ההתקוממות שלא הייתה: התלות בישראל חסמה את האינתיפאדה

השם השנוא ביותר בכפר בית סוריך שמדרום לירושלים, גם אם לא בפומבי, הוא נימר ג'מאל, המחבל שרצח בפיגוע בחודש ספטמבר בהר אדר את המאבטחים אור אריש מהר אדר ויוסף עותמאן מאבו גוש, ואת שוטר משמר הגבול סמל ראשון סולומון אגבריה מבאר יעקב. משך עשרות שנים, עד הפיגוע הזה, גם ברוב תקופות האינתיפאדה שימש הישוב הר אדר מקור הפרנסה העיקרי של הכפרים הפלסטיניים באזור - בית סוריך, בידו אל קוביבה וקטנה. מאות מתושבי הכפרים קיבלו היתרי עבודה בהר אדר, בבנייה, גינון, ניקיון ושירותים. בעקבות הפיגוע בוטלו לאלתר כל ההיתרים לעבודת פלסטינים בישוב, ורובם עדיין לא חודשו. הפועלים מבקשי ההיתרים עוברים בדיקות מקיפות ועמוקות, ובינתיים לפחות מקצת מקומות העבודה שלהם נתפסו.

בשיחה עם אחד מבכירי בית סוריך, קבלן שהקים לא מעט בתים בהר אדר, הוא מספר כי ג'מאל הרס את חייהן של מאות משפחות והביא אותן אל סף רעב. "אם יכולתי הייתי מספק בעצמי את הטרקטורים להרס ביתו של ג'מאל", הוא אומר.

הסיפור הזה מעיד על התלות הגוברת והולכת של הכלכלה הפלסטינית בעבודה בישראל, ויותר מכך על יכולתם של משקי הבית הפלסטינים להתקיים. ויותר מהכל, הוא מספק הסבר לשאלה מדוע מדוע הציבור הפלסטיני הכללי לא התגייס בהמוניו למחאות וההפגנות נגד ישראל לאחר הכרזתו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בדבר ההכרה בירושלים כבירת ישראל.

 הגידול במספר העובדים הפלסטינים בישראל

לאחר ההכרזה, ההנהגה הפלסטינית, התקשורת הפלסטינית והערבית בכלל, כל הארגונים מהג'יהאד האסלאמי ועד הפתח קראו לציבור לצאת להפגנות המחאה. "ימי זעם" הוכרזו האחד אחר השני, והצהרות ההנהגה הפלסטינית הקצינו והלכו. אבל לרחובות יצאו רק מאות בודדות. רוב היוצאים היו תלמידי תיכון וצעירים, וההפגנות התפתחו לעימותים מוגבלים בלבד, עם מספר נפגעים נמוך ביחס לאירועים קודמים. נתון זה מיוחס אגב גם למדיניות המאופקת שנקט צה"ל ביחס להפגנות אלה.

המדיניות הזו הובעה בדברי הרמטכ"ל, רב-אלוף גדי איזנקוט, בכנס הרצליה האחרון: "אנחנו עושים מאמצים, בעיקר ביהודה ושומרון וברצועת עזה, לאפשר מציאות אזרחית טובה ותקווה מתוך הבנה שזה גם אינטרס ישראלי. היכולת להתמודד עם המציאות הזו היא תולדה של מדיניות הפעלת כוח נכונה - הפרדה בין טרור לאוכלוסייה, שמאפשרת לאוכלוסייה להמשיך לחיות את חייה".

"מציאות אזרחית טובה" היא מן הסתם תיאור מוגזם למה שקורה בשטחים, אבל הדברים ממחישים את המשוואה - שקט פירושו יכולת להשתכר; מהומות, פיגועים והפגנות המונים פוגעים קשה ביכולת זו.

סיוע החוץ הצטמק במחצית

הנתונים הכלכליים מעידים כי הכנסות הפלסטינים העובדים מישראל תופסות נתח גדל והולך בכלכלה הפלסטינית ובלעדיהן היא למעשה לא צומחת. יצחק גל ממרכז משה דיין באוניברסיטת תל-אביב חוקר את הכלכלה הפלסטינית כבר שנים, ולדבריו רק הגידול בתעסוקה בישראל מניע את הכלכלה המקרטעת בשטחים. מראשית העשור הלכו ופחתו הכנסות הרשות הפלסטינית מסיוע חוץ, גם בגלל ירידת מחירי הדלק שפגעה במדינות המפרץ, התומכות העיקריות, וגם בגלל ירידה בתמיכה של מדינות המערב. הסיוע ממדינות המערב ירד גם בשל סוגיות של שחיתות ברשות הפלסטינית וגם בעקבות לחץ ישראלי בגלל העברת כספי סיוע למשפחות מחבלים ולארגונים התומכים בטרור. כך עשו בחודשים האחרונים נורווגיה וגם דנמרק.

