כך משרתת מלחמת טראמפ-ארדואן את האינטרס של שניהם

קצת קשה להעלות על הדעת שני יריבים מרים, המזכירים זה את זה יותר מדונלד טראמפ ומרג'פ טאייפ ארדואן. השבוע הם שונאים זה את זה. אבל אין זה אלא לרגל הנסיבות, לא מפני שהם מייצגים הפכים. זוכרים את איומיהם ההדדיים של טראמפ ושל קים ג'ונג און מצפון קוריאה? הם הפכו לחברים. טראמפ וארדואן כבר היו כמעט-חברים, ואין קושי להאמין שהם יחזרו ויהיו, אלא אם כן מישהו מהם יתפתה לעשות משהו שאין ממנו חזרה.

שניהם סמכותניים (=אותוריטריים) על פי מזגם ועל פי העדפותיהם; שניהם בזים לערכי הדמוקרטיה הליברלית, שהם מזהים עם "האליטות"; שניהם מתעבים עיתונות חופשית; שניהם חושבים מדיניות חוץ להמשך ישיר של מדיניות פנים; שניהם מתפנים רק לעתים רחוקות לניואנסים; שניהם מתעניינים בעולם החיצון רק במידה שהוא מתיישב עם דעותיהם הקדומות; שניהם מייצגים פוליטיקה של קיטוב. בעיני שניהם, התנגדות למדיניותם טבועה בחותם של חוסר-לגיטימיות.

שניהם מאמינים שהם קורבנות של קנוניה בלתי פוסקת מצד "המדינה העמוקה", הלוא היא הביורוקרטיה הפוליטית/כלכלית/ביטחונית שניסתה לסכל את עלייתם, ולא חדלה לחתור תחתיהם. למען האמת, את עצם המושג הזה, המדינה העמוקה, סטיב באנון שאל מטורקיה, והשאיל לטראמפ. טראמפ מינה את באנון ליושב ראש מטה הבחירות שלו, ואחר כך ל"אסטרטג הראשי" בבית הלבן, לפני שהתברר כי באנון אינו מסוגל להיות אלא סולן, וסולק.

 קריקטורה באתר רשת טורקי מציגה את הסולטן אבו חמיד בקרב עם מטראמפ

ארדואן נמצא בשלטון זו השנה ה-16, והוא כבר הספיק להילחם במדינה העמוקה, ולהביס אותה (כנראה). טראמפ עומד בעיצומה של השנה השנייה, ורוב הקרבות עדיין עומדים לפניו. הסיבוב המכריע של מאבק ארדואן נגד העמוקה ההיא התחיל כאשר מערכת המשפט בטורקיה פתחה חקירות פליליות נגד בני משפחתו ומקורביו בחשדות של שחיתות מסיבית. הוא הטיל את האחריות על עושי דברו של כוהן הדת פתוללה גולן (Gulen), המתגורר בפנסילבניה, והתחיל לטהר אותם, קמעונאית, ולהגביל את השפעתם על מערכת החינוך ועל התקשורת.

ארבע שנים אחר כך, כאשר חלקים של הצבא ניסו לחולל הפיכה נגד שלטונו, ולהתנקש בחייו, ארדואן הטיל את האחריות על גולן, והתחיל את אחד מגלי הטיהורים הגדולים ביותר של זמננו. רבבות יושבים בבתי כלא, בתי מעצר ומחנות; רבבות פוטרו ממקומות עבודתם; ועוד היד נטויה והתיאבון גדול. אילו ארדואן הסתפק במה שהעניקה לו החוקה, הוא היה מסיים את שלטונו בסוף תקופת כהונתו השלישית כראש ממשלה. אבל הוא שינה את החוקה פעמיים, תחילה כדי להפוך את הנשיאות הלא-ביצועית לכהונה נבחרת, ולהתמודד עליה; ואחר כך, לאחר שנבחר, הוא קיבל הסכמה במשאל עם, ברוב קטן, להפוך את הנשיאות לביצועית, להתמודד, ולהיבחר ברוב קטן.

