ספר | "פלפל חריף לארוחת בוקר": אוכל, אנשים וסיפורים

מזמן לא נתקלתי בספר ששמו העברי גורם לו עוול שכזה. "פלפל חריף לארוחת בוקר" נשמע כמו שם של רומן זול, וממש לא מתאים לספר העדין והחכם שכתב ג'יי ריאן סטרדאל (הוצאת כתר-כנפיים). מה גם שארוחות יש בו הרבה, וגם פלפלים, אבל אין בו שום ארוחת בוקר עם פלפל חריף. להגנתו יש להודות שגם שמו המקורי, Kitchens of the Great Midwest, לא מי יודע מה מושך, לפחות לא עבור הקורא הישראלי.

אבל כדאי להתגבר על המכשלות הקטנות הללו, משום שזה ספר מענג במיוחד. יש בו הרבה דיבור על אוכל - כל פרק קשור לארוחה, לחומרי גלם ולמנות ספציפיות - אבל כמו תמיד, הכול מתחיל ונגמר באנשים. סטרדאל משרטט את הדמויות שלו ברגישות ובחמלה, וזה מקסים, משום שרבות מהן מהסוג שלרוב לועגים להן בקולנוע ובטלוויזיה האמריקאיים: פרובינציאלים מעיירות קטנות במיד-ווסט, ווייט טראש, האנשים שעולים בדעתך כשאתה תוהה מיהם אלה שהצביעו לטראמפ.

סטרדאל כותב כל-כך טוב, שהוא מצליח לגרום לך לחמול על ג'ורדי, מובטל מתוסכל שמתנגד להגבלות על נשק, שהולך מכות בברים ומאמין בתיאוריות קונספירציה הזויות; או לחבב את פאט, עקרת בית שמצטיינת באפיית עוגיות, מאמינה בערכי משפחה ועוינת נשים בשמלות קצרות מדי.

נראה שסטרדאל מכיר היטב את הטיפוסים האלה. הוא עצמו גדל בעיירה קטנה במיניסוטה, שם מתרחשת רוב עלילת הספר, ונראה שכמו הגיבורה שלו, אווה תורוולד, גם הוא גדל כיוצא דופן. באתר האינטרנט שלו הוא מעיד על עצמו שאף שגדל במיניסוטה, אין לו רובה או אופנוע, "מה שעושה אותו מיוחד בקרב הגברים שבמשפחתו המורחבת".

אווה נולדה עם חך נדיר לטעמים, וגדלה במשפחה שבעיניה מזללות מקדונלד הן פסגת הקולינריה. אנחנו פוגשים אותה כילדה בת 11, שמעדיפה סורבה אוכמניות על גלידת שוקולד ומגדלת פלפלים חריפים כתחביב. בהמשך נפגוש אותה בתחנות שונות בחייה, שכולן קשורות לאוכל (ולאנשים) עד שהיא הופכת להיות שפית אגדית, שאנשים משלמים אלפי דולרים כדי להשתתף בארוחות המיוחדות שהיא מכינה, ויש להן רשימת המתנה של ארבע שנים.

אווה היא אומנם הגיבורה, אבל בחלק מהפרקים, הבנויים כשמונה סיפורים קצרים המסופרים מזווית הראייה של דמויות אחרות, היא דמות משנית. לאט-לאט משתלבים החלקים ונבנים כמו פאזל, והופכים לשלם הגדול מסכום חלקיו.

המקום המרכזי שתופס האוכל בספר מאפשר לסטרדאל להגיד דברים מעניינים על אוכל ועל תרבות האוכל השורה במקומותינו (כלומר, בעולם המערבי השבע). בשנים האחרונות יצאו לא מעט ספרים וסרטים, שבהם אוכל ובישול מהווים חלק חשוב בעלילה. אולי זו המקבילה הספרותית לשפע תוכניות הבישול ומדורי האוכל ולמודעות הגוברת לתזונה ולמרכיבים מקומיים.

סטרדאל שולח את גיבוריו לשווקי איכרים לתור אחר עגבניות מזני מורשת לא מהונדסים וקלחי תירס שנקטפו באותו בוקר משדה של מגדל מקומי ספציפי. מצד שני, הוא גם אירוני כלפי פלצנות יתר. כשפאט ניגשת לתחרות אפייה היפסטרית בסגנון בייק-אוף, חוקרים אותה אם חיתוכיות חמאת הבוטנים שלה טבעוניות, נטולות גלוטן או עשויות מחומרים מקומיים. "בטח מקומיים", היא עונה בתמימות, "קניתי אותם בחנות שנמצאת קילומטר ליד הבית שלי". אבל כשטועמים את העוגיות שלה, מרגישים שחוזרים הביתה, למטבחים של סבתות במיניסוטה ואיווה, הכי מקומי שיש.