ג'סר א-זרקא: “השמיכה קצרה מדי, ולא מעוניינת להתרחב”

הנוסעים בכביש החוף (כביש 2), החולפים ליד העיירה הערבית ג’סר א-זרקא, מעיפים בה בדרך כלל מבט חטוף, מסויג או מרחם, וממשיכים הלאה. היישוב הזה, הממוקם בין פרבר הווילות העשיר קיסריה, לפרבר קיבוץ מעגן מיכאל, נראה עני ועלוב.

בתחילת חודש פברואר אושרה תוכנית המתאר הכוללנית של ג’סר א זרקא, ואין ספק שיש לה מטרות נאצלות, אך מסתבר שהיא מעוררת גם לא מעט בהלה ותרעומת.

לתוכנית, שהוכנה על ידי צוות שריכזה דורית שפינט ממשרד גורדון אדריכלים, הוגשו לא פחות מ-64 התנגדויות וכמעט כולן נדחו על הסף. טיעוני ההתנגדויות מרתקים: היישובים היהודיים השכנים חוששים שיפלשו לתחומם, שיגרם להם נזק עתידי או שיקחו מהם משאבים. הירוקים מדברים על פגיעה בערכי טבע וסביבה. אנשי מועצת ג’סר א זרקא מרגישים ששטח היישוב קטן מדי, שהם "במצור", או כפי שהם מנסחים את זה: "השמיכה קצרה ודקה ולא מעוניינת להתרחב". לפני כשבועיים הם הגישו למועצה הארצית לתכנון ובנייה ערר בגין דחיית ההתנגדות שלהם לתוכנית המתאר.

בשונה מקיסריה, מאור עקיבא או מיישובים אחרים הממוקמים לאורך ציר כביש החוף, הכניסה לג’סר א זרקא היא דרך כביש גישה שמגיע מכביש 4 ועובר בפתח צר מתחת לכביש החוף.

העיירה עצמה, אליה הגעתי בליווי ד"ר תאבת אבו ראש מקרן אברהם, נראית הרבה פחות מבהילה ממה שמדמיינים כשחוזים בה בזמן נסיעה. אמנם הבנייה מגובבת ואין טיפוח, אבל המצב לא נורא. לא מזמן, בעידן הפוסט מודרני, קראו לזה בנייה ורנקולרית. האם יש שם הזנחה קיצונית? לפחות למראית עין, לא יותר מאשר ביפו או בשכונת התקווה בתל-אביב. אבל לפי נתוני הלמ"ס חיים ביישוב כ-15 אלף איש, הצפיפות היא 8,824 איש לקמ"ר (בחדרה 1,181 לקמ"ר, באור עקיבא 3,171 לקמ"ר).

"רעיון ההתרחבות מזרחה הוא מוקש"

עמאש מוראד פתחי, ראש המועצה של ג’סר א זרקא, פוגש אותי במשרדי המועצה, הממוקמים במבנים יבילים (קרוואנים) בקצה המערבי של היישוב. חשוב לו מאוד להדגיש את העובדה שגבולות היישוב מצומצמים ואין לו לאן להתרחב: "מינהל התכנון, שהכין את תוכנית המתאר, לא הביא בחשבון את כל הצרכים והמצוקות שיש ליישוב.

"רצועת החוף שלנו, שאורכה 800 מטר, כ-250 דונם, שייכת לרשות מקרקעי ישראל (רמ"י). הגבול הצפוני שלנו הוא נחל תנינים. רשות שמורות הטבע לקחו לנו את אזור הנחל. מדרום הקימו הקיסרייתים בשנת 2002, בלי היתר, סוללת חול ענקית וחסמו לנו את כל הנוף. אחר כך הם שתלו כמה עצים והכריזו על זה שמורה. איך זה יכול להיות שלמועצה האזורית חוף כרמל (ששטחיה מקיפים את היישוב ממזרח וצפון) יש 183 אלף דונם עם פחות מ-30 אלף תושבים? בג’סר יש 15 אלף תושבים על 1,600 דונם".

עורכי תוכנית המתאר של ג’סר היו מודעים היטב למגבלות הצמיחה של היישוב ולכן הציעו בנייה של 520 יחידות דיור על קרקע השייכת לרמ"י ומשתרעת מדרום מערב ליישוב, בגבול קיסריה (מתחם 7) ועוד 276 יח"ד בשכונת התנינים, שתוקם על קרקע בבעלות פרטית מצפון מערב ליישוב וליד נחל התנינים (מתחם 6). שני המתחמים נמצאים בין היישוב הקיים לחוף הים, ולכן מתוכננת בהם גם הקצאה לתיירות ולמסחר. תוספת שטח משמעותית של כ-230 דונם מתוכננת ממזרח לכביש מס’ 2 (מתחם 5).

