פס"ד אלון חסן: כתב אישום נגד המשטרה והפרקליטות

גם אם יוגש ערעור על זיכויו של אלון חסן, וגם אם הוא יורשע לבסוף בחלק מהאישומים נגדו, כל זה לא צריך להקהות את הביקורת החריפה שמתח יואל עדן, שופט המחוזי בבאר-שבע, על המשטרה ועל הפרקליטות. העובדה ששופט כותב דברים כה קשים על הפרקליטות ועל המשטרה, וש"גורמים" בפרקליטות הופכים את פסק הדין שלו לנלעג ו"הזוי", צריכה להטריד את כל מי ששלטון החוק חשוב לו.

פעם אחר פעם מתברר כי בפרקליטות ובמשטרה לא מסוגלים לקבל ביקורת, ובאופן אוטומטי אנשיהן הופכים כל מבקר של המערכת ל"אויב" שלטון החוק. כל מערכת, ובמיוחד המערכת המשטרתית והמשפטית, חייבת להבין שהאמון בה ייחלש אם היא תהפוך, בתהליך של דה-לגיטימציה, את מבקריה למעין פושעים. אף מערכת אינה חפה מטעויות, ובטח שלא מביקורת, ואם המשטרה והפרקליטות ישימו את עצמן מעל לכל אלה ויתקשו להודות בטעויות, הציבור עלול להצביע אי-אמון במערכות הללו. זה תהליך שכבר קורה.

פסק הדין של עדן, הנפרש על כ-260 עמודים, הוא מפורט ומנומק מאוד, ויש בו כמה אמירות מטלטלות על התנהלות המשטרה והפרקליטות. אביא כאן את הבולטות שבהן, בתוספת פרשנות קצרה שלי, אבל עוד קודם לכן חשוב להסביר את עניין עבירת הפרת האמונים, שעדן מקדיש לה כמה וכמה עמודים.

כך מגדיר החוק את עבירת הפרת האמונים: "עובד הציבור העושה במילוי תפקידו מעשה מרמה או הפרת אמונים הפוגע בציבור, אף אם לא היה במעשה משום עבירה אילו נעשה כנגד יחיד, דינו - מאסר 3 שנים".

זו הגדרה כללית מדי, מעין עבירת "סל", שאפשר להכניס אליה הרבה מאוד דברים והיא נתונה למגוון פרשנויות. הגבול בין הפלילי ללא-פלילי אינו ברור כל-כך. כפי שעדן כותב בפסק דינו, "עבירה של הפרת אמונים היא עבירת מסגרת, אשר יסודותיה העובדתיים אינם מוגדרים דיים". הערפול הזה מקשה מאוד להבחין מתי התנהגות מסוימת היא פגומה מבחינה אסתטית אך לא חוצה את הקו הפלילי.

מאחר שהחוק אינו בהיר, עם הזמן יצקו בתי המשפט אל תוך העבירה פרשנויות שלהם. הבולטת שבהן היא "הלכת שבס" שקבע בית המשפט העליון בהרשעתו של שמעון שבס, מנכ"ל משרד ראש הממשלה בתקופתו של יצחק רבין ז"ל. ההלכה קבעה, בין היתר, 3 ערכים שדי בפגיעה מהותית באחד מהם כדי להקים יסוד של עבירת הפרת אמונים: אמון הציבור בעובדי הציבור, טוהר המידות של פקידי הציבור ואינטרס הציבור שעליו מופקד עובד הציבור.

יש לא מעט משפטנים ושופטים בדימוס שאומרים שההלכה הזאת רק הוסיפה עמעום ובלבול, אבל ברור שזו עבירה שהפרקליטות יכולה לצרף אותה כמעט לכל כתב אישום, מאחר שהיא כל-כך רחבה וכל-כך לא מוגדרת. והיא אכן כיכבה גם בכתב האישום של חסן ומנכ"ל נמל אשדוד לשעבר שוקי סגיס, והייתה לאחד ממוקדי הביקורת החריפה של עדן.

