תיירות | הצבעים של מרוקו, על התפר שבין מסורת לשינוי

בין פיתולי הדרך כבר נגלית העיירה שאפשאוואן, על מורדות אחד הרכסים של הרי הריף בצפון מרוקו, מנצנצת בגוני כחול. זהו סימן ההיכר שלה, העיירה הכחולה.

בכל עיקול ופינה בין הסמטאות הצרות, העין לא שבעה מקסמי הכחול בכל גווניו הנגלים כמו בציור ענק, עשיר בפרטים וניואנסים של צבע ואור. ריח הדרים פורחים ממלא את האוויר בניחוח משכר. את השקט של תחילת היום מלווה מוזיקת רקע, פכפוך מי הנהר הזורמים בוואדי.

בבוקר מוקדם, כשצילו של הרכס פרוס עדיין על מורדות העיירה והשמש מבצבצת מאחוריו, הקרירות באוויר הצלול מקפיאה לי את קצות האצבעות, והנשימה נעצרת בכל עיקול ופינה בין הסמטאות הצרות.

קפה "מולין ארט" Molin Arte היושב בשביל הצר מעל המעיין עדיין סגור. בקירותיו הכחלחלים שער ברזל אמנותי משורג ושברי קרמיקה צבעוניים בגוני כחול-לבן יוצרים גדר צבעונית א-לה גאודי.

במעלה השביל הצר, בין קירות הקניון ההולכים ונסגרים, כמו בהזמנה מראש אני פוגשת אישה מקומית צעירה. ראשה עטוף בכחול כהה, חולצתה בצבע טורקיז, ואריג פסים אדום לבן, האופייני לנשות הברברים של הריף, עוטף את גופה כחצאית. היא יורדת אל הנהר, וליד ה"מכבסה" המקומית היא ממלאת מים בגיגית פלסטיק גדולה, מפשילה את שולי החצאית שמתחתיה מבצבצים מכנסיים כחלחלים, טובלת רגליה במים הקרים ו"רוקדת" על הבגדים. פלמנקו כביסה. לו יכולתי הייתי מציירת אותה.

להפחיד את היתושים

בזכות הזרימה של הנהר Ras El Ma התאפשר להקים תחנות מים הידראוליות כבר משחר ייסודה של שאפשאוואן. כאן טחנו את הזיתים ואת הדגנים הגדלים במישורים הפוריים של רכס הריף. טחנת Rhiuaenssa Molino De שימשה את השכונות ריף אל אנדלוס ואל אונסאר. בלעדית לשימוש נשים.

לכיכרות שאפשאוואן שמות ספרדים כמו פלז'ה רונדה, המזכירים שהאזור כולו היה פעם חלק ממרוקו הספרדית. את הגגות וכניסות הבתים משפעים רעפי טרה קוטה ספרדיים אדמדמים.

להבדיל מדלתות המתכת המעוטרות בסימנים ברבריים בהרי האטלס הדרומיים, כאן דלתות המתכת או העץ פשוטות למראה, שטופות בכחולים יפהפיים. מעוטרות לעיתים באריחי קרמיקה בסגנון אנדלוסיה. שלט מעוטר מוביל אל המלאח, הרובע היהודי. הכיתוב בשילוב של ערבית וספרדית.

נוכחות היהודים כאן מתוארכת החל מהמאה ה-16, אז הורשו להתגורר בה, בין חומות העיר העתיקה. משכבשו הנוצרים את חצי האי האיברי מידי המוסלמים וגירשו את יהודי האזור, החלו היהודים שהקימו קהילה בשאפשאוואן להשתמש בצבע הכחול. גרסה אחרת מספרת שבשנות ה-30 של המאה ה-20 החלו היהודים לצבוע בכחול את בתיהם. הכחול מגן מפני היתושים...

הדרך לשאפשאוואן חוצה עמק פורה שנהר הלוקוס זורם בו. רק שלט מספר על ההיסטוריה. Pont Du Loukkos - תחנת גבול בין מה שהיה מרוקו הצרפתית ומרוקו הספרדית, שתושביה הברברים משמרים עד היום את ייחודם. לצידי הדרך בדוכן מאולתר מקופלים אריגי הבד האדמדמים של נשות הברברים, ויש בקבוקי פלסטיק גדולים מלאים בזיתים לצד שרשרות דבלים ארוכות, תלויות בין כובעי קש מחודדים ורחבי שוליים, צבעוניים, מעוטרי פומפונים. עדיין הלומת כחול, אני מפליגה בדרכים מערבה אל האוקיינוס האטלנטי, אל אסווירה.

