תיאטרון | המחזמר שמגיש את נעמי שמר עם הדבש והעוקץ

הקדנציה של משה קפטן כמנהל האמנותי של הבימה, צעירה מדי מכדי לדבר עליה במונחים של השארת חותם. אבל על דבר אחד כן אפשר כבר לדבר, והוא ההתמקצעות שהוא לוקח את התיאטרון בתחום מחזות הזמר - ובעיקר בכל הנוגע לליהוק המבצעים. טריוויאלי ככל שזה יישמע - ואחרי עשור של ריאליטי מוזיקליים כולנו הרי "שופטים מוסמכים" - לא כל מי שמסוגל לשיר הוא גם זמר (וגם להיפך כמובן! לא כל פרפורמר הוא גם שחקן). בסצנת מחזות הזמר זה מאוד בולט, שמשתמשים בשחקנים, לרוב כוכבי השעה, שגם שרים לא רע, אבל כשיש זמר על הבמה, החוויה היא בספירה אחרת לגמרי. אני, למשל, עוד זוכר ברעד מסוים את הרגע שמיי פיינגולד פתחה את הפה ב"קזבלן" או ב"שיער", וזה לא שהאחרים - בין זה עמוס תמם או עוז זהבי בשני המקרים הללו - לא היו בסדר.

הפער הזה הוא ההבדל בין בסדר, או כמו שהבמאי צדי צרפתי נהג לומר "ליד", לבין סופת הוריקן מסחררת - ואת ההבדל הזה שומעים היטב במחזות הזמר שקפטן מביים בהבימה בשנים האחרונות. גולת הכותרת שלהם היא כוח אש ווקאלי בלתי מתפשר, לעיתים גם על חשבון רמת המשחק (אפילו שזה גם משתפר). ב"אוויטה", עם שירי מימון ורן דנקר זה עבד בצורה חלקית. ב"עלובי החיים" עם אמיר דדון, מירי מסיקה, הראל סקעת ורוני דלומי זה עבד בצורה מושלמת. וכעת, ב"סימני דרך", המבוסס על שיריה וסיפור חייה של נעמי שמר זה עובד מעולה גם כן. קפטן ליהק שלוש זמרות לגלם את שמר לאורך השנים, וכל אחת מהן, דפנה דקל, רויטל זלצמן ורוני דלומי, היא זמרת שלמה ומאופיינת, שמספקת ביצועים איכותיים אחד-אחד. חלקם טובים וחלקם טובים יותר, אבל נאמבר אחרי נאמבר, נפילות אין פה - לא כשהן יחד בהרמוניה ולא כשהן לחוד.

כאשר מוסיפים אל הביצועים ואל העיבודים היפים של יוסי בן-נון לשיריה הקנוניים של שמר, את ההתמודדות הרצינית והמאוד לא מובנת מאליה של המחזאים אורן יעקובי וגיורא יהלום, עם דמותה הכה מורכבת - "סימני דרך" מרשימה אפילו יותר. שמר, "בהגדרה", היא המשוררת הלאומית, ואך טבעי שהתיאטרון הלאומי יעסוק בה בשנת ה-100 שלו וה-70 של מדינת ישראל, אבל השאלה היא איך. וכאן עמד בפני יעקובי ויהלום מכשול רציני - האם להגיש את המיתוס כמו שהוא, חלול, מפוחלץ, שמרני וממלכתי; או להתעמר בו, משל היה בובת וודו לעשות בו חורים.

השניים, יחד עם קפטן שביים, בחרו את דרך האמצע, שהיא גם הקשה ביותר מבחינה אמנותית - לנגוס בעוגה, ביסים קטנים ועוקצניים, אבל להשאיר די ממנה על מנת שתיראה שלמה וממלכתית. וזה עובד להם: הצגה בכסות שמרנית וארץ ישראל יפה, עם הדבש בדמות מחרוזות השירים שהקהל נהנה לשיר בציבור (אפילו שעל האחרונה, במעמד ההשתחוויה הייתי מוותר) - אבל בד-בבד גם עם העוקץ, כפי ששמר הייתה (ולמי שרוצה להתעמק בה, ישנה הביוגרפיה הטרייה של ד"ר מוטי זעירא בהוצאת כתר).

המפתח הבימתי שמאפשר את קילוף הרבדים מן המיתוס, הוא בפיצול דמותה לארבע - כאשר הרביעית היא שמר בימיה האחרונים, בגילומה של סנדרה שדה (ברוטציה על התפקיד עם גילה אלמגור), ואשר נדרשת בעיקר אל המורשת שלה ואל פרשת ההשראה הבאסקית מאחורי הלחן שרקחה ל"ירושלים של זהב". שלוש האחרות מגלמות כל אחת את שמר בפרק זמן אחר בחייה - דלומי המקסימה היא הקיבוצניקית הצעירה מכינרת, עדיין נעמי ספיר (וראוי לציון מתן שביט בתפקיד רן, החבר מהקיבוץ). זלצמן התוססת היא שמר הבוהמיינית התל אביבית, המינית והסוערת, שעוד ניסתה למרוד במיתוס והיא רק בת ארבעים ("ירושלים של זהב" יצא פחות מחודש לפני מלחמת ששת הימים, ולשמר טרם מלאו 37 אז) - וכאן ראויים לציון טל מוסרי שיודע לרגש בתפקיד הידיד חיליק, ונדיר אלדד כבעלה הכריזמטי מרדכי בצעירותו.

שלישית היא דפנה דקל בתפקיד שמר הפוליטית, "הירושלמית" של ארץ ישראל השלמה וגם המיוסרת שמשלמת מחיר אישי כבד, כאשר נושא ההדרה שלה כימנית מן השיח ומן הברנז'ה בימים שבהם ימני הייתה מילת גנאי - והרפרנס העכשווי מוגש באופן ישיר שאין לטעות בו. עכשיו רק נותר לפקוח את העיניים ולהסתכל סביב.