מומחה לתקשורת המדע: אין טעם להתווכח עם מתנגדי חיסונים

האם תרופת הקופקסון, שהניבה לחברת טבע ולמכון ויצמן מיליארדי דולרים, הייתה באה לעולם אם פרופ' רות ארנון הייתה עסוקה במחקר ממוקד שמטרתו למצוא תרופה לטרשת נפוצה? ארנון, שגילתה את המנגנון שעל בסיסו פותחה התרופה, טענה בעבר כי היא לא יצאה לחפש תרופה, אלא פשוט הסתקרנה לגבי הפעילות של מערכת החיסון, ותוך כדי המחקר גילתה תרופה ששינתה את פני המחלה. הגישה הזאת, שלפיה המחקר צריך להיעשות לשם המחקר עצמו, אופיינית מאוד למדעני מכון וייצמן, אבל לא רק. גם פרופ' רוברט ישראל אומן, זוכה פרס נובל, מאמין במדע שלא למטרות יישומיות, וכך גם פרופ' עומר יאגהי, זוכה פרס וולף שהתראיין למדור זה לפני שבועיים. הוא סיפר שלא יצא לגלות חומרים חדשים בטבע שיוכלו לפתור את בעיית המחסור במי שתייה באזורים צחיחים, לספוח זיהומים ולספק אנרגיה חלופית להנעת כלי רכב. הוא רק רצה לאתגר את עצמו לייצר חומרים חדשים, והיישומים הגיעו מעצמם.

מבחינת מדענים רבים, זהו "המדע האמיתי", שנעשה מתוך חדוות הגילוי בלבד, ואם תחפשו את היישום - אתם עשויים לפספס אותו. פרופ' אלכסנדר (אלכס) גרבר הגרמני, עיתונאי לשעבר והיום חוקר תקשורת המדע, חושב שהם טועים. "עזבנו את הגישה הזאת לפני עשור", הוא אומר בראיון ל"גלובס". "היום המדע שואל את עצמו איך אפשר להשפיע על האתגרים הגדולים של האנושות. אנחנו צריכים לראות איך מחברים את המדע לצרכים בוערים כמו הזדקנות, שינויי מזג האוויר, גיוון בשוק העבודה ועוד".

גרבר משמש היום ראש תחום תקשורת המדע באוניברסיטת Rhine-Waal הגרמנית למדע יישומי, שהוקמה רק לפני כעשור, וכפרופסור אורח באוניברסיטת טרייסט באיטליה ובמכון הטכנולוגי של ברלין. כמו כן, הוא מייסד ומנהל הארגון הגרמני לחקר תקשורת החדשנות והמדע.

"פעם", הוא אומר, "כדי להיות מדען מצוין היית צריך להראות שאתה מסוגל לגלות דברים חדשים. היום, אם אין לך אחריות חברתית, זה לא מדע מצוין, אפילו אם יש לך תוצאות מרשימות".

מה תאמר לכל גדולי עולם שדוגלים בגישה ההפוכה, שלפיה על המדען לדאוג למדע שלו, המונע מסקרנות, וכל השאר כבר יקרה מעצמו?

"שעזבנו את הגישה הזאת לפני כעשור. ב-2014, הגיעו הדברים לכדי הגדרה רשמית במסגרת 'הצהרת רומא על אחריות במחקר וחדשנות', שפורסמה כחלק מכנס בנושא מחקר אחראי שנערך ברומא בתמיכת האיחוד האירופי. בהצהרה נאמר כי החלטות בתחום המדע חייבות להתבסס על אחריות חברתית, שהמדענים צריכים לעבוד עם הקהילה כדי להגדיר את האג'נדה של המחקר, לתמוך בחינוך למדע, לשתף את ממצאי המחקרים וליישם את הידע החדש באופן שמיטיב עם החברה".