לראש מועצת ג’סר יש הרבה ספקות ביחס לאפשרות מימוש רעיון ההתרחבות מזרחה: "זה מוקש. אנחנו לא יודעים מתי הכביש יוסט, הרי לא מדובר בתוכנית לטובת ג’סר. בסופו של דבר, תת"ל 31 היא תוכנית ארצית כללית שמדברת על שדרוג כביש 2 מחבצלת השרון עד מחלף זכרון".

בג’סר זועמים על יצירת התלות בין הרחבת היישוב לבין הזזת הדרך. הם חוששים שהרחבת הכביש לא תמומש לעולם, והיישוב ישאר תקוע בגבולותיו הצרים.

- למה בעצם אתם לא מצטופפים ומקדמים התחדשות עירונית ובנייה לגובה?

יעקב ג’ורבאן, מהנדס המועצה: "עוד לפני תוכנית המתאר הזאת אנחנו הגדלנו את אחוזי הבנייה והגענו לארבע-חמש קומות. לא במקרה הגענו לצפיפות איומה.
"התחדשות עירונית בסגנון פינוי בינוי לא ריאלית כי האדמה פרטית. אם אתה מחשב את ערך הקרקע ביחס לבנייה אתה מגלה שערכה קטן. נגיע ל-10-15 קומות, כמו באור עקיבא, והבעלים יקבלו חמש יחידות דיור מתוך 15. זה לא יעבוד. וחוץ מזה, בבנייה לגובה אתה צריך אוכלוסיה עם תרבות קצת אחרת, יותר עשירה, אחרת העסק יהפוך לסלאמס. זה מחייב תחזוקה".

- אז אולי ג’סר לא צריכה לגדול? הלא תמ"א 35 מגבילה גם את הגידול של חלק מהישובים היהודיים.

עמאש: "לאזרחים היהודים יש היכולות לצאת מתחום היישוב ולגור באחת מהערים הגדולות. לג’סראווים אין את היכולות האלה. אנשי היישוב נמצאים במצב של מצוקה. אין פה פרנסה. לא אגזים אם אומר ש-80% מתושבי ג’סר הם מתחת לקו העוני".

- איך הגעתם למצב שתוכנית המתאר, שהייתם שותפים בהכנתה, אושרה, אך אינה הולמת את הצרכים שלכם?

עמאש: "אנשי מינהל התכנון באו עם חלופה שהתייחסה לתחום השיפוט הנוכחי. התכנון התייחס רק לבועה הזאת שקוראים לה ג’סר. מסביבך שמורות טבע, הירוקים בכל מקום. ממזרח, כביש 2, מדרום, קיסריה, מצפון, קיבוץ מעגן מיכאל. המתכננים עצמם אומרים שאי-אפשר לתכנן. המדינה דורשת מהם ללכת בין הטיפות. אנחנו רצינו שיתנו לנו להתרחב".

"אנשים בונים חושות וקוראים לזה בית"

תושבי היישוב חשים עצמם "במצור", הכבישים משובשים, אין מדרכות, אין גנים או פארקים, חלק גדול מהבנייה לא חוקית ובין הבתים יש ערימות זבל, אבל ראש המועצה פתחי לא מאבד תקווה. הוא נחוש לשנות את הדימוי של היישוב ולהפוך אותו למוקד תיירות, ולכן, ואת זה כבר ניתן לראות מכיוון כביש החוף, חלק מהמבנים נצבעו בכחול בגוון אולטרה מרין.

"חלמתי להפוך את היישוב הזה לתיירותי, למזמין", מסביר פתחי. "ראיתי שהבתים כאן לא נראים טוב. לאנשים אין כסף לסיים את הבית. הם בונים חושות וקוראים לזה בית. אז החלטתי לצבוע את הבתים כדי לשנות קצת את התפיסה הקשה, את הסטיגמה. מדובר במיליון שקל שהגיעו מהחברה הממשלתית לתיירות, שמשולב בתרומה של מפעל נירלט. בהתחלה האנשים קצת פחדו ועכשיו הם עומדים בתור. אני רוצה להמשיך עם כל היישוב. להפוך את היישוב לכחול".