בארצות הברית נשיאים אינם משנים חוקות, כדי לסדר לעצמם עוד קצת שלטון. זה פשוט הרבה יותר מדי מסובך, וממילא תיקונים כאלה אינם יכולים לחול על זה המחזיק בכהונה בזמן השינוי. מן הטעם הזה לטראמפ אצה הדרך. הוא הבטיח ב-2016 "לייבש את הביצה", זאת אומרת להוריד את האליטה הוושינגטונית ממעמדות ההשפעה שלה. הוא מנסה לעמוד בדיבורו.

ארדואן התכונן גם התכונן

שניהם, ארדואן וטראמפ, הם כנראה ראשי המדינה הרעשניים ביותר של זמננו. הם מאמינים בהחלט בכלל הידוע של ראש בית"ר, "שקט הוא רפש". אחת לשקט, או שהוא ביטוי של עצלות ושל אפס מעשה, או שהוא ביטוי של ניואנס. כבר אמרנו, שתרבות הניואנסים היא מהם והלאה. סימני הקריאה משרתים אותם, מפני שהם מזכירים לתומכיהם את הצורך לעמוד על המשמר.

במקרה של ארדואן, הם אמנם עמדו. לפני שנתיים, קיץ 2016, חלקים של הצבא קיוו לשחזר את הצלחותיהן של הפיכות קודמות באמצעות העתקה כמעט מכאנית של אמצעים. הקודמות עבדו לא רע, ב-1960, ב-1970, ב-1980, עם עוד אחת ב-1997 (שתוארה "פוסט-מודרנית", מפני שהתחוללה באמצעות האינטרנט). אבל בפעמים הקודמות, הפוליטיקאים שהודחו לא ניסו להתגונן, ולא הכינו את תומכיהם. הגנרלים לא היו צריכים אלא לשלוח כמה טנקים, לשדר הודעה, לעצור את ראש הממשלה ואת ראש האופוזיציה, והופ, הפכנו.

ארדואן התכונן גם התכונן. הוא ידע עם מי יש לו עסק. הוא ידע שכדי להוציא אל הפועל את תכניתו לחזור ולאסלם את טורקיה הוא יצטרך לשמוט את הקרקע מתחת לרגלי הגנרלים. בשבע השנים הראשונות של שלטונו הם עדיין היו מסוגלים להפיל אותו כמעט בנשיפה. אבל הם נמנעו מלעשות כן במישרים. מ-2008 ואילך האופציה הזו חדלה להיות קלה. ב-2016 היה הרבה יותר מדיי מאוחר.

בכל המובנים האלה, ארדואן הוא גבר כלבבו של טראמפ, גזור על מידותיהם של סמכותנים אחרים שהנשיא חפץ ביקרם, או בחברתם, כמו נשיא סין, נשיא רוסיה, נשיא הפיליפינים ודומיהם. עדויות מצולמות מפגישות של טראמפ ושל ארדואן, בוושינגטון או בוועידות פסגה רב-לאומיות, שיקפו לבביות ונינוחות, שנעדרו כמעט לחלוטין מפגישות טראמפ עם שורה של בעלי ברית, כמו הקנצלרית אנגלה מרקל, או ראש ממשלת קנדה טרודו, או מנהיגים של חברות קטנות בנאט"ו.

קשה לדעת מה בדיוק יודע טראמפ על ההיסטוריה של טורקיה. הוא מפורסם בחוסר העניין שיש לו בתדרוכים מפורטים על עניין כלשהו. הוא חוזר וטוען ש"כל חיי התכוננתי" לנהל את אמריקה, זאת אומרת ניסיונו העסקי העניק לו את הכלים והקנה לו את האינטואיציות. אי אפשר כמובן להכחיש שאינטואיציות חריפות הן מפתח להצלחה פוליטית. עובדה, הוא נבחר לנשיא נגד כל הציפיות הטבעיות, על יסוד תרחיש שהוא כתב והוציא אל הפועל. אבל נטייתו להסתפק באינטואיציות מעוררת רגשות מעורבים.

