"זה רגע של לעשות ריפרש, עד שאת רואה את הכסף בבנק"

מניהול קהילות, דרך עיצוב תמונות ועד למציאת טיסות במחירים זולים: ארבע יזמיות מספקות הצצה אל עולם שטוף אדרנלין • סטארט–אפ משלהן, פרויקט 'ליידי גלובס'

"להיות הבוסית של עצמך זו קלישאה אחת גדולה"

שרון סברייגו, מייסדת Mobilize, פלטפורמה לניהול קהילות

המסע שלה בעולם היזמות החל רשמית לפני חמש שנים, אבל סימנים ראשונים נראו אצל שרון סברייגו, 32, כבר בגיל צעיר. "אבא שלי, איציק סברייגו, היה סמנכ"ל קודאק במזרח הרחוק, אירופה ואסיה, וכשהייתי בת 11 עברנו לבלגיה. הייתי שם ארבע שנים, עד גיל 15, והרגשתי מה זה כשזורקים אותך למקום חדש, מנתקים אותך מהמקום הנוח, מבית הספר והחברים, ואתה לא יודע את השפה.

"כדי לשמור על קשר עם החברות בבית, מצאתי פתרונות יצירתיים. בהתחלה זה היה בפקס - הייתי מעדכנת את כל מי שנשאר בארץ מה קורה איתי. אחר כך קיבלתי את המחשב הראשון, אפילו לא המתנתי לטכנאי שיבוא להרכיב אותו, פשוט פתחתי ועשיתי את זה לבד. גיליתי מה זה אינטרנט, פתחתי בלוג, והתחלתי לכתוב את כל מה שקורה לי, כדי שחברים בארץ ומשפחה יתעדכנו. ואז חברה ואני התחלנו לכתוב על טרנדים, ובעצם פתחנו את פורטל האופנה הישראלי הראשון.

"כשחזרנו לארץ, הקדשתי את כל זמני למיזם. העסקתי בתשלום מישהו שיבנה את האתר, שילמתי לו אלף שקל שהיו הלוואה מאבא שלי, המשקיע הראשון. כדי להשיג טראפיק צילמתי אנשים במסיבות, הדפסתי כרטיסי ביקור, ואנשים יכלו לחפש את התמונות שלהם ממסיבות באתר. אחרי שנה וחצי הייתי צריכה להתגייס לצבא, ובאותו זמן גם גיליתי שמישהו העתיק אחד לאחד את כל מה שעשיתי. אבא שלי אמר לי ‘תמשיכי הלאה’, והתגייסתי ל-8200".

כל כך בקלות ויתרת?

"הייתה לי דילמה אם להמשיך או לא, אבל במהלך השירות ממילא לא יכולתי לעשות שום דבר אחר. אבא שלי נתן לי בזמנו את השיעור הראשון ביזמות: ניסית, ראית, למדת, ועכשיו כדאי להמשיך הלאה. צריך להתקדם עם רעיונות, לחפש דברים חדשים".

היום סברייגו היא מייסדת משותפת ומנכ"לית Mobilize, פלטפורמה חדשנית לניהול קהילות. הייחוד שלה הוא בכלים שמקבל המנהל - החל ממאגר מידע על חברי הקהילה ועד מרכז תקשורת שדרכו ניתן לשלוח מיילים והודעות sms, ולנהל אירועים. בין היתר פועלת מובילייז עם חברות ענק וארגונים בינלאומיים כמו האו"ם, מיקרוסופט, דל, המפלגה הדמוקרטית בארה"ב, סימנס ואטסי. יש לה מיליון חברי קהילה ברחבי העולם, ומדי חודש מתווספים לפלטפורמה יותר מאלף קהילות ו-2,500 מנהלי קהילה.

עולם הקהילות, אומרת סרבייגו, הוא היום זירה רותחת. "יש הייפ מטורף, כי גם בארגונים חברתיים וגם בחברות עסקיות אתה חייב קהילה כדי להתקדם. אנחנו דור שמאוד זקוק לתחושת שייכות - אנחנו גדלים בערים גדולות, כל הזמן מחוברים אונליין, אבל לא ממש מרגישים שייכים. אז את רואה שקהילות קמות לכל דבר בחיים - מ'אמהות צעירות' ועד קהילות מקצועיות כמו 'איגוד אנשי השיווק'. חברות עסקיות מבינות שקהילה זו הדרך להביא קהל. מי שידע לספק שייכות הוא זה שינצח".

תחרות, היא אומרת, לא מטרידה אותה. "אין לנו עדיין מתחרים ישירים. פייסבוק לא מתחרה שלנו, כי קהילות זה לא רק פורום וצ’ט. אנחנו שונים".

תחקיר המנטורים

מיד עם שחרורה, בגיל 20, החלה לעבוד בצ’ק פוינט. "הייתי העובדת הכי צעירה. עבדתי שם עם לקוחות בינלאומיים, עולם של גדולים. זה היה עוד לפני התואר הראשון". את התואר שלה, בממשל ודיפלומטיה, עשתה בסופו של דבר במרכז הבינתחומי. "זה היה מעבר קיצוני מהייטק וטכנולוגיה לעולם החברתי. שם ראיתי לראשונה מה הכוח של קהילה, של ליצור ביחד. הבנתי שאני אוהבת להרים התאגדות של אנשים".

כשהצטרפה למשלחת סטודנטים לכנס נגד גזענות שהתקיים באו"ם, גילתה כי נשיא איראן דאז, מחמוד אחמדינג'אד, הוא הדובר הראשי בכנס. "זה נראה לנו מגוחך, אז קיימנו את אחת ההפגנות הראשונות בתוך מסדרונות האו"ם. זו הייתה תחושה של עוצמה, וההפגנה קיבלה סיקור תקשורתי נרחב כמעט בכל מקום. פתאום הבנו את הכוח העצום שיש לך כשאתה מתאגד למען מטרה מסוימת וסוחף אחריך אנשים.

"זה גרם לי גם לשאול את עצמי איך לוקחים 150 איש שיש להם תשוקה לדבר מסוים וממשיכים את הפעילות שלהם. כשעבדתי בהייטק היו לי את כל הכלים המפונפנים האלה לנהל לקוחות, לנהל שיווק ולנהל תמיכה, ופתאום אני רוצה לעשות משהו לא פחות חשוב, אם לא יותר, ואני צריכה להסתמך על אקסלים וגוגל גרופס ופייסבוק. זה לא נראה לי הגיוני".

ועדיין לא עשית עם זה כלום.