 הרי הריף. שאפשאוואן בעמק שבין ההרים. גבול היסטורי בין מרוקו הספרדית והצרפתית / צילום: יונית קמחי

אסווירה, להתרווח ביופי

הסולטן סידי מוחמד בן עבדאללה (1790-1757) שאף להפוך את אסווירה, עיר נמל לחוף האוקיינוס האטלנטי, לנמל מלכותי ומרכזי לסחר עם העולם. ואכן, במהלך המאות ה-18 וה-19 שימשה אסווירה כנקודה מרכזית שקישרה בין מרוקו (שהחלה להיפתח בסוף המאה ה-17) לעולם. בעבר נקראה מוגדור, שם שאותו העניקו לה הפיניקים, שכינו את המבצר הקטן "מגדול".

ההרמוניה שמייצגת אסווירה משלבת בעברה מוסלמים, נוצרים ויהודים, אפריקאים, ערבים ואירופים. האלמנטים האנושיים והתרבותיים הפכו אותה לייחודית ואותנטית. אף שבמלאכת השימור בעיר העתיקה רואים גם חומרים מודרניים בתחזוקה ובתיקונים, השכילו הגופים האחראים לבצע תוכנית אורבנית משנת 1988 שמטרתה ליצור חיץ בין החלק המודרני לבין העיר ההיסטורית, שעליה חלים חוקי שימור ושבה אסורה בנייה.

הקסם והעזובה משתלבים בשיטוטיי במלאח היהודי. ברחבה שבין החומה והכניסה לבית הכנסת ע"ש רבי חיים פינטו, פינו מעט את הזוהמה ואת הערימות משרידי בניינים שמיועדים לשיפוץ. בין מרבדי דשא קטנים מונחים ספסלי האבן החדשים, מחכים להמשך השיפוץ ברובע כולו. בית הכנסת עצמו השוכן בריאד (סוג של חצר פנימית מוקפת קשתות, עם גינה ומזרקה) עבר לאחרונה שיפוץ. זרים, בעיקר אירופים, משקיעים ברכישת בתים מטים ליפול ותנופת הפיתוח מוצאת היטב את ביטויה במחירי הנדל"ן. מלאכת השיפוץ חייבת להתאים לסגנון האדריכלי ולרוח הסביבה.

אני חייבת הפסקה. להכיל את עוצמתה של אסווירה. תה מנטה ריחני מוגש לי בכוס זכוכית צבעונית, מונחת על שולחן כחול. השקט והיופי בכל פינה בחצר הפנימית של הריאד, המבודדת את המולת הסמטאות. בכול אשמה דלת הכניסה הצבעונית: קיר בכל גוני הכחול. ספסל כתום בוהק ורצפה מרהיבה של אריחי קרמיקה מזמינה פנימה כמו רשת דייגים שלוכדת אותי בתוכה.

"Salut Maroc" ביתו של סוחר מהמאה ה-17, הוא דוגמה יפהפייה למלון שחוגג את הצבעוניות המרתקת והאקזוטית, את עושרן של האמנויות ומלאכות היד המסורתיות שנתקלים בהן בכל פינה ושוק, את היצירתיות המפעפעת ואת העיצוב שמצדיע למרוקו. אני מטפסת במדרגות אל הגג. כחול האוקיינוס, הנוף של הנמל, ריח המלוח על המים. אהה... לו היה לי זמן להתרווח ביופי, לשתות עוד כוס תה. ריאדים עתיקים שהפכו לבתי מלון קטנים ויפהפיים הם חלק מהתהליך שעוברת אסווירה. חצר פנימית, 3-2 קומות, ועיצוב מהמם של אמנים מרוקאיים.

גנאווה, וודסטוק מרוקאי

מטיילת בין הסמטאות, נושמת את הווייב של אסווירה. האמנות והמוזיקה נמצאות בכל פינה. אמנים מנגנים בפינת רחוב. להקה בבגדים צבעוניים חולפת בין הסמטאות, מתופפת בהתלהבות את דרכה. קובות דחוסות שבהן בונים אומנים כלי נגינה בעבודת יד. בחנויות המוזיקה הקטנות מוצגים עשרות דיסקים צרובים ורשמיים. שמות של מוזיקאים שמעולם לא הכרתי.