מה שקרה בין טראמפ לארדואן בעשרת הימים האחרונים אמנם מעורר את הרושם של אינטואיציות בפעולה. נשיא ארצות הברית הטיל בשבוע שעבר סנקציות סמליות על שני חברים בכירים בקבינט של ארדואן במחאה על המשך מעצרו של כוהן-דת פרוטסטנטי, אזרח אמריקאי, ששמו אנדרו בראנסון. טורקיה האשימה אותו בסיוע לטרור, ואם יימצא אשם אפשר שייגזרו עליו עשרים שנה. ארדואן עצמו אישר במרומז, כי בראנסון הוא קלף-מיקוח כדי לקבל מארצות הברית את כוהן הדת גולן, שטורקיה תובעת את הסגרתו. הסנקציות ההן, סמליות כאשר יהיו, הפחידו את שוקי הכספים, והעמיקו את שקיעת הלירה הטורקית.

תהיה הדעה על ארדואן אשר תהיה, טורקיה היא בעלת-ברית רשמית של ארצות הברית, חברה בכירה בנאט"ו, עם הצבא הסדיר השני בגודלו לאחר ארצות הברית. לאמריקאים יש בסיס אוויר גדול וחשוב במזרח טורקיה. הערנו כאן בשבוע שעבר ש"סנקציות על בעלת ברית רשמית הן מהלך מרחיק לכת מאוד. האומנם מעצרו של אזרח אמריקאי (שערורייתי כשלעצמו) יכול להצדיק אותן?"

שעות אחדות לאחר פרסום אותה רשימה, הסנקציות הוחרפו מאוד. טראמפ הכפיל את מכסי-העונשין שארצות הברית השיתה על יבוא פלדה ואלומיניום מטורקיה. מכסי העונשין הוטלו על שורה של ארצות עוד בחודש מארס. התירוץ להכפלתם היה צניחת שער החליפין של הלירה הטורקית. הלירה הזולה מוזילה את היבוא, ואפשר לטעון שהיא מנטרלת את השפעת המכסים. אפשר, אם רוצים. אפשר גם לזכור, אם רוצים, שעצם צניחת הלירה היא תוצאה של המהלכים האמריקאים.

 הלירה הטורקית

הכפלת המכסים הגדילה את הבהלה בטורקיה. עד אמצע השבוע, הלירה צנחה לרמתה הנמוכה ביותר מאז ומעולם, שבע לדולר. לפני חמש שנים השער היה שתיים לדולר. ב-12 החודשים האחרונים, הלירה פחתה ב-40% לעומת הדולר. ביום שני בלבד היא איבדה 7%.

אפילו לסולטן היה וזיר

כידוע, מי שלא ראו שמחה לאיד לא ראה שמחה מימיהם. לישראלים יש מעט מאוד סיבות לרחוש אמפתיה לארדואן. למען האמת, לא רק לישראלים. הוא השניא את עצמו על רוב אירופה. משטרו אמנם טוען למנדט דמוקרטי, אבל הליכותיו הרחיקו אותו מרוב ההגדרות הידועות לנו של דמוקרטיה. אבל שמחה לאיד אינה יכולה להיות נוסחה מדינית. שאלת יציבותה של טורקיה ומגמת פניה צריכה להעיק עכשיו גם על ישראל, גם על ארצות הברית. בהקשר רציונלי לחלוטין, המשבר הזה היה צריך להחליש את לפיתתו של ארדואן, מפני שהוא מעניק ראיות חדשות על הרפתקנותו, על חולשת דעתו, על הדמגוגיה שלו. סוף-סוף, את המשבר הזה לא יצרו הסנקציות של טראמפ.