עדי מדינה: מגייסים אותם בפרדס, בלי תיעוד ובלי הסבר לשינויי הגרסה

"המסכת של הפעילות העבריינית חובקת היבשות של עדי המדינה לא נחקרה חקירה של ממש... בהינתן מצב דברים זה, ומעל הכול משנעלמת מעינינו הסיבה האמיתית להסכמתם של עדי המדינה להפוך לכאלה, ולשנות גרסתם מהקצה לקצה, קיים קושי להגיע למסקנה ברף הנדרש במשפט פלילי... זאת בפרט כאשר גיוס עדי המדינה נעשה תוך היעדר תיעוד של הדברים שנאמרו על-ידי ערן מלכה, ראש צוות החקירה, לעד המדינה המרכזי... עד המדינה מוצא אל מחוץ לחדרי החקירות, נלקח לפרדס, בליווי ראש צוות החקירה וחוקר נוסף... מלכה לוקחו הצידה, מנהל עמו שיחה, אשר אין לגביה שום תיעוד, והחוקר השני לא שמע את תוכנה. בעקבות שיחה זו משנה עד המדינה את גרסתו... עד המדינה, באופן מוזר, איננו זוכר את תוכן השיחה". 

התיאור הזה שומט את הקרקע מתחת לטענות מפכ"ל המשטרה רוני אלשיך, שלפיהן המשטרה יודעת את טיב ה"סחורה" של עדי המדינה. צורת הגיוס, שינויי הגרסה הקיצוניים, הוויתור על חקירות בעניינם - כל אלה, לפחות במקרה של חסן, מצביעים לא על שיקול-דעת בגיוס עדים אלא על רצון להגיש כתב אישום בכל מקרה ולהרשיע בהסתמך על עדי מדינה, שחלקם, מתברר, לא ממש אמינים.

מדברי השופט עדן עולה כי בפרקליטות ובמשטרה צריכים להסביר את המניע של עד מדינה לשנות מהקצה לקצה גרסאות, להודות באופן גורף בשורת עבירות, ובתוך כך להציג גרסה המפלילה אחרים (בתנאי שהם לא מספקים ראיות חותכות לכך).

הפרת אמונים: חוש הריח של המשפטנים מוביל ל"תפירת" עבירות

"גם אם תאמר כי קיימת מראית-עין שלילית כתוצאה מההתנהלות האמורה, וגם אם תאמר כי התנהלות זו מעלה 'ריח' של חשד להתערבות שלא כדין במכירה, או לפלילים, הרי שכאמור גם בפסיקה שהרחיבה את יסודותיה של עבירת המרמה והפרת האמונים, לאור היעדר גבולותיה של העבירה, וכפועל יוצא מכך משמעות הדבר אל מול עיקרון החוקיות, כדי להכריע בדבר כניסת מעשה או מחדל ליסודות העבירה, צריך הוא להיות נטוע עמוק במרכז הפגיעה בשלושת הערכים המוגנים על-ידי העבירה, ונדרשת אותה חומרה מיוחדת... אותו 'ריח רע' איננו ואינו יכול להיות הבסיס לקביעה בדבר החומרה המיוחדת הנדרשת, אלא הדרישה היא לפגיעה מהותית באותם ערכים מוגנים... חוש הריח של המשפטן, יהא הוא אנין ומדויק ככל שיהא, אין הוא בבחינת יסוד מיסודות עבירה, ואין הוא הבסיס לקביעה אם נעברה עבירה, אם לאו".

עדן אומר דבר די פשוט: המשפטנים מנצלים את העובדה שעבירת הפרת האמונים היא כללית כל-כך, ומוסיפים אליה את חוש הריח שלהם. כלומר, אם הם מריחים משהו לא תקין או משהו לא אסתטי או משהו לא אתי בעבירות של עובדי ציבור - די בכך כדי "להלביש" עליהם את העבירה, גם אם היא לא חוצה את הרף הפלילי.

אכיפה בררנית: מה קורה כשמשרד ממשלתי "מתלבש" על עובדי הנמל

"יום אחד, לפתע, השתנתה המציאות האכיפתית, וברגע מסוים בעקבות החלטה של המשרד להגנת הסביבה, הפכו העובדים חשופים, במסגרת עבודתם... להליכים פליליים נגדם, כפועל יוצאה מפעולות שהם מבצעים לפריקה ולטעינה של חומרים המובאים על-ידי יבואנים או מיוצאים על-ידי יצואנים... אף שפעולת ההעמסה או הפריקה נעשית בשילוב פעולות ואחריות בין עובדי הנמל לבין גורמים אחרים".