המוזיקה המתפזרת בסמטה מושכת אותי כמו החלילן מהמלין היישר פנימה, ואני מצטרפת לשלושה מקומיים שמקשיבים לה, מאזינה לדיאלוגים שעוסקים בעולם ייחודי שבו אין גבולות והמוזיקה נודדת בו. ניכר במוכרים שהם חיים את המוזיקה. מכירים כל קבוצה, להקה ואמן. וכן, גם מוכרים... שכן המסחר הוא לב-ליבה של אסווירה, שהוקמה כנמל מבוצר והפכה לנקודת מסחר חשובה בין הסהרה ואירופה. נקודה שמפגישה בין צפון אפריקה ואירופה בתרבות, באמנות בארכיטקטורה ובדיאלקט המקומי.

 שפע רקמות ושטיחים בכל הצבעים / צילום: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב

אסווירה נושמת את הכחול של האוקיינוס ולכל פעימת לב מצטרפת גם פעימה מוזיקלית. המוזיקליות הזו הופכת אותה זה 20 שנה למעין וודסטוק מרוקאי, בפסטיבל מוזיקת עולם ייחודי, צבעוני ומרתק. כ-400 אלף איש נדחסים אל מלונות, הוסטלים וריאדים לשבוע של חגיגה. צווחתם של השחפים שחגים מעל סירות הדיג הכחולות בנמל שמתחת למצודה הפורטוגזית נבלעת בצלילי מקצבים מקפיצים.

אסווירה חוגגת בכל שנה ביוני את מוזיקת הגנאווה בפסטיבל גדול. גנאווה - מונח מרוקאי הנובע מהמילה הברברית גנאוי, שנקשרת עם צבע עור כהה או שחור - מתייחס במקור לאנשים שחורים שהגיעו למרוקו ממערב אפריקה. אלה הביאו איתם סגנון מוזיקלי ואלמנט דתי-רוחני ייחודי. המוזיקה, שהשתמרה היטב בשירים מסורתיים וריקודים, נחגגת בלילה, אירוע קומונלי שמוקדש לתפילות וריפוי ומנוהל על-ידי המע'עלם. משפט או כמה מילים חוזרים שוב ושוב בשירה, שלוקחת את כל הזמן שבעולם. השירה אוספת לתוכה סדרת קטעים המוקדשים לסידי. יסודות וכלי נגינה מהסב-סהרה וממערב אפריקה חלחלו והשתרגו, ומוזיקת הגנאווה התפרסה במרחבי אפריקה ואף באירופה, בעיקר בצרפת.

רשימת המשתתפים בפסטיבל ועצם מהותו מאפשרים הצצה תרבותית מרתקת, לא רק למוזיקה המסורתית הייחודית אלא גם לחיבור שלה לעולם המודרני, שינויים קטנים וגדולים שמעידים על פתיחות. הדוגמה הטובה ביותר היא אסמה חמזאווי, בת 21, בתו של מע'עלם, שגדלה על ברכי מסורת הגנאווה. היא החלה לנגן בג'ינברי, כלי המיתר האופייני, כבר בגיל שש. כשגדלה, ייסדה להקת בנות שנקראת בינת טימבוקטו (על שם העיר המערב-אפריקאית האגדית) ויחד החל הקול הנשי לפלס דרכו בסצינת הגנאווה, הנשלטת כמעט לחלוטין על-ידי גברים.

בשנה החולפת הופיעה עם להקתה בחלל של ריאד בשולי המדינה של אסווירה. השנה תופיע על הבמה המרכזית עם דמות נשית נוספת, המכונה הדיווה ממאלי. במסורת הטקסים של הגנאווה היה לנשים תפקיד חשוב. הן היו אלו שארגנו וניהלו את הטקסים האינטימיים והן שרקדו ושרו, אבל כלפי חוץ, הגברים היו ועודם בחזית.

חיבור נוסף ומרתק לפסטיבל מתבטא השנה בנוכחותו של עומרי מור, פסנתרן ישראלי מוערך, שמשלב ג'אז עם מוזיקה צפון אפריקאית. מור מנגן עם המוזיקאי המרוקני כארים זיאד, שמופיע גם הוא בפסטיבל. כאן מתחברים מסורות, תרבויות וסגנונות מוזיקליים מהעולם כולו, ממרוקו וצפון אפריקה עד ספרד, צרפת, ברזיל וישראל.