יצרו אותו פקטורים כלכליים ופוליטיים פנימיים; אפשר אותו הסחף אל משטר סמכותני, שבו כל הכוח הפוליטי נובע משריריו של אדם אחד, ללא מנגנוני בקרה, ללא שותפים של ממש. אין לו עוד ראש ממשלה, מפני שהחוקה החדשה ביטלה את הכהונה (אפילו לאטאטורק היה ראש ממשלה; אפילו לסולטני בית עות'מן היו וזירים); אין לו עוד שר אוצר עצמאי עם רקע בין לאומי איתן (הוא מינה לכהונה הזו את חתנו); אין לו עוד שר חוץ עם רקע בין לאומי ועם עומק אינטלקטואלי (שלושת שרי החוץ הראשונים שלו היו כאלה). למפלגתו יש רוב מוחץ בפרלמנט. כמעט כל התקשורת מדקלמת את הקו הרשמי, לא פעם עד הגזמה.

התארכותו של שלטון ארדואן היא תוצאה של בסיס תמיכה איתן, בייחוד בערים הקטנות של מזרח אנטוליה. הערים הגדולות של המערב, כולל איסטנבול ואיזמיר, תמכו ברוב גדול באופוזיציה. הבסיס הזה איתן, אבל צר. הוא אינו חורג בדרך כלל מסביבות 50%. יציבותו של הבסיס היא תוצאה של שמרנות חברתית, אבל גם של שגשוג כלכלי. מאז 2003, טורקיה רושמת צמיחה שנתית ממוצעת של 5% ויותר. את 2017 היא סיימה בצמיחה רבעונית משוקללת של 7%. את 2018 היא התחילה ב-7.4%.

טורקיה, כמובן, אינה כלכלה בוגרת. היא מוכרחה לגדול בקפיצות, כדי לספק מקומות עבודה לאוכלוסייה צעירה, כדי להשקיע בתשתית - ובמיוחד כדי לעמוד בהתחייבויותיה לבנקים פנימיים וזרים. הצורך לצמוח ויהי מה העמיד את ארדואן נגד מה שהוא התחיל לכנות "המאפיה של שערי הריבית", שלאנשי פיננסים יהודים נועד בה תפקיד מרכזי.

הדחליל הזה הצטרף אל שורה של דחלילים אחרים במסע הפחדה שיטתי, שעיתונאי טורקי ליברלי תיאר בדיוק לפני שלוש שנים כמאמץ של ארדואן "לשלוט בשנאותיו של המעמד הנמוך ובפחדיו" (הציטוט הוא מן השבועון הגרמני "דר שפיגל", 31 ביולי 2015, שהוסיף כי מאמצי ארדואן "לא עלו יפה באופן כללי").

גם כאן קשה להימנע מהשוואה עם טראמפ, העושה שימוש ישיר או עקיף, גלוי או מרומז, בתיאוריות קונספירציה, מהן מדהימות באיוולתן, כדי לגייס תומכים מן המעמד הנמוך, פועלי צווארון כחול ללא השכלה על-תיכונית. שליטה בשנאות ובפחדים הייתה תמיד חיונית לעייתם של מנהיגים סמכותניים ולשיורם.

איך מפחידים סמכותנים

הלחץ על הלירה הטורקית בשנה האחרונה חייב העלאה של שערי הרבית. אבל בארץ שבה אנשים מודחים כלאחר יד, ונשלחים לבתי הסוהר, מתמעט מאוד החשק להמרות את פי השליט. דוגמה אחרונה לידו הרמה של ארדואן ניתנה בתחילת השבוע, כאשר הנשיא איים להעניש "בוגדים" במדיה החברתית. ביום שני השבוע היו ידיעות שמשרד הפנים כבר פתח חקירה נגד שורה של משתמשי מדיה.

קשה לדעת באיזו מידה לחץ חיצוני מחליש משטר סמכותני ומגביר את נכונותו להתפשר עם מבקריו החיצוניים. הרבה יותר מדי מוקדם להעריך אם צפון קוריאה אמנם התמתנה לרגל הלחץ עליה. הסיכוי שאיראן תתמתן מוכרח להיחשב לקטן מאוד, לפחות לפי שעה. הרודנות הסוציאליסטית החצי-צבאית בוונצואלה מצליחה להיאחז בשלטון שנה אחר שנה בנסיבות של התמוטטות כלכלית עצומת ממדים ועל אף לחץ חיצוני, כולל מארצות הברית.