"השארתי את הרעיון אצלי לבד הרבה זמן. הלכתי לכיוונים אחרים לגמרי, והקמתי עמותה בשם 'אחד העם' כדי לקדם נגישות לפוליטיקה בארץ. בזמנו חברי כנסת עוד לא השתמשו בפייסבוק, אז אנחנו הנגשנו את זה. שם נחשפתי לאופן שבו מחברים טכנולוגיה ליזמות חברתית, והבנתי שאני רוצה להקים סטארט-אפ. סיימתי את האוניברסיטה, והחלטתי שלפני שאני נכנסת לעבודה חדשה אני חייבת להתנתק מהכול, להביט על דברים מהצד ולקבל פרספקטיבה. טסתי להודו לחודשיים, עם שלוש שאלות שאבא שלי הציב לי: מה הדבר שמעורר בי מוטיבציה, במה אני טובה, ואיפה אני רואה את עצמי בעוד חמש שנים.

"כשהייתי שם הבנתי שמה שמניע אותי בחיים, הרבה יותר מכסף, זה להשפיע על מסות של אנשים. זה לא כבוד, זה איך שאני משפיעה. אם אני משקיעה את כל הזמן שלי, אני רוצה לדעת שיש בזה אימפקט חיובי לעולם".

אחרי השיבה מהודו היא מכרה את האוטו, וחישבה כמה כסף תצטרך כדי להתקיים חצי שנה קדימה, תוך כדי פיתוח רעיון שבינתיים איש לא מאמין בו. "עשיתי ממש תוכנית סטארט-אפ של בנאדם אחד, איך אני מוצאת שותף, מה אני צריכה, איך אני מפתחת את המוצר. אחרי עבודת מחקר רצינית גיליתי תוכנית יזמות באוניברסיטת תל אביב בשם we dream, והגשתי מועמדות בלילה האחרון. משם הכול התחיל להתגלגל.

"עבדתי קשה. על כל מנטור שעמד לדבר איתנו ביררתי מה הוא עושה, איך אני יכולה להיות רלוונטית עבורו, ומה אני יכולה לקבל ממנו. זה גרם לזה שכל מי שפגשתי התייחס אליי ברצינות, כי אני התייחסתי אליו ברצינות. לפני מפגשים עם מנטורים עשיתי מחקר ושלחתי להם שאלות מראש, אז הם הבינו שלא באתי לשחק. זה מה שחשוב לי עד היום: לא לבזבז לאף אחד את הזמן".

רילוקיישן בשבועיים

את השותף שלה, ארתור ויינר, הכירה דרך חברים. "זה היה ממש לפעול לפי אינטואיציות. החלטנו לבחון את הרעיון יחד ארבעה חודשים, ועד היום זה הדבר הכי נכון שעשינו". השניים יצאו לסבב פיילוטים ראשון, שכלל גם ניסיון לגיוס. "במהלך הזמן הזה הכרנו את האקסלרטור של אפ ווסט, שמביא יזמים ישראלים לעמק הסיליקון. החלטנו לעזוב הכול ולנסוע, למרות שזה כלל ויתור על הצעות ההשקעה שהיו לנו פה בכמעט מיליון דולר.

"תוך שבועיים עברנו למקום שהיה מאוד חדש עבורי. זה לא היה קל, כי לא היה לי זמן להתכונן לזה נפשית. בזמן כל כך קצר עשיתי רילוקיישן שלוקח לאנשים שנתיים להתכונן אליו, גם מנטלית וגם פיזית. נסענו לארה"ב עם 35 אלף דולר, וגרנו בבית שאפ ווסט נתנו לנו, יחד עם עוד חמישה סטארט-אפים.

"זו תוכנית של ארבעה חודשים, וכל יום נסענו מהבית למשרד ומהמשרד לבית, זה בערך כל החיים שיש לך כשאתה שם. למזלנו, הדינמיקה בבית הייתה מדהימה. אני חושבת שלא יכולנו לעבור את מה שעברנו אם לא היינו מגיעים בכל ערב, ומשתפים חלומות וקשיים אחד עם השני. ברור שתמיד יש איזושהי תחושת תחרות, בסגנון 'אה, איזה כיף להם שיש להם משקיע', אבל זה יותר תחרות עם עצמך ו'מתי זה יקרה גם לי', ולאו דווקא תחרות מול אחרים.

"במהלך התוכנית דיברתי עם כל מיני יזמים, והתובנה שלי מהם הייתה מאוד ברורה: היחידים שבאמת מגייסים כסף הם אלה שנשארים בארה"ב. הבנתי שאני חייבת להישאר שם למרות שזה סיכון, ולמרות שלא ידעתי איך אני מתמודדת איתו".

אחרי חודשיים, זמן שיא במונחי התוכנית, הם מצאו משקיע. "גייסנו 1.2 מיליון דולר מאחד המשקיעים הכי שווים, בובי לנט מקרן Hillsven, שהוא מאוד חזק בתחום ה-SaaS (שפת תכנות ליישומים) שבו אנחנו עובדים.
"ביום האחרון של התוכנית, כשכולם טסו חזרה ואני הייתי אחרונה בבית, הכסף נכנס. זה היה רגע הוליוודי כזה של לעשות ריפרש ריפרש, עד שאת רואה את הכסף בבנק".

18 סאבלטים בשנתיים

עם הכסף, באו גם הדרישות. "לנט הבהיר שהפאונדר צריך להיות קרוב אליו, וזה, אגב, היה הקושי הגדול ביותר לחתום על החוזה - לדעת שאני מתחייבת לחיות בארה"ב מבלי שאי פעם תכננתי את זה.

"בשנתיים הראשונות גרתי בארץ, וטסתי לעמק הסיליקון אחת לחודש - זה היה המון הלוך וחזור. הרופאה שלי מאוד דאגה מזה. אני, כמו הסבתות, עושה תרגילי מתיחות על המטוס וגורבת גרבי לחץ.

"הייתי צריכה לעבוד על ויזה, ותוך כדי להרים צוות ולחפש חברים ולחפש דירה. עברתי 18 סאבלטים במהלך שנתיים, כי לא מצאתי דירה, והאמת היא שלא ידעתי איפה אני רוצה לגור. מצד שני, ככה גיליתי את העיר. חברים שהכרתי שם עשו לי אינטרואים לחברים פוטנציאליים, זה כמו בליינד דייט 'תכירו, אתם תתחברו אחד לשני'. זה לבנות לעצמך חיים מחדש, ותוך כדי להקים את הסטארט-אפ שלך, לחפש משקיעים חדשים, לייצר לעצמך נטוורק מחדש ולגייס עובדים, גם אם את לא יודעת איך לגייס בארה"ב.

"זה אתגר כפול של לבנות חיים מאפס וחברה מאפס, ותוך כדי זה את צריכה גם לנהל את החברה שלך בישראל, מה שאומר הרבה שיחות אונליין בסלון בפיג’מה עד שתיים לפנות בוקר. זה פיצול אישיות קטן. הרבה פעמים נרדמתי לצוות שלי בישראל מול המסך".

איפה היה הכי קשה?

