודה שהצעד של מירי רגב לא לממן מופעי עירום הוא נורא. אחר כך יאסרו על אשכנזים להתבטא ולחנוך רוזן תהיה פרנסה עד שהוא יעשה עם הידיים קיר ויוקיעו אותו כי יחשבו שהוא מכוון לאמירות של 'החומה'. אבל רגב מעירה את השמאל הרדום בארץ. מייצרת קונטרה. אני לא יכול לראות את הדברים קודר, אני אופטימי".

- הגענו לשעה הכי חשוכה לפני האור?

"לצערי לא. יש לנו עוד לאן לרדת והכי קריטי בעיניי זה היחס לילדים וקשישים. כשחסרי האונים שלך נפגעים, אתה בבעיה גדולה".

אישי: 46, גרוש 2, מתגורר בתל-אביב

אקטואלי: מגיש את "חתירה אל ההווה", תוכנית רדיו שבועית במסגרת "כאן תרבות", מדי יום רביעי ב-18:00. הופעות קרובות של הג'ירפות: 6.7 בבית המרזח, רמת ישי. 13.7 בבאר שבע, במסגרת פסטיבל הפרינג' בעיר