עולם החקיקה הצרכנית – האם איבדנו רסן?

ראשיתה של החקיקה הצרכנית עוד בתקופה שקדמה לעולם האינטרנט ולמנועי החיפוש, ואף לפני שהייתה קיימת תרבות הקניונים. חוק הגנת הצרכן נחקק בשנת 1981, בימים שהיינו מכתתים רגלינו לחנות רחוב קטנה, לרוב בלי יכולת או ידע להשוות מול מחירים אחרים, וכאשר חוסר שביעות-הרצון שלנו נותר עמנו, כשהיה כזה. כמה חשוב היה אז להגן על הצרכן הקטן, נטול הכוח והידע.

אלא שמאז העולם השתנה. היום בלחיצת כפתור יכול הצרכן להזמין מוצר ברשת האינטרנט, בארץ ובחו"ל, להשוות מחירים ולבצע עסקה. כך גם הוא ילך פיזית לחנות, שלרוב ממוקמת בקניון בסמיכות לחנויות מתחרות אחרות, הוא יוכל להשוות מחירים ולהחליט בהתאם.

ומה אם הצרכן אינו מרוצה? נראה כי אז כוחו נשקף במלוא הדרו. פוסט אחד בפייסבוק, הודעה בוואטסאפ או צילום תקרית - והנה לך עוסק מושחר. כוחו של הצרכן התעצם, והאיזונים בין הצרכן לעוסק השתנתה. אלא שלדאבוני בכנסת ישראל טרם השכילו להבין זאת.

הצעות חקיקה צרכניות - חלקן הזויות וחלקן ראויות אך לא מידתיות - מוצעות השכם וערב, וחלקן מתקבלות ונרשמות בספר החוקים. כך למשל, על שולחן הכנסת הונחו השנה הצעת חוק המבקשת לסמן על מוצרים את תאריך הייצור והתפוגה גם בתאריך העברי נוסף ללועזי; הצעה לחיוב העוסק לקבע מחיר מוצר למשך 30 יום לפני יציאתו למבצע ולהגביל את משך המבצע ל-45 יום; ועוד הצעות רבות.

לכולן יש מאפיין ברור - חוסר איזון בין העלות והנטל המושתים על העוסק אם ההצעה תתקבל, למול "הנזק" הנגרם לצרכן מהמצב הקיים. אין היגיון להטיל על כלל העוסקים חובה לסמן על כל מוצריהם את התאריך העברי, רק לטובת קומץ קטן שמבקש זאת. האם לצורך שקיפות ופרסום מחיר המוצר לפני מבצע, נדרש מנגנון לקיבוע מחיר והגבלת משך המבצע?

היו גם הצעות שהשלימו את הליך החקיקה ונוספו לספר החוקים. למשל, עד היום עוסק מחויב ליידע את לקוחותיו על מועד סיום עסקה במספר ערוצים: בחוזה/מסמך ההתקשרות, בחשבונית 3 חודשים לפני סיומה ובמסרון לנייד 21 יום לפני סיום העסקה. אם לא די בכל אלה, כעת תוקן החוק, ונוספה הדרישה ליידע את הצרכן על מועד סיום העסקה גם בהודעה קולית/שיחת טלפון (אם טלפונו חסום להודעות).

אך מה באשר למידת האחריות של הצרכן? עד כמה נבקש לשמרו חסר אונים ואחריות? מדוע לא יידע כל צרכן ולקוח שעליו לתעד את מועד סיום העסקה ביומנו ולעיין בחשבונות שיקבל?

כך גם נוספה לספר החוקים הדרישה מצד העוסקים ליידע את הצרכן על מדיניות אספקת השירות שלו ושירותי ההובלה. לא די בחובה להבהירה בחוזה ובטופס הזמנה, אלא נקבע כי על כל עוסק להציב שלט, במידות קבועות, סמוך לקופות. דרישתנו להציב שלט אחד מרכזי ובולט בכניסה לעסק, לא התקבלה.

האם נשכחה מהמחוקק שאלת האיזון? נציין כי הוספת כל חוק כזה משמעותה נטל משמעותי נוסף על העוסק, שבסוף מתורגם לעלויות שחלקן מגולגלות למחיר המוצר. כל חוק מהווה קרקע להגשת תביעות ייצוגיות נגד עוסקים ולהטלת קנסות מצד הרשות להגנת הצרכן. וכך, עוסקים רבים כורעים תחת מבול הנטל והרגולציה החלים עליהם.

דמיינו מצב שבו נוכל ליהנות משתי רשתות מתחרות: באחת תימצא הקפדה יתרה על כל הדרישות המובאות כיום בחקיקה, ויופיע סימון ברור על כל מוצר; כל מוצר יישא מחיר; יימצאו שלטי הכוונה שונים; תהיה הקפדה יתרה על מדיניות משלוחים; ותוכלו להחזיר כל מוצר ולקבל החזר כספי, סתם כי התחרטתם.

מנגד, ברשת השנייה, כמו ברוב העולם, אין סימון מחיר על כל מוצר אלא שלט מרכזי במדף; אין שלטים לצד כל קופה; ולא ניתן להחזיר מוצרים שנרכשו בחנות, אלא אם הם פגומים. ועם זאת, המוצרים ברשת זו זולים משמעותית. האם, כצרכנים, לא תעדיפו את החירות להחליט היכן לרכוש? לי ברור כי קידום תחרות אמיתית בלי מעמסה רגולטורית יוביל לשינוי חיובי הן לצרכן והן לעוסק.

■ הכותבת היא יועצת משפטית באיגוד לשכות המסחר.