ציורי קיר והלכי רוח

כל עיר מודרנית מתגאה לא רק במוסדות האמנות שלה אלא גם בציורי קיר המבטאים את הלך הרוח של הרחוב ברחוב. ברבאט, בירת מרוקו, התקיים לאחרונה פסטיבל ציורי רחוב, שלישי במספר. Jidar - Toiles De Rue (הקנבס של הרחוב). 12 אמנים מכל העולם הגיעו ו"השתלטו" על קירות רבאט. לפסטיבל נלוו אירועי תרבות הקשורים באמנות רחוב ובמרחב הציבורי. אחת העבודות הבולטות הייתה שיתוף פעולה של האמן הספרדי אנטוניו מארסט עם שישה אמנים מקומיים.

השנה הזמינו המארגנים אמנים ממדינות כמו פרו, יפן וארגנטינה, שלא השתתפו בעבר, ושמו דגש על השתתפות נשים. במוזיאון לאמנות מודרנית על-שם מוחמד ה-5 מוצגת עבודה של אמנית מרוקאית נפלאה העוסקת בפורטרטים, Ghizlane Agzenai, נכדתו של הפאשה האחרון (והידוע לשמצה) של מרקש Thami El Glaoui. יש לה מורשת אמנותית משפחתית כבתו של צייר ידוע, Hassan El Glaoui. כילדה שימשה מוזה ומודל לאביה, שאף היה המורה הראשון שלה לציור. חסן אל גלאווי התגלגל לפריז עוד לפני גיל 30 ושנים רבות לא נכלל בזרם האמנות המרכזי של מרוקו, מה שלא הפריע לו לחנך את בתו להיות אישה יוצרת בעולם מוסלמי מסורתי. בימים אלו היא עובדת על תערוכה חדשה שנושאיה יהיו הנשים הברבריות של הרי האטלס.

 אית בן חדו, הרי האטלס. מבנה מסורתי עשוי חמר וקש / צילום: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב

הכחול של האוקיינוס נמוג בהרי האטלס וגוני האדמה משתלטים. זוהי ממלכתם של השבטים הברבריים, וככל שמפליגים למעלה אל הרכסים ואל הקניונים שביניהם, כמו טודרה ודאדס, נפרסים גוני התרבות הברברית. אחד הדברים הבולטים ביותר בכל הכפרים שבתיהם עשויים בתערובת של חמר וקש הוא תנופת בנייה אדירה. קל יותר לתחזק מבני בלוקים מאשר את בתי הקסבות המסורתיים, יצירות ארכיטקטוניות ייחודיות ויפהפיות, מותאמות לאקלים ואף ידידותיות לסביבה - שכן הבתים עשויים מבוץ ושאר חומרים טבעיים.

על שולי הרכסים ניצבים הכפרים הקטנים מול המבנים החדשים. בכל כפר אדמדם שכזה המשתלב בצורה אורגנית בנוף, בולט מבנה אחד למרחוק. הגדר המקיפה אותו וקירותיו צבועים בצבעיי קשת - תכלת, ורוד, סגול, כתום. אלו בתי ספר, קטנים או גדולים. חוק חינוך חובה חל למשך שמונה שנים, והחובה לצבוע את בית הספר ולהפוך אותו למקום אטרקטיבי היא חלק מהניסיון לבער את הבערות.

על אחד הקירות בבית ספר כפרי מצוירות אותיות אלפבית בשלוש שפות: ערבית, צרפתית וברברית. זוהי שפה מדוברת ולא כתובה, שיצרו לה באופן מלאכותי אותיות. השפה הברברית אינה אחידה, ומשתנה לפי אזורים גיאוגרפיים. שני כפרים במרחק של פחות ממאה קילומטר זה מזה, שרכס הררי מפריד ביניהם, עשויים לדבר בשפות שונות. אף שרובנו נוטים להתייחס למרוקו כאל מקשה אחת, למעשה המדינה מגוונת מאוד מבחינת הבדלי התרבות, המסורת, ההיסטוריה ואורח החיים.