מי קובע מה נכון? לדברי גרבר, "מקורות המימון הכי גדולים הבינו את חשיבותה של האחריות החברתית. אין ספק כי מממן המדע הכי גדול באירופה, תוכנית הורייזון 2020, שאחראית על חלוקת מענקי מחקר בהיקף של 90 מיליון אירו, הלכה בדרך של המדע היישומי. כל מחקר שהיא מממנת חייב להיות קשור לאחד ה'יסודות' שהוגדרו בתוכנית, ורק אחד מהם הוא Blue sky research, כלומר מחקר שעוד לא ברור כיצד יוכל להיות יישומי. אני חושב שהמטוטלת תנוע עוד רחוק יותר לכיוון מחקר יישומי, ולא תחזור. אם מדען ממלא היום בקשת מענק ולא ממלא את סעיף התרומה החברתית, יחזירו לו את הטפסים ויגידו לו 'שכחת כמה סעיפים'".

כיצד משפיעה גישה כזאת על האופן שבו מתפתח המדע?

"המשמעות היא שהרגולציה משפיעה על כיוון המדע, וזה בסדר. זה אומר שאפשר להרוויח ממדע, למשל כחברת תרופות, ואין בזה שום דבר לא אתי. זו כלכלת השוק, אם כי מדע שזוכה למענקים ציבוריים, עדיף שלא יהיה למטרות רווח.

"זה אומר גם שאם המדע הוא רלוונטי לחברה, הרי שיש להביא אותו בחשבון בקביעת מדיניות ציבורית".

התעלמות מהמדע בקביעת מדיניות ציבורית היא נושא שנמצא בכותרות היום, בעיקר בארה"ב

" בעולם ה'פוסט אמת', שייכות היא מילת מפתח. אנשים מרגישים שמוציאים אותם מהדיון. הרוב פתאום מקבל החלטות שנראות למדענים לא רציונליות, אך זה כנראה נובע מכך שרוב המחקר והחדשנות נתפסים כאליטיסטיים מאוד עבור 90% מהאוכלוסייה.

"מחקר שהייתי שותף בו הראה כי רוב הציבור לא מבין גילויים מדעיים חדשים ולא את משמעותם לחייו, גם אם יש הסברים פשוטים לכאורה בתקשורת. הפרסומים הללו פונים לרוב למי שממילא מבין בתחום המסוקר ומתעניין בו, או לפחות יש לו השכלה כללית רחבה וסקרנות רבה.

"המחיר של המצב הזה הוא מאוד גבוה. ההחלטות שעלינו לקבל הן מאוד דחופות. אין לנו עשר שנים לחכות עד שהגילויים המדעיים החדשים בתחומי תאי הגזע או הננו-טכנולוגיה או הפוריות יהפכו לחלק מהידע הכללי בקרב הציבור הרחב, ורק אז להחליט על בסיס דעת הרוב. אנחנו רוצים לקבוע רגולציה בתחומים האלה עכשיו. אנחנו רוצים להשתמש בהם מחר - ואני מצדיק זאת. אלא שבשם המהירות המוצדקת, אנחנו מקבלים החלטות עוד לפני שהגילויים הללו התקבלו בציבור כעובדות, ואז אנשים לא מבינים מדוע בעצם הם צריכים לוותר על הג'יפ שלהם בגלל ההתחממות".

במצב כזה, טוען גרבר, קל לראות איך נוצר פער בין הציבור לבין המדע. "וזה נהיה פתאום פופולרי להגיד 'הכול שקר. אם אני לא מבין את זה, אם זה רחוק ממני, אז אני לא תומך בזה'".

אם כך, צריך להסביר את המדע טוב עוד יותר.