"כשיש לך חזון מסוים, ואף אחד לא מבין מה את רואה ולא מאמין ברעיון שלך. אף אחד לא ידע מדוע עולם הקהילות כל כך חשוב, איכשהו יצא שחזיתי את זה לפני כולם. כשהייתי מדברת על קהילות היו שואלים אותי אם אני מתכוונת לקהילות של אימהות או לעמותות. את פוגשת אלף איש, ורק עשרה מתוכם מבינים על מה את מדברת. רק לפני חצי שנה אנשים התחילו להבין שמדובר במשהו שאי אפשר בלעדיו.

"תביני, יש מיליוני אנשים בעולם שעובדים במקצוע הזה, ואין להם מערכת שתומכת בהם, אפילו לא אחת. אף אחד לא שם לב אליהם, חוץ מאתנו. עכשיו, כשכולם מדברים על זה, יש לנו חיוך קטן שאומר 'איפה הייתם לפני ארבע שנים, כשהיינו צריכים אתכם'. לפני כמה שבועות היה לנו כנס עם 50 איש ועוד 200 אונליין, ופתאום אנשים אומרים לי, ‘זוכרת שבאתם לפני ארבע שנים להתייעץ איתי?’. ברור שאני זוכרת, חשבתם שמה שאנחנו עושים זה טיפשי".

כל התגובות מהסוג הזה שקיבלתם בדרך לא עוררו בך רצון לפרוש?

"לא התייאשתי מכיוון שהייתי מכוונת מטרה, ידעתי שאני צודקת, ידעתי שיש פה מוצר שיעריכו יום אחד. כשאתה כן פוגש אנשים שמבינים אותך, אתה מגבש עוד נקודות שנותנות תוקף לחזון. אתה ממשיך ומראה לכולם איך מגיעים לשם, וזה דרייב שנותן כוח להמשיך".

רק אחרי שנתיים היא קיבלה ויזה, "ואז גם גייסנו את הגיוס השני והמשמעותי, 6.5 מיליון דולר. זה היה השלב שהחלטנו שמרחיבים את הצוותים בארץ ובארה"ב". בתחילת 2018 התקבלה ההחלטה ש-70% מהפעילות יהיו בישראל, ומאז היא חיה רק בארץ.

מה ההבדל בינינו לבין עמק הסיליקון?

"שם החלומות הם בגדול. אם תבוא למשקיע ותגיד ‘אני רוצה 100 מיליון יוזרים’, הוא ישאל ‘למה לא מיליארד’".

"אי אפשר להצליח בתחום הזה בלי גמישות. החוכמה היא לזהות טרנד וללכת איתו". גילי גולנדר / צילום: ענבל מרמרי
 "אי אפשר להצליח בתחום הזה בלי גמישות. החוכמה היא לזהות טרנד וללכת איתו". גילי גולנדר / צילום: ענבל מרמרי

"היכולת להיות יזם היא גם יכולת כלכלית, לא כולם יכולים לאפשר לעצמם לחיות כמעט שנתיים בלי משכורת"

גילי גולנדר, מייסדת Bazaart, אפליקציית עיצוב תמונות

"עברו שלושה ימים מאז שאני וחבריי ב-Bazaart השקנו את Patternator. מה קרה מאז? ובכן, אפל מיקמו אותנו במקום שני באפליקציות החדשות הטובות ביותר בארה"ב ובעוד 120 מדינות בעולם, הגענו למקום שלישי ב-Product Hunt ומעל 300 אלף איש הורידו את האפליקציה! טרפת ושגעת בריבוע! לא ייאמן!". זה הפוסט שכתבה לפני כשנה וחצי גילי גולנדר, כשהאפליקציה שלה לעיצוב תמונות עברה לשחק בזירה הבינלאומית. מאז רשמה האפליקציה כבר יותר מ-8 מיליון הורדות, וגולנדר, 42, ושותפיה לסטארט-אפ עדיין בהיי.

"קיווינו לטוב, אבל האמת שלא ממש ידענו מה בדיוק הולך לקרות. כשהתחיל הקידום מאפל התחיל הבאז המטורף האמיתי. מאות אלפי הורדות תוך ימים ספורים. אני מניחה שזה תפס, וגם הצליח בהמשך, מכיוון שהקפדנו, בין היתר, גם על שיווק חכם, על כתיבת תכנים ושליחתם לעיתונאים ברחבי העולם, הכנו סרטוני וידיאו ופנינו לאינסטגרמים ויוטיוברים מובילים כדי ליצור קרקע מוצקה.

"אנחנו עובדים על החברה חמש שנים, האפליקציה שלנו Bazaart עברה הרבה גלגולים, המטרה הראשונית הייתה שונה לגמרי. לפני שלוש שנים הפסקנו לגייס כסף, והחלטנו שהכי טוב עבורנו למנף את החברה ככזו שמתקיימת מהרווחים של עצמה, מה שמוציא אותנו מהנישה הרגילה של סטארט-אפים אחרים. במהלך הזמן הזה הגענו לאבטיפוס הנוכחי".

מה היה הרעיון המקורי?

"רצינו לפתח אפליקציה שקשורה לתחום האופנה ושמחליפה את קטלוג הנייר שאת מקבלת בדואר. הרעיון היה לכוון לכך שמוצרים יתאימו בדיוק לטעם שלך ושתוכלי לקנות היישר מהקטלוג. ואז קרה לנו נס קטן".

גולנדר, יחד עם שותפיה סטס גופרמן, אורי קוגן ודרור יפה, התקבלו לאקסלרטור האקסקלוסיבי 'DreamIt' בניו יורק. "בהתחלה לא ידענו איך לעזאזל נוציא את זה לפועל, מכיוון שאני ושותף נוסף היינו כבר עם שלושה ילדים בבית, ואי אפשר היה לעזוב הכול לשלושה חודשים. שכרנו דירה גדולה בקווינס לכולנו, ונסעתי הלוך ושוב במהלך הקיץ.

"בסוף התוכנית היה לנו דד ליין מלחיץ מאוד שבו היינו אמורים להציג אבטיפוס למוצר. חיברנו בדמו את המשתמשים לפינטרסט, ופתחנו את זה לשימוש חופשי. אלא שאז חלה תפנית. גילינו שאנשים מייצרים לא רק אופנה, אלא קולאז'ים, ברכות יום הולדת ואפילו באנרים לעסק - מה שלכאורה הכניס אותנו לבעיה. השאלה הייתה האם להיצמד לרעיון המקורי או לפעול בגמישות ולשנות את כל מה שיצרנו. וזה מה שקרה. קראנו לעצמנו פוטושופ להמונים".

איך הופכים את צורת החשיבה כמעט ב־180 מעלות מהתכנון המקורי?

