מכל אמרות הכנף שעיצבו את מצב הדעת הישראלי, ספק אם הייתה אחת שהשתוותה לזו של דוד בן גוריון, "חשוב לא מה יגידו הגויים אלא מה יעשו היהודים". הייתה לה, לאמרה הזו, בת דודה וולגרית, "או"ם-שמום". זו הייתה תרומה אופיינית של בן גוריון לתרבות פוליטית מסוגרת, חשדנית, לא-ליברלית. היא שירתה את סדר יומו האקטיביסטי. היא אפשרה את ההסלמה הצבאית של אמצע שנות ה-50, בדרך אל מבצע סיני.
היא התנפצה על סלעי המציאות, והמנפץ לא היה אלא בן גוריון עצמו. הוא לא התייחס ברצינות אל אמרת הכנף שהוא טבע. בנובמבר 1956 הוא אומנם הודיע על הולדת "מלכות ישראל השלישית" (מבלי להשגיח באסוציאציה המזעזעת). בינואר 1957 הוא פירק את המלכות, והורה על נסיגה כללית מסיני ומעזה, כי ככה רצו הגויים.
זו, אגב, לא הייתה חולשת דעת, הצריכה להיפקד עליו. הוא נסוג, כי לא הייתה לו ברירה. בריטניה וצרפת נסוגו מתעלת סואץ ומחזונן הניאו-אימפריאלי. ישראל לא יכלה להישאר לבדה.
צרות האופקים וההתכחשות לחשיבות הדיפלומטיה היו העמדות פנים. הציונות המעשית והציונות המדינית תמיד נפגשו בצומת האומות. דונם-פה-ודונם-שם לא היה רק עניין של התיישבות קמעונאית. הוא היה גם עניין של דיפלומטיה קמעונאית. עובדות בשטח לא נקבעו מעולם בשטח, או רק בשטח. הן הצריכו גושפנקה מדינית.
הנה כי כן מסתיימת והולכת השנה, שיכלה לספק תירוץ לסדרת חינוך לאומית נוקבת על משמעות יחסי ישראל עם העמים. במרוצת 2017 נרשמו חמישה ימי שנה רבי משמעות: השנה המאה להצהרת בלפור, השנה ה-80 לתוכנית החלוקה הראשונה של ועדת פיל, השנה ה-70 להחלטת החלוקה של האו"ם, השנה ה-60 לנסיגה הכפויה מסיני, והשנה ה-50 למלחמת ששת הימים ולהחלטה 242 של מועצת הביטחון.
ישראלים אולי שכנעו את עצמם במרוצת השנים, שהם פטורים מכל הכרת טובה לעולם החיצון. אבל גם כאשר הם מדברים על סכנת הדה-לגיטימציה - ממשית ומוחשית - הם נוטים לשכוח את מקור הלגיטימציה. ומאחר שהם נוטים, הם מניחים לפוליטיקאים שלהם להפחית את הלגיטימציה.
הקולוניאליסטים המציאו
לא הייתה מדינה ליהודים בלי עלייה, בלי התיישבות, בלי הלשון העברית - ובלי הסכמת העולם החיצון. כן, מדינת היהודים הייתה יציר כפיה של שיטה אימפריאלית-קולוניאלית. אין לה צורך להתבייש בזה, מפני שרוב המדינות עלי אדמות הן תוצאה ישירה או עקיפה של השיטה הזו.
הבה ניזכר שהאנגלים המציאו את הודו במובנה הרחב. היא לא הייתה קיימת כמדינה מאוחדת לפניהם. הפעם האחרונה שממשלה אחת איחדה כמעט את כל הודו הייתה במאה השלישית לפני הספירה. האנגלים לא רק המציאו אותה, אלא גם חילקו אותה, ולפיכך בראו את הודו המודרנית, את פקיסטן ואת בנגלדש.
