פרידה ממוסד דיפלומטי: קצינת העיתונות בשגרירות ארה"ב פרשה

בערב צונן (יחסית) בהרצליה התקבצו השבוע דיפלומטים, אנשי ממשל ותקשורת כדי להיפרד מאישה שהפכה להיות מוסד דיפלומטי מן הוותיקים במקומותינו. יעל פלדבוי, קצינת העיתונות הבכירה של שגרירות ארה"ב בישראל, פרשה לגימלאות אחרי 37 שנים. אזרחית ישראלית בשירות ממשלת ארה"ב, אשר התחילה כמורה לעברית לשגריר סם לואיס. בימים של אחרי החתימה על הסכם שלום ראשון עם מדינה ערבית, תקופת ממשל בגין, היה לואיס כוכב אהוד ומקובל פה ובוושינגטון. אחריו באו והלכו פיקרינג, בראון, הרופ, ג'ר'יאן, אינדיק, ווקר ושוב אינדיק, קרצר, ג'ונס, קאנינגהאם, שפירו והשגריר המכהן דיוויד פרידמן. כולם היו בניה. פלדבוי הדריכה, תרגמה עברית לאנגלית, יעצה והתקדמה למחלקת העיתונות עד שהגיעה (מזמן) לעמדת היועצת הבכירה של השגרירים לענייני התקשורת הישראלית.

את מעמדה וכוחה ניתן היה לראות השבוע כאשר בין אורחיה התייצבו לפרידה שני עורכים ראשיים מכהנים, עורך ראשי לשעבר, פרשנים מדיניים בכירים ביותר, עורכי חדשות חוץ ומגישים ותיקים. כל זה בערב בוער מבחינה חדשותית. כולם פינו מזמנם לבוא להגיד שלום. חלק מן העיתונאים הכירה פלדבוי לפני יותר מ-20 שנה, כאשר היו כתבים מתחילים בגלי צה"ל. היום הם מחזיקים בעמדות כוח בתקשורת בישראל.

פלדבוי שמעה מחבריה מחמאות רבות וגם התלוצצויות, כיצד נחשבה "קשה", "ביקורתית", "נוקבת" (גם אלה מחמאות, אין בכך ספק) ובסוף עלתה לדבר ואמרה בחיוך רחב: "כל מה שאמרו פה עליי נכון, הייתי עקשנית, השגתי דברים, אבל לא רבתי עם אף אחד, כי אני שונאת להתקוטט". זו תמצית הדיפלומטיה, חשבתי לעצמי. להשיג מה שרוצים, אך בלי סכסוך. הפוך מעיתונות, לא? שם רבים עם כל העולם ומשיגים מעט.

פרידמן מתחיל לדבר

השגריר לשעבר דניאל שפירו, המתגורר בישראל, הגיע לברך את פלדבוי. חמש שנים וחצי עבדו צמוד והוא הכיר תודה. שפירו הפעיל את צוותי התקשורת במתכונת 24/7 מאחר שבשנותיו כשגריר הרבה להופיע, לדבר, להתראיין. בתקופת שפירו פלדבוי מצאה את עצמה לעיתים בתוך אש צולבת - בין כתבים מכלי תקשורת שונים - מדוע שפירו דיבר אצל זה ולא אצל האחר. פלדבוי התמחתה גם בכיבוי שריפות ופתרון משברים. עיתונאים רבים, לא תתפלאו לשמוע, צורחים, מרימים את הקול. פלדבוי החזיקה את כולם קצר. מי שצווח, קיבל ממנה גלולת רגיעון.

דווקא השגריר הנוכחי פרידמן לא התייצב לפרידה מפלדבוי. ביתו נמצא במרחק 800 מטרים בקו אווירי מן החצר שבה חגגה פלדבוי. עובדי השגרירות האחרים קיוו שיצליחו לשכנע אותו לקפוץ, אפילו לכמה דקות. הרי זה ברור מאליו שהוא הכיר במשמעות של פרישה כזו אחרי עשרות שנים. מדוע אם כן לא בא? האם יתכן שפרידמן מפחד לחצות מפתן בית שבו מתחככים - בבת אחת - המון עיתונאים?

מאז שפרידמן נחת בישראל לפני יותר מארבעה חודשים הוא מיעט להתבטא בציבור. כבר היה מי שהתחיל לכנותו "השגריר החרישי". לא כל שגרירי ארה"ב בישראל היו שועלי תקשורת. מי כמו פלדבוי יודעת. יחד עם זאת, פרידמן הוא אולי השגריר הראשון בישראל שהיה בעל נכסים ומעורבות עמוקה כאן, הרבה לפני שהפך שגריר. פרידמן אמור להכיר ולהרגיש בישראל בבית. כמעט כל עיתונאי וכלי תקשורת הגישו בקשות בחודשים האחרונים לראיין את פרידמן. ואכן, נראה כי רק עכשיו הוא מתחיל להיפתח לתקשורת המקומית. הוא בכל זאת החליט להעניק ראיון לאתר "וואלה" וכמו כן לעיתון החרדי "משפחה" היוצא לאור במגזר מוגבל וכמעט אינו מוכר בקרב הציבור הרחב.

להגנת פרידמן יאמר שאין לו עבר דיפלומטי וייתכן שהוא זקוק לזמן נוסף כדי להסתגל למעמדו בישראל. ביום ד', למשל, פרסמנו ב"גלובס" שבין אלה שסירבו להגיע לטקס חגיגות 50 השנה להתיישבות ביהודה ושומרון - היה גם פרידמן. הוא הוזמן כמובן, אבל לא מיהר ללכת אל המקום שהיה ביתו השני לפני שהפך לאיש ציבור.

השרים, שטיפחו וקידמו את האירוע הממלכתי היו עסוקים בלהפנות אש כלפי נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור וכלפי ראשי מפלגת העבודה, תוך שהם מצניעים את העובדה שגם "השגריר הידידותי אי פעם" למפעל ההתנחלויות לא התייצב לטקס, בין אם קיבל הוראה מגבוה ובין אם הוא סתם חושש מחשיפה ציבורית.

גם שגריר ארה"ב בלונדון, וודי ג'ונסון, הגיע לתפקיד ללא רקע דיפלומטי וגם הוא ממעט בהופעות ציבוריות בבריטניה. ג'ונסון הוא איש עסקים ובן לאימפריית התמרוקים ג'ונסון אנד ג'ונסון והוא חבר אישי של הנשיא טראמפ. אולי זו הנחיית ממשל טראמפ לכל שגריריהם.