"אי אפשר להצליח בתחום הזה בלי גמישות. החוכמה היא לזהות צורך או טרנד וללכת איתו. אם תסתכלי על האפליקציות הכי מצליחות היום ותפשפשי בהיסטוריה שלהן, תגלי שהן שינו מסלול. אינסטגרם הייתה פעם כלי שמאתר לוקיישנים עם תמונה, אבל המשתמשים אהבו את התמונה ופחות את עניין המיקום, והחברה זרמה איתם.

"גם אנחנו ניסינו להפוך את האפליקציה לחברתית - עבדנו על השדרוג כמעט שנה וחצי, ואז התאכזבנו לגלות שרק 5% מהמשתתפים משתמשים בפונקציה הזאת. זה קורה, וצריך לדעת לבלוע את הקוץ ולהמשיך הלאה".

איך מתחרים בתוכנות המשוכללות שקיימות? כשנכנסתם, תחום עריכת התמונות היה בחיתוליו, והיום נדמה שאין מקום שאי אפשר לערוך בו תמונה.

"אנחנו לא מסתכלים על אינסטגרם כמתחרים, כי משתמשים עורכים אצלנו ואז מעלים לשם. אנחנו לוקחים כדוגמה את האפליקציה של גורו הכושר קיילה, שהיא מודל הצלחה פנומנלי".

ניקח צ'אנס

המסלול של גולנדר בעולם הסטארט-אפים החל מאוחר, יחסית. היא עבדה שנים כמתכנתת, ובמקביל טיפחה בלוג אופנה משלה. יש לה תואר במדעי המחשב וניהול מאוניברסיטת תל אביב, אבל היא הרגישה שהחלק האנושי חסר לה. "תמיד רציתי לחבר את תחום האמנות למחשבים, אבל לא ידעתי איך.

"בהמשך עשיתי תואר שני בהנדסת אנוש עם תזה מחקרית על טרנדים בעיצוב, ועסקתי בעיצוב ממשק. כשהייתי בחופשת לידה עם בני השלישי, החלטתי לעשות שינוי כיוון והתחלתי לעבוד באתר 'מגפון' כעורכת אופנה. הייתי בהרבה תצוגות, פגשתי את מי שיהיו שותפיי לעתיד, והתחלנו לעבוד ביחד על בזארט. לא תכננתי בכלל להיכנס לעולם הזה, אבל זה נראה לי פרויקט מעניין מאוד, וכשהגיעה ההצעה מהאקסלרטור ידעתי שאני צריכה לבחור, ואמרתי - ניקח צ'אנס".

לקחת סיכון ענק.

"נכון, אבל אמרתי לעצמי: מה כבר יכול להיות? מקסימום נצליח. כשאין לך אמון במערכת הכלכלית ואת רואה שהמערכת שבורה, אז את אומרת לעצמך 'הבנתי, אני אנסה לא להיות במערכת, אלא לפרוץ אותה'. אני לומדת מכל מה שאני עושה, ומכל מה שאני לא עושה. איכשהו יצא שהחברים הכי טובים שלי פנו ליזמות פחות או יותר באותה תקופה, כך שנוצר לנו מעין אקו סיסטם תומך וקטן משל עצמנו. זה מאוד מעודד".

גולנדר לא מאמינה שיזמות היא משהו שמגיעים איתו מהבית. "לאורך חיי הייתי דווקא מאוד אנטי, אבא שלי היה יזם בכל מיני תחומים, הצליח יותר ופחות, ואני מניחה שמה שראיתי בבית השפיע עליי, לכן ביטחון כלכלי היה לי חשוב. כשראיתי שאני נמצאת במקום שבו אני יכולה להרשות לעצמי את זה, נכנסתי למים.

"אני חושבת שהעובדה שנכנסנו שנינו לתחום בגיל יחסית מאוחר, זה מה שעזר גם מבחינת הסביבה. אנחנו כבר הורים, משפחה, עצמאיים ויודעים מה אנחנו עושים. היכולת להיות יזם היא גם יכולת כלכלית, אלו לא רק תכונות אופי, לא כולם יכולים לאפשר לעצמם לחיות שנתיים בלי משכורת כמעט".

אבל בכל זאת צריך תכונות אופי מסוימות, זו לא עבודה שמתאימה לכל אחד.

"תראי, זה מתעתע. אנשים שומעים את כל סיפורי ההצלחה של הסטארט-אפים ומסתנוורים. אבל צריך לדעת לעמוד בכישלונות. יש לך רעיונות ואתה מצליח להוציא אותם לפועל אחרי עבודה קשה, ואז הם לא מצליחים. צריך להיות מאוד מחושל ואופטימי, וגם מספיק גמיש כדי לדעת להשתנות עם הפידבק שאתה מקבל. לא כולם בנויים לעמוד בדברים האלה לאורך זמן".

אתם כבר לא מגייסים כספים, אבל את השלב הזה עברתם בהתחלה, וזה בוודאי לא קל בתקופה שבה השוק מוצף באפליקציות.

"גיוס כספים הוא סיפור קשה. אני זוכרת את הרגע שבו אמרנו לעצמנו שאנחנו מפסיקים לגייס ופשוט נעשה את הכסף בעצמנו. בזבזנו על נושא הגיוס שנה, און אנד אוף, והיינו בנקודה שהיה רעש בתחום שלנו, המון מתחרים, לא ידענו איך עושים מזה כסף, גם המשקיעים היו קצת עייפים מלהשקיע במובייל.

"אני לא אשכח את היום שבו נפגשנו עם משקיע מאוד ידוע שאמר: 'השקעתי בעשר אפליקציות מובייל, אף אחת לא הצליחה. אני מפסיק להשקיע בתחום הזה'. היה פה רגע של שבירה, של מה עושים עכשיו, איך מתקדמים הלאה. שינסנו מותניים והיינו תמימי דעים שאנחנו הולכים להרים את החברה הזאת לבד".

בזבזנו שנה וחצי

בזארט הוא סטארט-אפ קטן של שישה אנשים, מתוכם שתי נשים. "אני חושבת שיש יתרון בחברות קטנות. אפילו ווטסאפ מנתה כ-20 איש ביום שנקנתה על ידי פייסבוק. בתחום הזה אין צורך לגדול יותר מדי מבחינת נפח עובדים".

היה שלב שרצית לחזור להיות שכירה?

"לחזור למשרה נורמלית לא התחשק לי מעולם, אבל היו הרבה קטעים קשים, בעיקר כשלא הצלחנו לגייס כספים ולא הבנתי לאן אני הולכת מפה. זו נקודה קריטית שצריך להחליט בה - אוקיי, בזבזנו שנה וחצי ולא הצלחנו לגייס כסף משמעותי, האם אני פורשת או ממשיכה. זה עובר לך בראש ואת לא ישנה בלילה, אבל את מתייעצת עם אנשים ובסופו של דבר נאמנה לתחושות הבטן שלך. במהלך השנים חלק מהשותפים עשו כל מיני עבודות כדי להתפרנס, אבל נשארנו בסוף יחד".