ההולנדים המציאו את אינדונזיה, ארץ 3,000 האיים. האנגלים המציאו את ניגריה ואת דרום אפריקה. הבלגים המציאו את קונגו. הפורטוגלים המציאו את ברזיל, הספרדים המציאו את מקסיקו, את ארגנטינה ואת הפיליפינים. הרוסים המציאו את הרפובליקות של מרכז אסיה. האנגלים המציאו את עיראק, הצרפתים המציאו את לבנון.
לאמתו של דבר, כמעט כל ארצות אפריקה הן המצאות קולוניאליות. וזו בדיוק הסיבה שמנהיגי הדור הראשון של עצמאות היבשת החליטו לפני חצי מאה ויותר שלא לנסות אפילו לתקן את הגבולות הקלוקלים, מפני שתיבת פנדורה תיפתח ולא תיסגר עוד.
היה הייתה רודזיה
שמירת הסטטוס-קוו הטריטוריאלי היא בבת עינו של ההסדר הבינלאומי. לפני 42 שנה התכנסו כל ארצות אירופה בהלסינקי, כדי להישבע אמונים למערכת ביטחון קולקטיבית, שתמנע שינוי גבולות בכוח. הגבולות אומנם השתנו באופן דרמטי, אבל לא בעקבות מלחמה (חוץ מאשר במקרה של יוגוסלביה).
זה כמובן לא היה המקרה של ישראל. היא אומנם באה אל העולם בזכות החלטת החלוקה, שבשבוע הבא ימלאו לה 70 שנה; אבל היא לא הייתה נשארת בעולם אלמלא נחלה ניצחון צבאי. אף על פי כן, ציוני הדרך של עצמאותה שזורים בהסכמות רב-לאומיות. ישראל לא הייתה יכולה להיוולד בהכרזת עצמאות חד-צדדית. חד-צדדיות חדלה לעבוד באמצע המאה ה-20.
מי שרוצים דוגמה, מוזמנים להיזכר במקרה של דרום-רודזיה, המושבה הבריטית המורדת. המיעוט הלבן הכריז עצמאות ב-1965, כדי להשתמט מדה-קולוניזציה שתעניק את השלטון לרוב השחור. העצמאות החד-צדדית של רודזיה (UDI, בפולקלור הדיפלומטי הבינלאומי) נדחתה על הסף. שום מדינה לא הכירה בה, אף כי אחדות עשו איתה עסקים. היה לה בסיס כלכלי טוב, היה לה צבא מעולה ונועז, פיעמה בה תחושת ייעוד. היא התמוטטה 14 שנה לאחר עצמאותה החד-צדדית, מפני שהמציאות סגרה עליה מכל עבר.
הסיבה שישראל אינה ניתנת לביטול כמו רודזיה, או כמו דרום אפריקה, היא שישראל קמה על יסוד הסכמה בינלאומית. אבל ההסכמה הזו ניתנה על תנאי. הצהרת בלפור התנתה את הבית הלאומי באי פגיעה בזכויות האזרח של הלא-יהודים. תוכניות החלוקה של פיל (1937) ושל האו"ם (1947) קבעו שמדינה יהודית בהכרח תתקיים לצד מדינה ערבית, וממילא לא תתקיים בלעדיה.
ההתנערות מהסכמות בינלאומית היא ביטוי של התרחקות מן המציאות ושל התכחשות ללקחים היסטוריים. ישראל המתגוננת מפני דה-לגיטימציה צריכה להגן בכל כוחה על המשטר הבינלאומי שאפשר אותה והניב אותה. המשטר הזה גם העניק לה מעמד של מדינת לאום, מפני שהשתית את חלוקת ארץ ישראל על בסיס לאומי, והשתמש במלים "מדינה יהודית".
את השנה השבעים לכ"ט בנובמבר ישראל עומדת לציין כמעט במשיכת כתף. מה חבל.
גזיר
כתבות
ני"ע