היסטורית, סנקציות כלכליות הדפו את איטליה של מוסוליני לזרועות היטלר. הן לא חילצו את קובה של האחים קסטרו מזרועותיה של ברית המועצות. סנקציות מילאו תפקיד לא מבוטל בהתפרקות משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. אפשר להראות כי סנקציות הועילו מפעם לפעם, אם מחיר השינוי לא היה מפליג. סוף-סוף טורקיה היא ארץ מודרנית, עם פיננסים מתוחכמים, עם כוח ניכר של ייצור ושל צריכה. אין לה היכולת ואין לה גם הצורך לנתק את עצמה מן העולם החיצון. היא זקוקה לשווקים ולאשראי, היא צריכה משקיעים זרים ורצון טוב.

אבל השבוע השתלטה על טורקיה פסיכוזה לאומנית, המופנית, כמובן, קודם כול כלפי ארצות הברית, ובאופן בלתי נמנע נגד "הבובה הציונית" שלה. את הפסיכוזה מעורר ארדואן עצמו. היה מעניין להיווכח איך הוא החמיץ הזדמנות לצנן את היצרים בפניה ישירה אל אמריקה.

מאמר ב"ניו יורק טיימס" בתחילת השבוע היה כלשעצמו רעיון טוב, אילו נכתב מתוך הבנה של קהל היעד. תחת זאת הוא הפך לתלונה עתירת רחמים עצמיים על כפיות-הטובה של ארצות הברית לבעלת הברית הנאמנה שלה. ארדואן נתן שורה של דוגמאות לנאמנות, שהכרונולוגיה שלהן הסתיימה למרבה העניין ערב עלייתו לשלטון ב-2003. בעוד שהוא הזכיר את תרומת טורקיה לצבא האמריקאי במלחמת קוריאה, 1950 (אכן), ואפילו תבע אשראי שגוי על השתתפות טורקית במשבר הטילים בקובה (ה"ניו יורק טיימס" תיקן את שגיאתו לאחר פרסומה הראשון על הרשת), הוא לא ציין כי האקט הראשון של ממשלתו ב-2003 היה להתכחש להבטחתה להצטרף אל הקואליציה האמריקאית בעיראק.

הוא לא ציין את התקרבותו אל רוסיה, כולל רכישת נשק מסיבית שאינה מתיישבת עם חברות בברית נאט"ו; הוא לא הזכיר את האובססיה האנטי-ישראלית שלו, שהוא הבטיח עוד לממשל אובמה לשים לה קץ או לפחות לרכך.

ואם הוא נמנע מלחייך כלפי חוץ, קל וחומר הוא נמנע מכל רמז של התרככות כלפי פנים. אף כי מסע הבחירות שלו הסתיים בהצלחה היסטורית בחודש שעבר, ואף כי ניתן לו מנדט להוסיף ולנהל את טורקיה חמש שנים נוספות, הוא ממשיך את מסע הבחירות: עצרת אחר עצרת, רטוריקה מפלגת ומאיימת, תומכים קנאים, תקשורת שבויה.

אלה אינן נסיבות המזמינות תהליך רציונלי של קבלת החלטות. עכשיו, אם ארדואן יוכרח לעשות פניית פרסה, הוא יתקשה להסביר אותה, והוא בוודאי יתקשה להטיל את האחריות על מישהו אחר. בפסגת השלטון בטורקיה פשוט אין איש זולתו.