מתי בכל זאת צריך לדעת לוותר?

"את צריכה להיות מאוד אופטימית מבלי להיות אידיוטית, כלומר, לבדוק שיש לך על מה להתבסס. כשלא יהיו לי יותר רעיונות איך לתקן את העסק, או כשלא אדע מה הדבר הבא שיוכל להפוך את המצב על פיו, זה יהיה הסימן לוותר ולפרוש".

אי אפשר להתעלם מהרומנטיזציה שיש סביב עולם היזמות.

"כל עולם העבודה משתנה. אנשים כבר לא עובדים באותו מקום כל החיים, אין קביעות, ואם אתה עובד בהייטק, אתה לא יודע מתי יהיה משבר ותפוטר. זה גורם לאנשים לפנות יותר ליזמות, חוץ מזה שישנם הרבה סיפורי הצלחה שמגרים את הדמיון וגורמים לאנשים לרצות ולנסות לעשות משהו משלהם. זה גם פשוט יותר או קל יותר טכנית. פעם, כדי לעשות מה שאנחנו עושים היית צריך להקים חוות שרתים, היום פלטפורמות כמו אפל או גוגל מאפשרות לעשות מהר ובזול. את יכולה לבדוק רעיונות בזריזות.

"צריך גם לחשוב על המודל האלטרנטיבי - לא רק לגייס כספים, אלא האם אתה רוצה להקים חברה שגדלה מהרווחים שלה. לא מספיק אנשים שוקלים את האופציה הזאת. אנחנו אחרי שנתיים התחלנו לייצר רווחים, אבל זה היה מאוד קטן בהתחלה. היום שבו קיבלתי את משכורת המינימום הראשונה שלי היה מאוד מרגש. זה אמנם היה מינימום, אבל הייתי מאושרת, כי המשכורת הגיעה מהרווחים שלנו, אף אחד לא נתן לנו את זה, אלה המשתמשים שרואים ערך במה שאנחנו עושים ומשלמים לנו. גייסנו בסך הכול 100 אלף דולר, ואחר כך המשכנו לרוץ מרווחי החברה בלבד".

נרדמנו בשמירה

היא שוחה מדי יום. "זו מדיטציה גדולה", היא מסבירה. "לפעמים עם מוזיקה, ולפעמים עם פודקאסטים באוזניים. אני כל הזמן חושבת על דברים שקשורים לסטארט-אפ, אבל למדתי למנן אותם. אם יש יותר מדי עבודה וסטרס לאורך זמן, אתה פשוט נשרף. ראיתי את זה קורה בכל מיני חברות אחרות".

איפה טעיתם במהלך הדרך?

"טעינו הרבה, בעיקר ברמת המוצר, בשלבים הראשונים. בזמן הגיוס היה משקיע שמצא חן בעינינו, אבל לא עשינו פולו אפ מספיק מהר, וזה נפל. אחרי שאתה מוצא משקיע אופציונלי החוכמה היא לשמור על קשר רציף, לא להיות פסיבי, לקדם את זה. במקרה שלנו קצת היינו שאננים ונרדמנו בשמירה".

מה התובנה הכי משמעותית שלך כיזמית?

"לפני שנתיים הייתי בסן פרנסיסקו ונפגשתי עם מתחרה שלי, שמבחינת מספר הורדות גדול ממני פי 100. היינו מאוד פתוחים אחד עם השני על הקשיים, וזו הייתה פגישה שממש שינתה את התפיסה שלי לגבי שיתופי פעולה, תמיכה, עזרה לאורך הדרך. העצה שקיבלתי ממנו הייתה לא לנסות לפתור את כל המשברים בבת אחת, אלא דבר-דבר. זה משהו שהולך איתי מאז.

"העצה החשובה ביותר שיש לי לתת היא לבקש עזרה. יש המון עזרה הדדית בקהילה היזמית, סוג של שותפות גורל ומשהו שמובנה באקוסיסטם שלנו. ברמה הפרקטית, אנחנו עובדים במודל שלפיו אנחנו במשרד יומיים בשבוע, ושלושה ימים עובדים מהבית. לי זה עוזר, כי את הדברים שדורשים יותר ריכוז אני עושה בבית. לגבי משימות גדולות אנחנו מתנהלים באינטרציות של שבועיים. למדנו שאם התוכנית יותר מדי גדולה, זה הולך ונדחה. כשמפרקים את זה לחבילות קטנות, המדרגות יותר מדידות".

"המפגש עם אורי לוין, מייסד ווייז, הצית אצלנו את הרעיון". גילי ליכטמן / צילום: איל יצהר
 "המפגש עם אורי לוין, מייסד ווייז, הצית אצלנו את הרעיון". גילי ליכטמן / צילום: איל יצהר

"אם לא היה בזה אדרנלין, לא הייתי פה. אני אדרנלין ג'אנקי"

גילי ליכטמן, מייסדת-שותפה FairFly, יישום שמאפשר לחברות וארגונים גדולים לחסוך בעלות טיסות לחו"ל

אם הדלתות היו מסתובבות אחרת הייתי מראיינת את גילי ליכטמן על היותה זמרת אופרה מצליחה. היא בת להורים ישראלים שנולדה בבוסטון, גדלה באזור סיאטל, וכבר בגיל תשע קיבלה את סולו השירה הראשון שלה. אבל לחיים יש דלתות משלהם, ואני פוגשת את ליכטמן, 27, כמייסדת שותפה של הסטארט-אפ FairFly, שמייצר לחברות וארגונים גדולים חיסכון בעלות טיסות לחו"ל, גייס כבר 7 מיליון דולר ויש לו סניפים בארה"ב ובלונדון.

את החברה הקימה ב-2014 יחד עם שני שותפים, אביאל סימן טוב ועמי גולדנברג. "היה לנו רעיון בשלבים מתקדמים, ונפגשנו עם אורי לוין, מייסד ווייז, אבל אחרי הפגישה הבנו שאנחנו צריכים לוותר עליו", היא מספרת בראיון ל’ליידי גלובס’. "זה היה קשה אמוציונלית, אבל היום אני מבינה שזה חלק מהתהליך. באותה פגישה אורי סיפר לנו על חופשה משפחתית שרכש אליה כרטיסים, וגילה אחרי כמה ימים שדרך חברה אחרת הוא יכול להשיג מחיר טוב יותר, גם אם ישלם את דמי הביטול. זה הצית את הרעיון אצל שלושתנו, והוא הפך לראשון שהשקיע בנו. הוא גם מייסד-שותף בחברה".