"לא בדיוק. הפצת ידע כמו שאנחנו מכירים אותה אינה פותרת את הבעיה. בעינינו המדענים, המתודה המדעית היא חזות הכול. היא הישג עצום ועל פיה יישק דבר, אבל נניח שאת מגיעה מהפרספקטיבה הדתית, שבה מחליטים החלטות לאו דווקא פי המתודה המדעית. כשאת שומרת כשרות ומפרידה שש שעות בין בשר וחלב, מה אכפת לך שהכול מתערבב בבטן ויוצא רק אחרי 18 שעות? אנחנו, כמדענים שמעריכים את המתודה המדעית, צריכים להבין שזה לא הקריטריון היחיד שעל פיו אנשים מחליטים".

בכל זאת, מדענים מעוניינים שהגילויים שלהם יובאו בחשבון.

"ובצדק. לרוב החלטות כאלה יתמכו באיכות החיים של הקהילה. אז מה עושים? שיתוף יותר ויותר אנשים בעשייה המדעית, כדי שירגישו שזה גם שלהם, זו כבר תחילת הדרך. למשל פרויקט שנערך בתחום ניטור זיהום האוויר בישראל. הרעיון היה לא רק להטמיע חיישנים בשכונה ולספר לציבור מה היו הממצאים, אלא גם לשלב את האזרחים בהפעלת החיישנים וקריאתם. כתוצאה מכך, אדם יכול לומר לחברו כעובדה, 'ברחוב שלי הזיהום גבוה'. התקנו לאנשים חיישנים בטלפונים. הם יכולים כעת לבדוק אם מדפסת הלייזר באמת מזהמת אותם. פתאום אנשים אומרים, זה רלוונטי לי. אני מרוויח מזה.

"בגישה הזאת, אנחנו לא מנסים 'למכור' את המדע, אלא להקשיב ולערב. להבין מה מטריד אנשים, כולל קובעי מדיניות וגם אנשים שמושפעים מהמדע, ולהביא בחשבון פרספקטיבות אחרות. הקהילה המדעית מתנגדת לממצאים שלנו שלפיהם הפצת מידע מדעי מדויק לא בהכרח מקדמת את אימוצו כעובדה, אבל באופן קצת אירוני, זה מה שאנחנו מראים באמצעות המתודה המדעית. גם אם נשטיח את המדע ונשטיח אותו עוד קצת ונסביר אותו באוצר מילים שנהיר גם לילד וגם לסבתא, עדיין אין בכך ערובה שהציבור יקבל אותו כאמת".

ניקח לדוגמה את קהילת מתנגדי החיסונים. מדענים, רופאים וקובעי מדיניות בריאות בטוחים שהמתנגדים מסכנים את כל האוכלוסייה ואפילו גורמים למוות של חולים וקשישים, כי הם פשוט לא מבינים או לא מוכנים לקבל את המדע. אז מה עושים? לא מסבירים? לא מתווכחים?

"למעשה, לא. הציפייה שלך שאנשים ילמדו את העובדות לאשורן לפני שהם מקבלים החלטה שקובעת את גורלם וגורל אחרים לחיים ומוות, היא ציפייה סבירה. זה נורא ואיום שילדים מתים בגלל אי-חיסון, אבל הוויכוח פשוט מיותר ולא מועיל. מה תעשי אם מישהו יאמר לך, 'הבנתי, אבל אני פשוט לא מאמינה בחיסונים'? אם תמשיכי לומר לה כל היום שכך וכך צריך לעשות, זה לא יעזור. ואת הרי מאמינה בבחירה חופשית, כמו רוב המדענים, נכון?"

אז לשיטתך אפשר להפסיק להתווכח באינטרנט בזכות המדע, ללא רגשות אשם.

"אמת".

ומה בכל זאת אפשר לעשות כדי לקדם קבלת החלטות המבוססות על עובדות בקרב הציבור?

"הבעיה היא ההיררכיה של הידע, שהיא בעייתית לא פחות מההיררכיה של כל חברה אחרת. אנשים לא מרגישים שהם חלק מהמעמד הקובע, אז הם מוצאים את הדרך שלהם להתמרד נגדו. לפעמים מלחמת המעמדות מגיעה גם למצבים של חיים ומוות, כמו במקרה של החיסונים.