"הארץ הזו - שריחה הובאש בכל ארץ"

עדות לאווירת ההתלהמות חסרת הרסן בטורקיה היה אפשר למצוא בתחילת השבוע בעיתון "יני שאפאק" ("שחר חדש"), שופר לאומני קיצוני, התומך בארדואן אבל עוקף את הנשיא מימין. העורך הראשי של העיתון, איבראהים קאראגיל (Karagul), שצילומו אינו רומז על קנאות דתית (חליפה אירופית מודרנית עם עניבה ירוקה, שיער בהיר הגולש לו עד כתפיו), שרבט רשימה היסטרית לחלוטין, שעצרה את נשימתי.

הנה כמה קטעים, מתורגמים מן התרגום לאנגלית (שהופיע באתר העתון, תחת הכותרת "התגייסו-נא איש בתחומו; שילפו-נא את רובכם, או את עטכם* קימצו-נא את אגרופיכם! היו נכונים! מאבק מפואר מתחיל!" "תמה ההיסטוריה בארצנו בשביל אלה המנסים להעמיד את טורקיה במקומה הראוי. תם העידן של מתן הוראות מערי בירה מערביות. הדרכים למשמעת באמצעות פחד, דיכוי והפחדה נסגרו לנצח.

"מאבק מבורך מתחיל נגד ארצות הברית, נגד ישראל הימנית הקיצונית הניאו-קונסרבטיבית, נגד פעולת השוד החדשה ונגד ההתקפה החדשה המכוונת להשתלט על טורקיה ולהכריח אותה לחזור ולכרוע ברך.

"ארצות הברית החליטה על עמדתה האנטי-טורקית, ואף טורקיה בחרה בדרכה. אם ארצות הברית איוותה אותנו לאויביה, אף אנחנו איווינו אותה לאויבת. אם ארצות הברית מנסה לפגוע בנו באמצעות הכלכלה וכלים אחרים, אנחנו נדע כיצד לגזוע את ידיה ואת שלוחותיה באיזור. [...] הואיל והתחיל, העימות עם ארצות הברית יתפשט ויילך יום אחר יום.

"העניין אינו כוהן הדת אנדרו בראנסון, או אמצעים כלכליים להקטין את הגרעון המסחרי של ארצות הברית. העניין אינו רק מלחמה כלכלית. לפנינו מאבק מדיני, גיאופוליטי, התערבות והתקפה. זו דיסאינטגרציה, והיא תזעזע את האיזור כולו.

"הוא יימשך, ובאשר יימשך, טורקיה תגביר את התנגדותה. הארץ הזו (ארצות הברית) - שריחה הובאש בכל ארץ, מחוץ לקומץ של גרורות, מחוץ לשכירי החרב שהיא מטפחת באזורים רבים של ארצנו - תורד בדרגה אחת או שתיים.

"מעולם לא היה זה הרגלנו לצפות לרחמים, להתבייש ולהתחנן, ואף לא יהיה זה הרגלנו במאות הבאות. אף ארצות הברית תלמד את זה, וגם נשיאה דונלד טראמפ. וגם עכשיו לא נתחנן. אנחנו לא נמכור את כבודנו כדי להגיע להסכם. לא נפעל מתוך פחד. אנחנו אומה שאינה פונה אחור משעה שהחליטה על כיוון התקדמותה. העולם יחזור וייווכח שכאשר אנחנו פותחים מאבק, איננו נסוגים עוד.

"הם פגעו בכבודנו ותקפו את גאוותנו. הם תקפו את ארצנו, את אומתנו ואת ערכינו. הם לעגו לזכרון הפוליטי רב-המאות שלנו. זה לא יפגע בנו, אנחנו לא נשכח את המעשים האלה או נשלים איתם. כל צעד שננקוט מכאן ואילך יהיה מיוסד על נס חדש. אנחנו עומדים להפתיע אותם ואת שותפיהם בארצנו.

"התגייסו-נא בתחומיכם; שילפו את הרובה או את העט. מאבק קשה מאוד עומד להתחיל על גבולותינו ומעבר להם [...] אנחנו עומדים לכונן את קווי-ההגנה שלנו מעבר לגבולותינו, לא בתוכם [...] קווי התנגדות, קווי מאבק באזורים המרוחקים ביותר שבהם יש לטורקיה פעילות והשפעה [...] התגייסות למאבקה הגדול של טורקיה, מאסיה עד אירופה ועד אפריקה".