פיירפליי פועלת בתעשיית ה-Corporate Travel, שמגלגלת 1.2 טריליון דולר בשנה, "51% מהם זה תקציב טיסות. זו ההוצאה השנייה אחרי משאבי אנוש, והפוטנציאל הטכנולוגי האדיר והעסקי בה הוא מהגדולים בעולם.

"חברות גדולות צריכות להזמין הרבה מאוד טיסות במהלך כל השנה. בכל חברה כזו יש מי שאמון על ייעול ההוצאות הללו, ואליו אנחנו פונים. באמצעות הטכנולוגיה ויכולת הביג דאטה שלנו יש לנו גישה ויכולת ניתוח של כמות עצומה של מידע על עולם התעופה, ולכן אנחנו יכולים לאותת לו באופן אוטומטי על שינויים משמעותיים במחירי כרטיסי טיסה, ולחסוך לחברות מיליוני דולרים".

אביה, משה ליכטמן, כיהן בעבר כסגן נשיא מיקרוסופט העולמית וכיום עומד בראש קרן ההשקעות IGP, אך בניגוד למצופה, לא השקיע בחברה של בתו. "זו הייתה החלטה שלנו, המייסדים, שלא נקבל השקעה מ’בית’, ולא נערבב משפחה ועסקים", היא מסבירה. "אבא שלי עוזר לנו בהמון דרכים אחרות, מעצם היותו אדם מוכשר עם ניסיון עשיר, ובפרט כמשקיע מוביל בתעשיית הקרנות וההייטק הישראלית. אבל הוא לא מתערב לי בהחלטות, ולא משיא עצות בלי שאני מבקשת".

אין מקום לאגו

היא גדלה בסיאטל, ועלתה לארץ ב-2005, כשהייתה בת 15 וחצי.

זה גיל קשה למעבר.

"הייתי בשיא הפריחה שלי שם, ידעתי בדיוק מה המסלול שלי, רציתי ללכת ללמוד בג’וליארד, ולהתפתח בתחום השירה. גם היה לי חבר, ולעזוב הכול היה מאוד קשה עבורי. בארה"ב, בשנה הראשונה לתיכון אתה בעצם מארגן את העתיד שלך, בונה את המערכת כך שתוכל להתקבל לאיזה אוניברסיטה או קולג’ שאתה רוצה, וזה היה בדיוק הרגע שעזבנו. כאן בארץ הייתי צריכה להתחיל מאפס. התחלתי ללמוד בתלמה ילין, ומה שהרים אותי היו החברים בכיתה וגם המוזיקה, שחוצה פערים של שפה".

היא למדה לתואר ראשון במינהל עסקים במרכז הבינתחומי, ולמרות שהמסלול היה לכאורה ברור, היא הרגישה שמשהו חסר לה. "בשנה הראשונה לתואר פתאום היה בי אי שקט כזה, של ‘זה נחמד, אבל מה הדבר הבא’, אז שלחתי את קורות החיים שלי לאחד המנהלים הבכירים בלוריאל, והוא הסכים להיפגש איתי. במהלך הראיון הוא אמר שהוא רואה אותי עושה משהו יותר גדול ומשמעותי מהתפקיד שאליו התראיינתי, ומאז הוא בעצם הפך למעין מנטור אישי, שליווה אותי לאורך שלוש השנים של התואר".

במהלך הלימודים הצטרפה לתוכנית Zell ליזמות. "שם למדתי שבתחום הזה, שהדברים בו כל כך תנודתיים, ויום אחד אתה יכול להיות מסוקר בטירוף ויום אחרי לקבל ביקורות נוראיות מלקוחות, צריך לשמור על ענווה, ובכלל לוותר על אגו. אין מקום לאגו ביזמות".

יש רגעים בעבודה בתור יזמית שמספקים לך את אותה כמות האדרנלין כמו לשיר בפני 5,000 אנשים?

"המון. כל הצלחה שלנו, כל סגירת עסקה, כל פרויקט שמצליח. אני בנאדם של ריגושים, אם לא היה בזה אדרנלין, לא הייתי פה. אני אדרנלין ג’אנקי".

לחשב מסלול מחדש

בפברואר האחרון הודיעה פיירפליי שחתמה על הסכם עם Amadeus, מספקיות הטכנולוגיה הגדולות בתעשיית הנסיעות הגלובליות, שמעניק לה פוטנציאל שליטה כמעט בלעדי בשוק האירופי. בקרוב ייפתח גם סניף ניו יורקי. "תהליך מכירה יכול לקחת חודשים רבים ואפילו שנים, ותמיד יש חששות", היא מספרת. "בהמון מצבים פוגשים פתאום מחסום חדש, וצריך לחשוב יצירתי על מנת לעבור אותו ולהתקדם. אסור להתייאש, גם אם לא עונים למייל או לשיחת הטלפון החמישית - כי לפעמים זה לוקח עשרה ניסיונות או יותר עד שמקבלים תגובה. אסור גם לכעוס, או לקחת את זה באופן אישי".

האתגר המשמעותי ביותר של פיירפליי הוא התעשייה שבה היא פועלת. "זו תעשייה מיושנת שיש לה חסמי כניסה גבוהים, קשה לסטארט-אפים להיכנס אליה, ויותר מכך, לשרוד. החברות שפועלות בה קיימות כבר עשרות שנים, והמערכות הקיימות מסורבלות לעומת האפליקציות שמאפשרות לצרכן הפרטי למצוא בקלות טיסות זולות. גם ממשק המשתמשים לא נוח, ולכל הדברים האלה אנחנו מנסים לתת פתרונות חדשניים".

התחלתם כחברה מוכוונת לקוחות, והפכתם לחברה מוכוונת עסקים.

"זה היה האתגר הכי גדול שלנו, היינו צריכים ממש לחשב מסלול מחדש. אחד הבורות המסוכנים ליזמים הוא להתאהב ברעיון שלהם, ולסרב לקבל את הצרכים המשתנים בשוק, או לחלופין, לא להיות מספיק רלוונטיים בטכנולוגיה".

כדי לייצר את השינוי הם פנו דרך לינקדאין למנהלים בכירים, והתעניינו בצורכיהם בתחום הנסיעות. "הצלחנו להפיק מזה קרוב ל-60 שיחות מחקר מעמיקות, ומתוך התהליך הזה נולד הכיוון למוצרים עתידיים, בנינו תוכנית שיווקית, ואפילו השגנו לקוחות ראשונים".

לבקש עזרה לא שם אתכם במקום של חולשה?

"לא, להיפך. זה משהו שהולך איתי מהימים שעליתי לארץ - בקשת עזרה זה דווקא צעד של חוזק, אתה מדלוור (מלשון deliver) החוצה את המציאות כפי שהיא".