"אנחנו אומרים לאנשים הללו, בואו נעשה את זה ביחד, נשלב אתכם במחקר. כשתהיה תוצאה, היא תהיה גם שלכם. תוכלו לעמוד מאחוריה".

ואז אנשים יוותרו על הג'יפ ויתחילו לחסן?

"בעיקרון, כן. זה מה שמראים המחקרים שלנו. הם לא יעשו את זה כי הם הבינו טוב יותר מבעבר איך חיסון עובד, אלא מתוך תחושה שהם יכולים לסמוך על מדענים, שהם יודעים מה הם עושים, שמניעיהם טהורים יחסית, כי ה'מדענים' לא יהיו מעולם מרוחק וזר, אלא גם הם עצמם מדענים".

אתה מבין את הציבור שחושש ממדענים?

"היום יש במדע משהו מאוד מכירתי. בכל פעם שמספרים על מחקר אחד, מספרים עליו כאילו הוא ההתחלה והסוף של התחום ולא מספרים על עשרה מחקרים אחרים שמצאו ממצאים הפוכים. אחרי כמה שבועות מספרים על מחקר חדש והפוך שרק הוא הנכון והמדהים, בלי לתאר את המחקר הקודם".

יש לך הערכה, איזה חלק של האוכלוסייה רלוונטי בכלל לאימוץ הרעיונות המדעיים? או שאולי האוכלוסייה תמיד תיחלק לתומכי מדע ולסקפטים, כמו שכמעט כל אוכלוסייה נחלקת לדתיים וחילונים?

"השאלה הזאת מניחה שאנחנו כמדענים רוצים שהציבור יעסוק במה שמעניין אותנו ובגילויים המדעיים כפי שהם מופיעים במעבדה. המחשבה צריכה להיות הפוכה - להתחיל מהצרכים של הציבור ולבנות את המדע כך שיבחן אותם ויעניק להם פתרון, ואז אין בעיה לרתום את הציבור.

"למשל, אם אדם חולה במחלה נדירה, והמדענים מגיעים ומציעים לעזור לו למצוא תרופה, מה הסיכוי שאותו אדם יזרוק את המדען מכל המדרגות ויגיד 'מדע זה לא בשבילי'? ובמיוחד אם המדענים יאמרו, בוא נחקור את המחלה שלך יחד. איזה חולה לא יעשה את זה? איזה הורה לא יעשה את זה? זו דוגמה קיצונית, כמובן, אבל לכולנו יש תחומי עניין. אפשר לומר, 'הציבור לא רוצה להקשיב', אבל אולי אנחנו אלה שלא רוצים להקשיב.

"חשבי על הקשר בין המדע לציבור כמערכת יחסים. אם רק תצעקי שוב ושוב שאת צודקת, הצד השני לא יקשיב. צריך לתת לו חיזוק לדעתך מהמקום שלו, כדי שירגיש שהוא חלק ממנה".

גרבר מציין כי דווקא במדינות עולם שלישי, העניין במדע רב והסקפטיות פחותה. "במדינות הללו לפעמים באמת אין ידע מדעי ואז המנהיגים מקבלים החלטה מוטעית וכפר שלם מת. מי שחי בתנאים הללו צמא לידע המדעי. אנחנו מרחוק, רואים בכך הוכחה לכך שהמדע הוא טוב יותר מחיים ללא מדע".

בכל זאת, לא נשכנע את האנשים הללו לוותר על רופאי האליל שלהם, מדגיש גרבר. "אפשר לומר להם, 'הכורכום שרופא האליל רשם לך והתרופה הסינתטית הזאת בעצם מכילים חומר דומה'. וזה נכון. מדע ודת אינן בהכרח סותרות. אנשי דת היו לאורך ההיסטוריה גם מובילים בעולם המדעי. עם זאת, יש שאלות שלמדע פשוט אין מה לומר עליהן, כמו האם צריכה להיות תחבורה ציבורית בשבת".