הנשיאים, האגרופים והסולטן

השאלה אינה אם המאמר המוטרף הזה מייצג תכנית קונקרטית. השאלה היא אם הוא משקף התפעמות משיחית, שהיא תמיד בת לוויה קבועה במשברים הרי-גורל. קריקטורה באתר רשת טורקי פרו-ממשלתי תיארה השבוע את ארדואן בזירת איגרוף מול טראמפ. סימני דולר חקוקים על כפפות האיגרוף של טראמפ, שזרועותיו שבריריות וחגורת שומן עבה מקיפה את מותניו. ארדואן הוא, כמובן, יפה קלסתר, קיבורות שריריו עבות ממותנו של טראמפ, ושרירי בטנו משורגים להפליא. על כתפיו של ארדואן רוכן אחרון הסולטנים בעלי השלטון לבית עות'מן, הלוא הוא מיודענו עבדול חמיד. הוא מעסה את כתפיו, ולוחש לו, "המלה האחרונה היא שלך".

הבחירה אינה מקרית. עבדול חמיד, במיתולוגיה של האיסלאמיסטים, היה האחרון שניסה לבלום את כניסת מעצמות המערב למזרח התיכון, והתנגד לציונים. ארדואן מחסל צעד אחר צעד את הרפבוליקה החילונית של אתאטורק, האיש אשר השתתף בהפלת עבדול חמיד, ואחר כך הדיח את בית עות'מן וסיים הן את הסולטנות והן את הח'ליפות.

שוו בנפשכם, קול בוקע ממעמקי המאה ה-19 ומעורר את הטורקים למלחמה נגד מעצמת העל החזקה ביותר בהיסטוריה. הייתכן שהסתתרה בינתה של אומה גדולה, המניחה לדמגוג פופוליסטי לגרור אותה אל האבדון? או שפרק חדש ועלום מתחיל בהיסטוריה של המזרח התיכון? כחוט השני בהיסטוריה האירופית של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 הייתה שזורה "טורקיה, האשה החולה של אירופה". היא ירדה מנכסיה בתהליך הדרגתי שנמשך 150 שנה. סדרה של משברים אירופיים היו קשורים בשקיעתה.

מוסטפא כמאל אתאטורק, שהציל את טורקיה מכליה בסוף מלחמת העולם הראשונה, ניסה להציל אותה גם מהרגליה. הוא רצה לשים קץ להרפתקנותה. הוא גמר אומר שלא להתערב עוד בענייניהם של זרים, ולא לצאת למלחמות בשם משיחים דתיים או חילוניים. המוטו הגדול של ימיו היה "שלום מבית ושלום מחוץ". הוא ויורשיו המיידיים עמדו באופן מרשים בפיתויים להיאבק למען כבוד לאומי או שלמות טריטוריאלית.

ברוח אטאטורק, יועצו הראשון של ארדואן לענייני בטחון לאומי העמיד את מדיניות החוץ הטורקית על בסיס ההתחייבות ל"אפס בעיות" בגבולותיה. אבל מתינות והתאפקות נועדו לאחרים, לא לארדואן. בשנה ה-16 של שלטונו, טורקיה כורעת תחת עול של בעיות בגבולותיה. עכשיו יש לה גם סכסוך עם ארצות הברית, שארדואן ונאמניו מלבים ברטוריקה מופקרת.

ארצות צריכות שיעורים כלשהם של מתינות ושל התאפקות, בייחוד כאשר אין להם שליטה מלאה בנסיבות. זה נוגע לכל הארצות, קטנות כגדולות כענקיות. הנה כי כן עניין לנו עכשיו בשתי ארצות, שמנהיגיהן ויתרו על עכבות לרעת השכל הישר.

 עיתון שמרני דתי מתאר את טראמפ כשטן