תרופה לסוכרת עשויה להיות התשובה למחלות הזקנה. שרון קפלינסקי / צילום: ענבל מרמרי
 תרופה לסוכרת עשויה להיות התשובה למחלות הזקנה. שרון קפלינסקי / צילום: ענבל מרמרי

"לא במקרה, שלוש מתוך עשר עסקאות ההייטק הגדולות ביותר שנעשו פה ב־2017 הן בתחום מדעי החיים"

שרון קפלינסקי, מייסדת Star Tree Ventures, חברת ייעוץ שמחברת סטארט־אפים בתחום מדעי החיים למשקיעים בינלאומיים

היא פוגשת חמש עד עשר חברות ישראליות חדשות מדי שבוע. לפחות פעם בשבוע היא מארחת משקיע או חברה בינלאומית. היום שלה מתחיל מוקדם ומסתיים לתוך הלילה עם הלקוחות שמעבר לים - מיילים לסין, יפן, הודו ושיחות עם ארה"ב. בגיל 32 בלבד הקימה שרון קפלינסקי את חברת Star Tree Ventures, לפיתוח עסקי והשקעות עבור חברות תרופות, מכשור רפואי ורפואה דיגיטלית. היום, שלוש שנים וחצי אחרי, היא עובדת עם כ-100 חברות פורטפוליו בכל תחומי מדעי החיים.

מה הביא אותך לפתוח חברת ייעוץ בתחום הזה, ובגיל כל כך צעיר?

"בגיל 27 הקמתי חברה לחקר מחלות גנטיות עבור הבעלים של ניאופארם, משפחת פורר. צברתי שם קשרים בינלאומיים בתחום מדעי החיים, וידע באיתור וניתוח שווקים. במבט לאחור, הרבה מההחלטות שקיבלתי בחיי היו אמיצות, כשהגדולה הייתה לעזוב משרה טובה ולהקים עסק עצמאי, מתוך ידיעה שהסיכון גבוה ויהיו כישלונות. אין אף גוף פרטי בארץ שמתמקד כמונו בתחום".

בראיון ל'ליידי גלובס' מודה קפלינסקי שהחדשנות הישראלית היא מקדם האטרקטיביות הגבוה ביותר למשקיעים בינלאומיים. "החברות הגלובליות צמאות לזה, והן מעריכות את המדע שיש פה. השתתפתי לאחרונה בכנס ההשקעות הגדול בעולם בתחום. כל חברות הפארמה הגדולות ציינו שישראל וסין הן בין חמשת מרכזי החדשנות שבהם יתמקדו בשנה הקרובה.

"בישראל פועלות כ-1,300 חברות בתחום מדעי החיים, ועוד כ-400 חברות בתחום הרפואה הדיגיטלית. יש כאן מוסדות אקדמיים מתקדמים ובעלי הכרה גלובלית. ישראל מדורגת במקום הרביעי במספר הפטנטים במכשור רפואי לנפש בעולם, ובמקום השלישי בתחום הביופארמה. יש כאן את מספר המדענים לנפש הגבוה ביותר בעולם, שליש מתוכם בתחום מדעי החיים.

"אמנם בתחום הביומד הרבה מכוח האדם מגיע מהאקדמיה, שם הקצב הוא אחר, אבל המוטיבציה לאקזיט גבוהה. לא במקרה, שלוש מתוך עשר עסקאות ההייטק הגדולות ביותר שנעשו בישראל ב-2017 הן של חברות מתחום מדעי החיים: נוירודרם, סינרון ו-valtech".

למה אנחנו חזקים דווקא בתחום הזה?

"חסמי הכניסה להקמת חברות בתחום הבריאות הדיגיטלית נמוכים משמעותית בהשוואה לחברת תרופות או מכשור רפואי. לכן התחום הזה סחף אליו יזמים מתחומים טכנולוגיים, שחזקים מאוד בישראל. לאחרונה ערכתי אנליזה של כל החברות הישראליות שעושות שימוש בבינה מלאכותית לקידום תחומים רפואיים, והופתעתי לגלות שיש 100. זה מספר משמעותי ביותר".

ועדיין, התעשייה הישראלית מתקשה לממש את הפוטנציאל.

"יש לזה כמה סיבות. קודם כל, מלבד טבע, אין חברות פארמה גדולות בארץ, וקשה מאוד לייצר תעשייה סביב חברה אחת גלובלית משמעותית. זה מוביל לפחות כוח אדם שעבר הכשרה מתאימה, ופחות דרג ניהולי מיומן ומקצועי שמוכשר בהבאת תרופות לשוק. לחברת פארמה ישראלית חדשה קשה מאוד למצוא מנכ"ל שהביא תרופות לשוק, עם ניסיון עבודה גלובלי.

"גם הרכב הדירקטוריונים של הרבה מהחברות אינו אידיאלי, מה שלרוב נובע מהמרחק הגיאוגרפי וחוסר גישה לאנשי מפתח בכירים בתעשייה העולמית. חוסר הניסיון בולט אצל הרבה חברות שמקבלות החלטות אסטרטגיות חשובות על בסיס של הזדמנות. למשל, מחליטים מה שוק המטרה לפי מה שהשותף מבקש, ולא לפי מה שנכון לטכנולוגיה, או שבוחרים תחום רפואי לפי מודל החיות שזמין, ולא לוקחים בחשבון שאלות כמו מי ישלם בסוף על המוצר".

במה הישראלים ‘נופלים’ הכי הרבה?

"יש לנו נטייה לדבר בביטחון עצמי מופרז או להתגונן כשמתקילים אותנו בשאלה קשה, בעוד שהמשקיע מעדיף לשמוע צניעות וכנות. זו תופעה נפוצה, ומאוד קלה לתיקון. בעיה נוספת היא שישראלים, בעיקר בכנסים בחו"ל, נוטים להתגודד עם החברים שלהם. אני, לעומתם, אעדיף להתיישב עם קבוצה של סינים ולייצר קשרים אישיים משמעותיים. לכל מפגש אקראי, כמו אדם שיושב לידי במטוס או בבית קפה, יש פוטנציאל להפוך להזדמנות".

הכנס ששינה את הכול

קפלינסקי, 36, נשואה ואם לשתיים, היא בתו של פרופ' אריה אורנשטיין, שכיהן כיו"ר ארגון הרופאים 12 שנה. אמה, יפה, הייתה המפיקה של תוכניות הטלוויזיה ‘זהו זה’, ‘עניין של זמן’ ו’מרחב ירקון’. אחרי שסיימה תואר ראשון בביולוגיה באוני' תל אביב, עברה לניו יורק, המשיכה לתואר שני בביוטכנולוגיה באוניברסיטת קולומביה, ושם, לדבריה, הבינה שהייעוד שלה נמצא בפיתוח עסקי. "יום אחד הגיע למייל שלי מידע על כנס שאליו מגיעות כל החברות הגדולות במדעי החיים. זה היה מאוד יקר בשביל סטודנטית כמוני, אבל לא ויתרתי והצעתי לחברת הייעוץ המארגנת שאצטרף כמסייעת בתמורה לכניסה חינם. זה עבד.