הביקורת הזאת די מדהימה. מדובר בהזנחה לכאורה של דיני הסביבה, שבמסגרתה נופלות גרוטאות מיוצאות למימי הים, אבל על-פי פסק הדין, מתברר כי המשרד להגנת הסביבה "התלבש" רק על עובדי הנמל, אף שהאחריות להזנחה נחלקת ביניהם לבין היבואנים והיצואנים. למה? טוב, זה ברור: כשיש פרשה בכותרות, הרגולטורים יוצאים מה"חורים" מתוך דאגה לכאורה לציבור.

ניפוח כתבי אישום: עובדות בלי ראיות ואפילו בלי חקירה

"כתב האישום כולל עובדות אשר לא רק שלא הובאה לגביהן כל ראיה, אלא שאני למד כי גם לא בוצעה לגביהן חקירה, ומתבקשת הסקת מסקנות בדבר פליליות מעשים, כאשר מדובר גם בהתנהלות רגילה, מקובלת וללא ראיות לחריגותה... אלה דוגמאות לחלקים נוספים בכתב האישום, וחלק מהטענות שנטענו מפיסת ראיה המשמשת מעין נקודה ארכימדית להעלאת תיאוריה... לעתים ללא כל ראיה, ולעתים אף בסתירה לחלק מהראיות שהובאו".

מתברר שכפי שהמשטרה מנפחת חשדות בבתי משפט, הפרקליטות נוטה לנפח כתבי אישום.

פעולה בתוך ניגוד עניינים: לא תמיד מדובר בעבירה פלילית

"לא כל מצב של ניגוד עניינים, אף אם יש בו פסול מבחינה מינהלית או מבחינה מוסרית, מוביל בהכרח לעבירה פלילית".

בתקשורת הישראלית נוצר הרושם שכל פעולה של עובד ציבור בתוך ניגוד עניינים הופכת אוטומטית לעבירה פלילית. זהו רושם מוטעה, וייתכן ש"חוש הריח" של הפרקליטים וההגדרה המעורפלת של עבירת הפרת האמונים תורמים לכך.

אזיקים בחקירות ובבתי משפט: מהלכים אימה על נחקרים

"איזוק אינו כלי חקירה. מטרתו לאפשר קיום החקירה, למנוע הימלטות ולאפשר שמירה והגנה על החוקר, כאשר קיים בכך צורך. אנו למדים כי כמה פעמים במסגרת הליך זה, שימוש באיזוק ככלי חקירתי... נעשה באופן לא ראוי, אשר נועד להשפיע על הנחקר... איזוק אינו יכול להיות כלי להטלת אימה על נחקר ואינו יכול להוות כלי להשפעה על נחקר".

רעשי הרקע של התקשורת: מרשיעה עוד לפני פסקי הדין

"עוד מתחילת ההליך נעשה על-ידי עדי תביעה, חוקרים, שימוש בביטוי 'רעשי רקע', בהתייחס לטענות רבות שהועלו עוד בתחילת החקירה, על-ידי הנאשמים ומי מטעמם, כנגד בעלי תפקידים וגורמים אחרים, בנמל ומחוצה לו. המסכת הראייתית הרחבה שבאה בפניי מביאה למסקנה כי אותם 'רעשי רקע', כהגדרת גורמי החקירה, הם הצליל המרכזי שהיה עליהם להאזין לו, וכי 'רעשי הרקע' הם הדברים הנטענים כנגד הנאשמים"

יש סיכוי טוב שב"רעשי הרקע" הללו כלולה גם התנהגות התקשורת, ולא רק בתיק חסן. יש גורמים בתקשורת שנוטים לאמץ את תפקיד המשטרה, הפרקליטות והשופטים. הם מתנהגים כתליינים עוד במהלך החקירה, לפני הגשת כתב אישום, ובוודאי אם נקבעה זכאותו או אשמתו של הנאשם. זו תופעה פסולה, אנטי-דמוקרטית, שבה עיתונאים קובעים מי מושחת ולא להם. זה קרה בפרשת חסן, ולמרבה הצער קורה בתיקים רבים אחרים.

מבחינתם אין צורך בחקירות, אין צורך בכתבי אישום, ואין צורך בכלל בהחלטת בית משפט. בזירת הפשע המדומיינת שלהם, בכיכר העיר, הם התליינים, וכל היתר אלה רק רעשי רקע.

eli@globes.co.il