ספרים | "כאילו מה שנחשף בדיבור על הכסף הוא המבושים"

"אנחנו עסוקים לאין קץ במחשבות על כסף. אנחנו דואגים בגללו, חומדים אותו, עובדים בשבילו, מתהפכים בעטיו על משכבנו בלילות. ובכל זאת, צו חברתי לא כתוב פורש ערפל של מבוכה או בושה, כומס את האפשרות שלנו לדבר על החומר שממנו קורצו פני הקיום שלנו, על כמה יש וכמה אין. כאילו מה שנחשף בדיבור על הכסף הוא המבושים. בדיוק כמו שהחברה הליברלית מתייחסת למין - שכל אחד יעשה כרצונו בחדר המיטות האישי שלו - כך גם ביחס לכסף. החדר הפרטי הוא כאן החוזה האישי. הצניעות של הסקס היא הדיסקרטיות של הכסף".

כך כותבות יונית נעמן וארנה קזין, העורכות האורחות של מהדורת החורף של "גרנטה" (GRANTA), מגזין לספרות חדשה, שנושאו הפעם כסף. גרנטה אינו מוכר דיו, וחבל, כנראה בגלל שאינו נמכר ברשתות הגדולות אלא רק למנויים ובחנויות ספרים עצמאיות. כתב העת, שיוצא פעמיים בשנה, הוקם ב-1889 על-ידי קבוצת תלמידי מחקר מאוניברסיטת קיימברידג', והפך לאחד מכתבי העת הספרותיים החשובים בעולם. כיום הוא מתפרסם ב-14 שפות, כשכל מהדורה משלבת בין חומרים מקוריים למתורגמים, ובין המהדורות השונות מתקיים קשר של החלפת טקסטים. בארץ המו"ל היא רוני קרמר והעורכת הראשית מירה רשתי.

ובחזרה לכסף. באסופה הזו הצליחו קזין ונעמן להוציא תחת ידיהן פנינה מלוטשת של טעם טוב ואינטליגנציה, עם בחירות מנומקות ושילובים מעניינים בין הישראלי לגלובלי, בין תקופות ודורות שונים ובין נשים וגברים. ומעל לכול - שפע של טקסטים מצוינים, קריאים, מרתקים ומעוררי מחשבה.

במיוחד אהבתי את הסיפור "יחפנית ומוארת" של איילת צברי (שספרה "המקום הכי טוב בעולם" ראה לאחרונה אור בהוצאת עם עובד ונסקר במדור זה), על יחסי הגומלין המורכבים שבין כסף לכתיבה. בין אביה, שלמד לבחינות הבגרות ובהמשך לתואר במשפטים על מדרכה תחת אורו של פנס רחוב, כי בביתו הדל לא היה מקום ולא היה חשמל, לבינה - שבחרה להתרחק מכסף ולנדוד בעולם, קלה מרכוש ועשירה בחוויות. אהבתי גם את סיפורו המבריק של יואב כ"ץ על עורך לשון שסוחט מתרגמת, שיוצר סאטירה שנונה על המערכת הנצלנית של העסקת פרילנסרים, במיוחד במקצועות החופשיים.

סיפורה של אורית זמיר, "ניסיון מקצועי וקורות חיים נבחרים", הכתוב במבנה של קורות חיים מקצועיים (2008-הווה... שכר שנתי ממוצע...), מתאר סיפור התבגרות דרך שלל עבודות, חלקן הזויות, כמו מלבישה בטקס מלכת יופי, אוספת צרעות במחקר של שיגור צרעות לחלל, מפעילת גשר שקילה באוסטרליה ועוד. בתוך כך מצליח הסיפור להיות מצחיק ועצוב בו זמנית, מתוחכם ונוגע ללב, וגם להגיד הרבה על עולם העבודה המודרני, על נשים וגברים ועל בני אדם בכלל. מבין המתורגמים ראויים לציון המסה של ריצ'רד ריינר, שהיה בעבר עורכו של גרנטה הבריטי, על שנותיו כגנב; וסיפורה של מולי ברודק על אביה השודד.

מעניין בהקשר לזה להשוות את אלה לספרה של עמיה ליבליך, "קולות - עוני חדש בישראל" שראה אור בהוצאת אוניברסיטת חיפה והוצאת פרדס. ליבליך, שממפה כבר שנים תופעות חברתיות וזרמי תחתית בחברה הישראלית באמצעות ראיונות עומק, עוסקת כאן בתחושות ובסיפורי חיים של אנשים מבוססים לכאורה, שיש להם קורת גג ומקרר ומכונת כביסה, אבל בפועל הם עניים, ולעיתים קרובות מסתירים זאת מסביבתם. בין המרואיינים גרפיקאית, מעצבת אופנה, מורה, מרפאה בעיסוק, מעצב, מסעדן, צורפת - כולם משכילים (לכל המרואיינים בספר יש תואר ראשון, יש גם שתי דוקטוריות), כולם עובדים וכולם עסוקים כל הזמן בשאלה איך לגמור את החודש ומגדירים את עצמם כעניים החדשים.

נראה ששני הספרים חבים את הולדתם למחאה החברתית של 2011, שבין הישגיה המעטים ניפוץ קשר השתיקה והבושה סביב נושא הכסף, כמו גם ההבנה שלא מדובר כאן רק על פרטים שלא השכילו לנהל כהלכה את ענייניהם הכספיים, אלא בשיטה כלכלית ופוליטית שמיטיבה עם מעטים ומזיקה לרבים.

אף שיש משהו לא הוגן בהשוואה בין שני הספרים, באופן פרדוקסלי, ולמרות שספרה של ליבליך הוא מחקרי-תיעודי ונותן קול לאנשים אמיתיים החיים בקרבנו, לתחושתי דווקא האוסף הספרותי מצליח לזקק אמירה יותר מדויקת על המציאות הכלכלית והחברתית שבה אנחנו חיים. ברגעים הטובים שלה, הספרות מצליחה לפעמים לתפוס את המציאות טוב יותר מאשר המציאות עצמה.