אנחנו מגיעים לאית בן חדו, אחד המבנים המפורסמים במרוקו. בצידו האחד של הנהר, העיר החדשה. רחוב ראשי שוקק אוטובוסים ומאות מטיילים. בצידו השני של הנהר, אחד המקומות המופלאים בהרי האטלס. קסבה עתיקה ומבוצרת במעלה הגבעה, שבתיה בנויים בסגנון אדריכלות הסהרה, שעוברת השקעה גדולה בשיפוץ ובשימור. אונסקו הכריזה עליה כאתר מורשת עולמי בשנת 1987. הכפר המבוצר היושב על אפיק נהר הוורזאזאת כיכב בלא מעט סרטים. תושביו כבר אינם רק ברברים שעברו מחיי נוודות למגורי קבע, אלא גם אנשים מאזורים אחרים במרוקו.

 עיר הנמל היפה אסווירה / צילום: יונית קמחי

בסמטה קטנה אני פוגשת את חסן. יש לו חנות מזכרות. אנחנו מפטפטים בצרפתית. הוא מעדכן אותי שהוא מרבאט ואינו שולט בשפת הברברים, ומראה לי אבן כחולה קטנה שממנה מפיקים את הצבע הכחול שצובע את הצעיפים המזוהים עם בני הטוארג, אנשי הסהרה. בפינה של החנות, בין הרבה שמונצע'ס, אני מגלה אצטרולב, ה-JPS של המאות הקודמות - מכשיר מכני שמאפשר לקבוע את זוויות גרמי השמיים ביחס לאופק, והיה מכלי הניווט העיקריים עד למאה ה-18.

מתפתח בינינו ויכוח מי המציא אותו. זכות הבכורה שמורה כנראה להיפרכוס, אסטרונום ומתמטיקאי הלניסטי מהמאה ה-2 לספירה. האצטרולב הגיע לעולם המוסלמי במאה ה-8 או ה-9 וחזר מחדש לאירופה במאה ה-11 דרך ספרד המוסלמית. האצטרולב המתכתי הראשון הידוע באירופה, תוכנן ונבנה על-ידי האסטרונום היהודי רבי אברהם זכות בליסבון שבפורטוגל, והיה הרבה יותר מדויק מאלה העשויים מעץ. וכך, אברהם בן זכות, מתמטיקאי ואסטרונום יהודי פורטוגלי בן המאה ה-15, נוכח כאן איתנו בהרי האטלס.

חסן מספר לי שבעבר היו כאן גם הרבה יהודים, בהרים המופלאים. אני מחייכת, מהנהנת בראש, מצליחה להתאפק ולא לרכוש את האצטרולב, אף שבכל רגע המחיר יורד. אני לוחצת את ידו, מודה לו על הקפה ויוצאת מהחנות. מנסה להפעיל את אפליקציית הווייז בטלפון הנייד ו...אין קליטה. אולי בכל זאת הייתי צריכה לקנות את האצטרולב.

מידע מעשי

טיסות: אין טיסה ישירה מישראל למרוקו, מה שמצריך עצירת ביניים קצרה ביעדים שונים באירופה.

ויזה: לישראלים נדרשת ויזה, שעולה כ-60 דולר. הכניסה של ישראלים למרוקו מותרת רק בקבוצה של מעל 15 איש. כדי להיכנס כנוסעים עצמאיים למרוקו, חוברים לקבוצה מאורגנת דרך משרדי הנסיעות המתמחים בנושא. הם גם אלה המטפלים בנושא הוויזות. אפשרות נוספת לביקור היא נופש מאורגן כמו שמציע קלאב-מד למשל.

לינה: בערים המרכזיות היצע המלונות רחב. החל ממלונות מודרניים וכלה בהוסטלים וריאדים (בתים מסורתיים) שהוסבו למלונות קטנים ולמלונות בוטיק. ניתן להזמין דרך אתרי האינטרנט. מרבית המלונות המודרניים נמצאים בחלק החדש של העיר, והריאדים בעיר העתיקה.

פסטיבל הגנאווה (מוזיקת עולם) באסווירה: 21 עד 23 יוני. הפסטיבל מתחיל במצעד בין הסמטאות מהנמל לחלק העתיק. העיר כולה לובשת חג ועוטה מוזיקה, ויש הרבה פעילות בין הסמטאות ובבמות פתוחות. ניתן ליצור קשר דרך האתר ולקבל מידע על המופעים הפעילויות וההתרחשויות בעיר בזמן הפסטיבל: http://festival-gnaoua.net/en