וכך, סיוע החוץ לרשות הפלסטינית שהגיע להיקף של 2 מיליארד דולר בשנת 2008, ירד לפחות ממיליארד דולר ב-2011 ולמספר דומה בשנה שאחר כך. ובהתאמה, סך התשלומים שקיבלה הרשות ממסים, מכסים וסיוע חוץ ירד מ-4 מיליארד דולר ב-2008 לפחות מ-3 מיליארד ב-2012.

ירידה זאת בתקבולים אילצה את הרשות הפלסטינית ללוות כספים, שוב ושוב, ממערכת הבנקאות המקומית על מנת לממן את הגירעונות השוטפים. בסוף שנת 2012, הסתכם כבר החוב של הרשות לבנקים המקומיים בקרוב ל-4.1 מיליארד דולר, לעומת חוב של כחצי מיליארד דולר בשנת 2008. זאת, בנוסף לחוב ציבורי חיצוני של מעל מיליארד דולר. ברמת חוב כזו, הרשות כבר לא הייתה מסוגלת, כמעט, לקחת הלוואות נוספות. לפיכך, משנת 2012 היא הפכה לתלויה, כמעט לחלוטין, בזרימה הקבועה של סיוע חיצוני ובהעברות כספים מישראל, מדי חודש בחודשו, על מנת לשלם משכורות ולממן את פעילותה השוטפת.

את הגירעונות מממנת הרשות באמצעות הלוואות ודחיות חוב, ולפי נתוני קרן המטבע העולמית ב-2014 כבר הגיע היקף החוב הציבורי של הרשות ליותר מ-5 מיליארד שקל. בשנה החולפת המצב השתפר קמעה, בין השאר בשל הסכמה להפחתות חוב מצד קרן המטבע העולמית והליגה הערבית, אך לא בשל גידול של ממש בהכנסות. המשבר התקציבי אם כן בעינו, והמשמעות הקשה הנוספת של המצב היא חוסר-יכולת של הרשות להשקיע סנט או אגורה בתשתיות, במפעלים או בכל ענף אחר שיכול להביא לצמיחה ולהגדיל ביקושים לעובדים. 

 החוב הציבורי של הרשפ

המסים והמכסים שגובה ישראל עבור הפלסטינים מהווים כיום יותר ממחצית ההכנסות של הרשות הפלסטינית, לעומת כשליש ב-2010, ואלה נתונים ללחצים מצד פוליטיקאים ישראלים מהימין הדורשים לאחר כל פיגוע או הסלמה לעצור את העברתם לרשות הפלסטינית, או לחילופין להשתמש בהם לתשלום חובות הרשות לחברת החשמל הישראלית. שר האוצר משה כחלון מתנגד לעצירת העברת הכספים, וזו גם עמדת הפיקוד הבכיר של צה"ל ושל ראשי המנהל האזרחי.

גורם צבאי המעורה בנעשה אומר כי הקשר בין המיעוט היחסי של ההשתתפות בהפגנות לסוגיות הכלכליות, מובהק. לדבריו, רבים מקרב הצעירים שהשתתפו בהפגנות מובטלים, ובשל גילם הם פחות זוכרים ומודעים לתקופות הסגרים ולמשמעות הכלכלית הקשה של מניעת עבודה בישראל בשל האינתיפאדות וגלי הפיגועים. להשתתפות המועטה בהפגנות יש גם סיבות לא כלכליות ישירות. לפי הגורם הצבאי, חלק מהמחאה הפוליטית הציבורית על הצהרת טראמפ, מתועל כיום דרך הרשתות החברתיות, המשמשות שסתום פריקת לחץ יעיל במיוחד.