"כמה ימים לפני האירוע התבקשתי להעביר מצגת בלימודים, בדיוק בזמן של הכנס. הרגשתי מאוד לא בנוח, אך פניתי אל המארגנים ועדכנתי אותם. להפתעתי, הם הציעו לי להגיע כשיזדמן לי, ובנוסף ביקשו שאשלח את קורות החיים שלי. ככה התקבלתי לחברה שמייעצת למחלקות פיתוח עסקי בחברות הגדולות בתחום הפארמה. העבודה שם יצרה עבורי את התשתית המקצועית, והכול מהזדמנות אקראית.

"עבדתי מול המנהלים הבכירים של חברות התרופות הגדולות בעולם, הצגתי מסקנות בפני הדירקטוריונים שלהן, ולקחתי חלק בתהליכים אסטרטגיים משמעותיים. ההתנסות הזאת לימדה אותי איך בוחנים טכנולוגיות חדשות בכל שלבי הפיתוח, איך מוצאים שותף עסקי ואיך לנהל משא ומתן. זו הייתה התנסות מעצימה ובונה בכל המובנים, ובלעדיה לא הייתי מקימה את החברה כמו שהיא".

אחרי שלוש שנים היא חזרה לארץ. "זה היה מאוד קשה, כי זה לסגור את הדלת על אחת התקופות היפות והמרתקות בחיים, לטובת משהו לא לגמרי ידוע, אבל בעלי ואני הגענו להבנה שזה קריירה וכסף מול משפחה וחברים".

"אחרי שחזרנו התחלתי לעבוד בניאופרם. בחנתי מאות פרויקטים מהארץ ומהעולם, איתרתי את המתאימים ביותר, וכעבור שנה וחצי רכשנו את הזכויות והקמנו את Orphan Technologies".

את החברה שלה הקימה אחרי שקיבלה פנייה מקבוצת משקיעים יהודים בתחום מדעי החיים, שהתאגדו במטרה לעזור לחברות ישראליות. "בכל חודש הם נפגשו עם חברה ישראלית אחרת בבית של סול בארר, המייסד של Celgene, וכיום יו"ר טבע. הפניתי אליהם חברות, בהדרגה נחשפתי ליותר טכנולוגיות, ואז התחלתי לעזור לחברות האלה בהתנדבות, להכיר משקיעים ואנשים שיכולים לתרום להם. כשהן התחילו לקבל השקעות ולהיכנס לשיתופי פעולה, חלקן ביקשו שאייעץ להן בצורה מסודרת, ואז הבנתי את הערך שאני יכולה להביא, שזאת החוזקה שלי ושזה מה שאני נהנית לעשות".

בחרת לפעול בעולם מאוד גברי.

"אין מספיק מנהיגות נשית חזקה בתחום, וזה קריטי להתפתחות של נשים בתעשייה. בתחום ההשקעות יש הרבה אנשי עסקים אגרסיביים עם אגו ונטייה לתחרותיות, וכאישה אני מביאה גישה אחרת - יותר פתוחה ומשתפת. צריך יותר מנהיגות שלא חוששות להגיד את דעתן, להקריב בשביל אחרות ולדאוג שהשוויון נשמר. הייתי שמחה לראות יותר דמויות כמו ד"ר אורנה ברי, שהיא לא רק חזקה ומשפיעה, אלא גם מנהיגה. הניסיון והחוכמה שלה תמיד נותנים ערך רב.

"עד היום, ברוב המפגשים אני מוצאת את עצמי כאישה היחידה מול מנכ"לים ויו"רים. פגישות ראשונות מתחילות בהרמת גבה סביב השולחן, ובגלל שאני כבר מכירה את המצב, אני דואגת לייצר ערך לצד השני כמה שיותר מהר".

העתיד נמצא בחיישנים

אחד הנושאים הבולטים שמעסיקים היום את התעשייה הזו הוא העלייה בתוחלת החיים. "אוכלוסיית העולם מתבגרת, ומספר האנשים מעל גיל 60 צפוי להיות מוכפל עד שנת 2050. התחום של הארכת תוחלת חיים בריאה הפך מאוד פופולרי בקרב חברות ענק טכנולוגיות כמו גוגל, שהקימה חברה ממוקדת בתחום, וגם פייסבוק ואמזון בעניין, מה שמסמן כי בשנים הקרובות התעשייה רק תמשיך לצמוח.

"רוב החברות בתחום מתמקדות במציאת פתרונות למחלות של הגיל השלישי, כמו מחלות עיניים ופרקים, ומחלות עם השפעה ישירה על תוחלת החיים כמו מחלות לב, סרטן, סוכרת ומחלות נוירולוגיות".

אחד המחקרים המרתקים בתחום, מספרת קפלינסקי, נערך על ידי פרופ’ ניר ברזילי, מייסד המכון לחקר ההזדקנות. "הוא חקר אנשים בני 95-115, ומצא שאנשים שחיים עד גיל מאוחר לא נוטים לשמור על תזונה וספורט יותר משאר האוכלוסייה, ולכן ההשערה שלו היא שיש להם גנים המגינים מפני זקנה. כעת הוא מוביל מחקר קליני נוסף, שבו הוא בודק אם מטפורמין, תרופה לטיפול בסוכרת, מסוגלת לחקות את פעולות הגנים האלה והמוטציות שלהם, ובכך לאפשר לנו לחיות זמן רב יותר בבריאות טובה יותר. הסברה היא שהמטפורמין יכול לדחות את הופעתן של מחלות הנקשרות עם הזדקנות - סרטן לסוגיו, מחלות לב וליקויים קוגניטיביים. הגישה שלו היא שהגורם של כל אחת מהמחלות האלה הוא הזקנה עצמה, ולכן אם יהיה טיפול בזקנה, ניתן יהיה לעכב את שאר המחלות".

על העתיד בתחום אומרת קפלינסקי שהכיוון הוא טיפולים מותאמים אישית, "שבהם סיכויי ההצלחה גבוהים, והתגמול הוא על בסיס הצלחה. עלות המיפוי הגנטי שיש לכל אדם יורדת כל הזמן, ובעוד שהיום זה מתאפשר רק לאנשים החולים במחלות מסוימות, בעתיד זה ייעשה לכלל הציבור. כתוצאה מכך, אפשר יהיה לא רק לטפל במחלות באופן אישי וממוקד, אלא גם למנוע מחלות ולשפר את איכות החיים. כולנו נהיה מנוטרים כל הזמן על ידי חיישנים, שללא מגע יכולים לעקוב אחר פרמטרים חיוניים כמו לחץ דם, דופק וחמצן".