נתוני התעסוקה הפלסטינית, זו הפנימית בשטחים והחיצונית בישראל ובהתנחלויות, מעידים על גידול של ממש החל מתחילת העשור, הן במספר העובדים בעלי ההיתר והן בעובדים ללא ההיתר, השב"חים. לפי נתוני המינהל האזרחי, קרוב ל-80 אלף פלסטינים בשטחים עובדים בהיתר בישראל או במפעלים ישראליים ביו"ש, ולפי הערכות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ושל גופי מחקר פלסטיניים, יש עוד עשרות אלפים העובדים ללא היתר. רוב העובדים הללו מועסקים בענף הבנייה קבוצה גדולה אחרת בחקלאות, ומיעוט בשירותים ובתעשייה.

ואם הופכים את העבודה בישראל לכמות הכסף הנכנס לרשות, לפי הערכות שמרניות מדובר בכ-6-8 מיליארד שקל בשנה ממשכורות העובדים הפלסטינים, כ-40% מסך ההכנסות במשק הפלסטיני. כסף זה מופנה ברובו לצריכה בתוך שטחי הרשות ומניע את גלגלי הכלכלה. השכר הממוצע של הפלסטינים העובדים ברשות הפלסטינית הוא כמחצית ולעתים פחות מכך מהשכר של פלסטיני העובד בישראל, וכל עובד מפרנס לרוב משפחה מורחבת שלמה מהשכר שהוא מרוויח בעבודה בתוך ישראל.

ולצד זה האבטלה. זו מגיעה להיקף של מעט יותר מ-17% בשטחים, אבל בקרב צעירים מתחת לגיל 25 המספרים מטפסים לכמעט 30% ובקרב נשים האבטלה מגיעה לכ-50%. יחד עם רצועת עזה המצב מורע בהרבה. 29% אבטלה כלליים ו-42% אבטלה בקרב הצעירים. הנתונים הם לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של הרשות הפלסטינית, ונתוני קרן פורטלנד העוסקת בקידום הכלכלה הפלסטינית.

תגובה רגשית הולמת

גם הבנק העולמי עוסק רבות בכלכלת הרשות הפלסטינית, הממונה על הרשות בבנק, מרינה ווס, פרסמה בספטמבר הודעה ולפיה הביצועים הכלכליים של הרשות מידרדרים והולכים, ויכולתה של הרשות לספק שירותים ורווחה לאזרחיה מוטלת בספק גובר והולך. ההודעה התייחסה אמנם גם לרצועת עזה, שם המצב גרוע בהרבה, אך מתעכבת על נתוני האבטלה של הפלסטינים בשטחים ומצביעה על היעדר השקעות, של הרשות ושל גורמים וחברות פרטיים, כנתון חמור וכסיבה לדאגה.

בדוח של הבנק העולמי מנובמבר נכתב כי בשל הקיפאון המדיני, ההגבלות הנמשכות מצד ישראל והיעדר השקעות ורפורמות במגזר הפרטי והציבורי הפלסטיני, המצב צפוי להחמיר בשנים הקרובות. הדוח מציין את הגידול בתעסוקה, גם זו של פועלים פלסטינים בישראל, כאחד מהצעדים החשובים לשיפור המצב הכלכלי וקושר צעדים אלה לרגיעה פוליטית בשטחים. הוא מטיל על ישראל את האחריות על כמה מהקשיים העיקריים של הכלכלה הפלסטינית, וקורא לה לאפשר גישה חופשית לפלסטינים לכל שטחי C הנמצאים בשליטה ישראלית מלאה.

שירות הביטחון הכללי ביחד עם המינהל האזרחי ומתאם הפעולות בשטחים מחזיקים בדעה דומה של המשך גידול מספר היתרי העבודה בישראל. גורם ביטחוני אומר כי הנתונים מוכיחים את עצמם בכל פעם מחדש. הפלסטינים למודי לקחי האינתיפאדות והמחיר הכלכלי הכבד שלהן, ולכן חושבים פעמיים לפני הצתה מלאה של השטח. עם זאת, הוא מזהיר כי הגורם הכלכלי אינו תעודת ביטוח ולא יוכל לעצור התלקחות במקרה של תקרית חמורה. הוא מצביע על ההבדלים בין יהודה ושומרון לרצועת עזה, שם התקריות על הגבול היו חריפות יותר, ושם כזכור אין את ההכנסות מעבודה בישראל. ובכל זאת, לדבריו, גם ברצועה אין פיצוץ של ממש אולי בשל התקווה כי הפיוס הפנים-פלסטיני עשוי להביא לשיפור במצב הכלכלי ואולי אף לפתיחת המעברים גם לכניסת פועלים מהרצועה לעבודה בישראל.

החוקר יצחק גל מעריך עם זה, כי היכולת של המשק הישראלי, לפחות במגזר הבנייה, לקבל עוד ידיים עובדות פלסטיניות קרובה לרוויה. אם רוצים להגדיל את מספר העובדים הפלסטינים צריך למצוא מגזרים אחרים, בעיקר בתעשייה. אלא שכאן המכשולים גדולים יותר. החשש מפגיעה בעובדים ישראלים ובעיות אחרות מונעים בינתיים כניסת פלסטינים גם לתחום תעסוקתי זה.

פצצת זמן: מובטלי ההייטק

תחום אחר בעל פוטנציאל תעסוקתי לפלסטינים הוא ההייטק, בשטחים יש אלפי צעירים בוגרי אוניברסיטאות ומכללות פלסטיניות במקצועות טכנולוגיים, כ-2,800 מסיימים לימודים בכל שנה, אך לרובם המכריע אין יכולת למצוא עבודה בתחום לימודיהם. מנגד, ענף זה בישראל זקוק לעובדים מתחומים שונים, וכדי למלא את החסר מובאים מהנדסים מהודו. מיזם של חברת סיסקו העולמית באמצעות השלוחה הישראלית שלה ניסה לקדם שיתופי פעולה עם חברות ומהנדסי תוכנה פלסטינים. גיא חצרוני, האחראי על הפרויקט בסיסקו, הגדיר את מטרת הפרויקט כיצירת השפעה ושינוי מול המעמד הבינוני הפלסטיני, וכבעל כדאיות כלכלית בשל השכר הממוצע הנמוך מאוד של עובד פלסטיני. עם זה, גם הוא עמד על הקשיים, ואמר כי לעתים קבלת היתר כניסה לישראל עבור מהנדס פלסטיני נראית כקשה הרבה יותר מהטסת מהנדס הודי לכאן.

לפני שבועיים התקיימה ברמאללה תערוכת ועידת האקספוטק הפלסטינית, והתארחו בה נציגים של 42 חברות תקשורת וטכנולוגיה עילית מהעולם. שר התקשורת והטכנולוגיה ברשות הפלסטינית, ד"ר עלאם מוסא, הציג נתונים שלפיהם ענף הטכנולוגיה העילית הפלסטיני צמח ב-111% מאז שנת 2000. הוא מעסיק כעת 8,500 עובדים ומהווה נתח של 5.6% מהתל"ג הפלסטיני. גם הוא הביע תקווה כי המצב יאפשר הגעה של חברות בינלאומיות נוספות לרשות הפלסטינית.

באופן רשמי איש מהדוברים הפלסטינים לא יודה בפומבי כי העניין הכלכלי מונע הסלמה של המחאה נגד ישראל, הצהרות המנהיגים מלוות בסיסמאות של הגנה על ירושלים בכל מחיר. אבל גם הם עצמם מודעים לבעייתיות שבשיתוק הכלכלה הפלסטינית אם המצב יסלים ויצא מכלל שליטה. אליאס זנאנירי, האחראי ברשות על הקשר עם החברה הישראלית, ניסה לתלות את התגובה הלא קיצונית של הרחוב הפלסטיני בהבנה כי הצהרת טראמפ לא שינתה את המצב בפועל והשגרירות לא תועבר בטווח הקרוב. לדבריו, בהנהגה ברמאללה חשים בעיקר עלבון, ולכן אופי התגובה הוא גם רגשי.

שלא לציטוט אומרים בכירים פלסטינים כי הסלמה בנוסח האינתיפאדה השנייה תביא חורבן כלכלי על הרשות. אחד מהם אמר כי האירועים האחרונים ממחישים את התלות הפלסטינית בישראל, ואת הצורך הדחוף והדרמטי של ההנהגה הפלסטינית לפעול להקטנת התלות הזו. הוא האשים את ישראל כי היא מעדיפה לשמר מצב זה.

ובשטח - הפלסטינים משמרים על אש קטנה את ההפגנות והמחאות, בציפייה להתפתחויות מדיניות ואחרות. שקט לא יהיה כאן כנראה, אבל המצב הכלכלי הוא סיבה עיקרית למניעת התלקחות של ממש, לפחות בטווח הקרוב.